אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
שרשור השאלות לדר' מאיר בוזגלו
- פותח הנושא iricky
- פורסם בתאריך
מאיר בוזגלו3
New member
בין יחודית לרלוונטית
לייבוביץ' לא רצה לחדש או להיות יחודי, אלא להביא את דברה של היהדות כפי שהבינה בעידן ייחודי מאוד בעם היהודי. ריבונות אחרי שואה.
לייבוביץ' לא רצה לחדש או להיות יחודי, אלא להביא את דברה של היהדות כפי שהבינה בעידן ייחודי מאוד בעם היהודי. ריבונות אחרי שואה.
אם זו התשובה
הרי שהוא נחל כישלון מוחלט.
לא הבין דבר וחצי דבר בריבונות היהודית שאחרי השואה ובודאי לא ביטא מגמות איזשהן של זרם מסויים (מרכזי או שולי ביהדות).
אפשר לומר שבצעירותו היה קרוב לזרמים הציוניים - כמו אלו של הקיבוץ הדתי - נראה שעם בגרותו הלך והתנתק מכל מה שמקובל עלינו כיהודי היום.
הרי שהוא נחל כישלון מוחלט.
לא הבין דבר וחצי דבר בריבונות היהודית שאחרי השואה ובודאי לא ביטא מגמות איזשהן של זרם מסויים (מרכזי או שולי ביהדות).
אפשר לומר שבצעירותו היה קרוב לזרמים הציוניים - כמו אלו של הקיבוץ הדתי - נראה שעם בגרותו הלך והתנתק מכל מה שמקובל עלינו כיהודי היום.
איזה עתיד אתה חוזה להמשך קיומו של העם היהודי
כעם אחד?
לפי השקפתך, מהו היחס בין העם היהודי- כקבוצה של אנשים בעלי עול תורה ומצוות - לעומת העם הישראלי- שכולל בתוכו את הדרוזי המשרת בצה"ל, הבדואי דובר העברית, והחילוני שאפילו לא מל את בניו. האם זהויות אלה יכולות להתנגש ולהיות נגדיות אחת לשנייה?
ליבוביץ' דיבר על "חוסר שותפות במיטה- חוסר שותפות במטבח - איננו יותר עם אחד!" האם באמת נגיע בחברה הישראלית לנקודת אל חזור , בה עניין זה למעשה יפלג את העם, וייצור מעין "גדר הפרדה" רוחנית בין מאמינים ( הווה אומר- שומרי תורה ומצוות) ללא-מאמינים?
ליבוביץ' תהה על המכנה המשותך - גורם האיחוד והליכוד- של העם היהודי ( או שמא - הישראלי) כעם, במציאות שבה אורח החיים הדתי , המסורתי, יותר נכון, אינו מתפקד יותר כגורם זה. תשובתו של ליבוביץ' הייתה "הטנק הצה"לי " . ומהי תשובתך? מה עוד אתה יכול לומר על סוגייה זו?
תודה רבה , מכל הלב.
כעם אחד?
לפי השקפתך, מהו היחס בין העם היהודי- כקבוצה של אנשים בעלי עול תורה ומצוות - לעומת העם הישראלי- שכולל בתוכו את הדרוזי המשרת בצה"ל, הבדואי דובר העברית, והחילוני שאפילו לא מל את בניו. האם זהויות אלה יכולות להתנגש ולהיות נגדיות אחת לשנייה?
ליבוביץ' דיבר על "חוסר שותפות במיטה- חוסר שותפות במטבח - איננו יותר עם אחד!" האם באמת נגיע בחברה הישראלית לנקודת אל חזור , בה עניין זה למעשה יפלג את העם, וייצור מעין "גדר הפרדה" רוחנית בין מאמינים ( הווה אומר- שומרי תורה ומצוות) ללא-מאמינים?
ליבוביץ' תהה על המכנה המשותך - גורם האיחוד והליכוד- של העם היהודי ( או שמא - הישראלי) כעם, במציאות שבה אורח החיים הדתי , המסורתי, יותר נכון, אינו מתפקד יותר כגורם זה. תשובתו של ליבוביץ' הייתה "הטנק הצה"לי " . ומהי תשובתך? מה עוד אתה יכול לומר על סוגייה זו?
תודה רבה , מכל הלב.
מאיר בוזגלו3
New member
הערונת
מה שמנחם הוא שגם אם אין לנו מכנה משותף, יש לנו שאלות משותפות. מה עיקר ומה טפל ביהדות? שאלות חברתיות קשות מאוד? ישראל כאשר יש אופציה של לחיות באמריקה. יש התנגשויות ויש גם הפרייה הדדית, היהדות היא מפלגת אבל יש בה גם לאחד עם מוסלמים ונוצרים ועוד. המסורתיים הם רקמה חשובה, אני מופתע ומעודד מחברה מן הקצוות שרואים הרבה תקווה במסורתיות. יכול להיות שיש בה להציל אותנו מן הקריעה של היהדות לדת וללאום. לדת על ידי חרדים, וללאום על ידי חלקים בחברה הישראלית שיש להם הרבה יותר כוח מאחרים.
מה שמנחם הוא שגם אם אין לנו מכנה משותף, יש לנו שאלות משותפות. מה עיקר ומה טפל ביהדות? שאלות חברתיות קשות מאוד? ישראל כאשר יש אופציה של לחיות באמריקה. יש התנגשויות ויש גם הפרייה הדדית, היהדות היא מפלגת אבל יש בה גם לאחד עם מוסלמים ונוצרים ועוד. המסורתיים הם רקמה חשובה, אני מופתע ומעודד מחברה מן הקצוות שרואים הרבה תקווה במסורתיות. יכול להיות שיש בה להציל אותנו מן הקריעה של היהדות לדת וללאום. לדת על ידי חרדים, וללאום על ידי חלקים בחברה הישראלית שיש להם הרבה יותר כוח מאחרים.
בין תפילה לאמנות לחימה
ד"ר מאיר בוזגלו שלום רב.
ליבוביץ' אמר - יתגבר האדם ויקבל על עצמו עול תורה ומצוות. יתגבר על מה? על עצמו. אין זה מטבעו. אם הוא מצליח להתגבר אז הוא בן-חורין.
עד כמה שהבנתי - התפילה אם כך עשויה להיות פשוט לספור מ-1 עד 100. עצם העובדה שאתה מתגבר על עצמך כדי לבצע את שנדרש ממך בתור יהודי זה מה שחשוב.
במידה והבנתי זו נכונה - אני מוצא קווים משותפים רבים בין תפיסה זו ובין אמנות לחימה. באמנות לחימה דרושה אותה התגברות על עצמך כדי להקפיד ולהתאמן. המטרה היא לאו דווקא למידת לחימה כלל וכלל, זוהי פשוט פעילות המהווה מבחן חמור ליכולתך להישאר רגוע ובשליטה והמטרה אם כך היא תרגול יכולת זו. אני חייב לציין שאני חש בן חורין יותר ויותר ככל שאני מתקדם באמנות זו.
מה דעתך על השניים?
רב תודות על זמנך.
ד"ר מאיר בוזגלו שלום רב.
ליבוביץ' אמר - יתגבר האדם ויקבל על עצמו עול תורה ומצוות. יתגבר על מה? על עצמו. אין זה מטבעו. אם הוא מצליח להתגבר אז הוא בן-חורין.
עד כמה שהבנתי - התפילה אם כך עשויה להיות פשוט לספור מ-1 עד 100. עצם העובדה שאתה מתגבר על עצמך כדי לבצע את שנדרש ממך בתור יהודי זה מה שחשוב.
במידה והבנתי זו נכונה - אני מוצא קווים משותפים רבים בין תפיסה זו ובין אמנות לחימה. באמנות לחימה דרושה אותה התגברות על עצמך כדי להקפיד ולהתאמן. המטרה היא לאו דווקא למידת לחימה כלל וכלל, זוהי פשוט פעילות המהווה מבחן חמור ליכולתך להישאר רגוע ובשליטה והמטרה אם כך היא תרגול יכולת זו. אני חייב לציין שאני חש בן חורין יותר ויותר ככל שאני מתקדם באמנות זו.
מה דעתך על השניים?
רב תודות על זמנך.
מאיר בוזגלו3
New member
הכובש את יצרו
גבורה היא מעלה אמונית חשובה, ומשותף לאומנויות לחימה האיפוק, המשמעת, לא לקדש מותרות "ומושל ברוחו מלוכד עיר".
גבורה היא מעלה אמונית חשובה, ומשותף לאומנויות לחימה האיפוק, המשמעת, לא לקדש מותרות "ומושל ברוחו מלוכד עיר".
האם מסורתיות איננה ביטול הדתיות?
שלום ד"ר בוזגלו,
השאלה שלי דומה ברוחה לשאלה שנשאלה לעיל היכן היית ממקם את תפיסת הדתיות שאתה מציע בין אנתרופוצנטריות ובין תיאוצנטריות. אולם, בכדי להמנע מהדיון (המעניין לעצמו) האם השניים הללו מוציאים זה את זה בהכרח בכל היבט של חיים תורניים (אפילו לדעת ליבוביץ) אבקש להעמיד את מה שנראה לי מבדיל בינך ובין ליבוביץ באופן מעט שונה, זאת על ידי ההבחנה בין דתיות שהיא בעלת מעמד תודעתי ראשוני, ר"ל אמונה דתית המספיקה לעצמה בכדי לכונן דתיות, ובין דתיות בעלת מעמד תודעתי משני, ר"ל כזו הנסמכת על היבטים תודעתיים אחרים, לא דתיים בהכרח, של החיים, ויתר על כן - אולי מה שנראה כמעט כתכונה של מסורתיות - משניות ביחס למערכת דתית נתונה, וכזו שלעצמה לא היתה יכולה לכונן דתיות.
אצל ליבוביץ ישנו מעמד ראשוני לדתי: הוא מבטא הכרעה לקיום מצוות. בין אם הכרעה זו מתקיימת בתוך מערכת נתונה המגדירה מהו קיום מצוות ובין אם לאו, ליבוביץ נותן לנו "פנומנולוגיה" של דתיות אשר רואה את הדתי כאופציה ערכית מובחנת המבטאת הכרעה לחרוג מכל עולם ערכי אנושי נתון, ואשר רק מערכת אינסטיטוטיבית דתית המתאגדת בכדי לממש את ההכרעה זו יכולה להביא תודעה זו לכדי ביטוי.
לדתי ישנו על כן כח תודעתי ראשוני החורג (ולו באופן עקרוני) משאלות של זהות, לאומיות, מערכת נורמות לוקאלית וכדו'. אמנם הביטוי האינסטיטוטיבי של התודעה הזו הוא קונטינגנטי ויכול להשתנות, אך סופו של דבר שללא התודעה הזו - תודעת המחוייבות לעבוד את האל באמצעות מערכת מאורגנת של הלכה - אין דתיות כאופציה ערכית מובחנת.
מכאן הניתוח של ליבוביץ את המשבר של היהדות בתקופה המודרנית - מחד גיסא מסיבות שונות מעמדה הראשוני של האמונה באל נפגע (האנשים אינם רוצים בהכרעה הזו יותר), ומאידך גיסא המערכת האינסטיטוטיבית עצמה פסקה לרצות להביא את תודעת המחוייבות לכדי ביטוי והתייאשה מלראות בה אופציה ערכית אותנטית (מה שעומד בבסיס הדרישה של ליבוביץ להפרדת דת ממדינה ולשינויים עקרוניים בעניינים מטא-הלכתיים). אני רואה בהערכה זו אמנם הערכה פסימית, אך עם זאת הערכה ריאליסטית, כזו המסמנת את האופציות האפשריות של פתרון, ומעל הכל כזו ששואלת בתמים על עתידה של הדתיות כמערכת ערכית מובחנת ועל כן בעלת טעם משל עצמה.
שאלתי היא האם המסורתיות נוסח זו שאתה מציג יכולה להעמיד את הדתיות כאופציה ערכית ברורה ומובחנת כפי שעושה הגותו של ליבוביץ? האם הניסיון להציג את המסורתיות כפרוגרמה לחיים ישראליים למעשה איננה כלל פרוגרמה הקשורה בהצלת הדת או בקידומה או בטיפוחה, אלא ניסיון נוסף להשתמש בשפה הדתית של עמנו, בצדדים היותר חביבים שלה, בכדי לקדם רעיונות א-דתיים, זאת בעוד האמונה הדתית עצמה נותרת עזובה (הן בפועל, והן מבחינת תיאור פנומנולוגי שלא יצמצם אותה).
תודה,
נתי
שלום ד"ר בוזגלו,
השאלה שלי דומה ברוחה לשאלה שנשאלה לעיל היכן היית ממקם את תפיסת הדתיות שאתה מציע בין אנתרופוצנטריות ובין תיאוצנטריות. אולם, בכדי להמנע מהדיון (המעניין לעצמו) האם השניים הללו מוציאים זה את זה בהכרח בכל היבט של חיים תורניים (אפילו לדעת ליבוביץ) אבקש להעמיד את מה שנראה לי מבדיל בינך ובין ליבוביץ באופן מעט שונה, זאת על ידי ההבחנה בין דתיות שהיא בעלת מעמד תודעתי ראשוני, ר"ל אמונה דתית המספיקה לעצמה בכדי לכונן דתיות, ובין דתיות בעלת מעמד תודעתי משני, ר"ל כזו הנסמכת על היבטים תודעתיים אחרים, לא דתיים בהכרח, של החיים, ויתר על כן - אולי מה שנראה כמעט כתכונה של מסורתיות - משניות ביחס למערכת דתית נתונה, וכזו שלעצמה לא היתה יכולה לכונן דתיות.
אצל ליבוביץ ישנו מעמד ראשוני לדתי: הוא מבטא הכרעה לקיום מצוות. בין אם הכרעה זו מתקיימת בתוך מערכת נתונה המגדירה מהו קיום מצוות ובין אם לאו, ליבוביץ נותן לנו "פנומנולוגיה" של דתיות אשר רואה את הדתי כאופציה ערכית מובחנת המבטאת הכרעה לחרוג מכל עולם ערכי אנושי נתון, ואשר רק מערכת אינסטיטוטיבית דתית המתאגדת בכדי לממש את ההכרעה זו יכולה להביא תודעה זו לכדי ביטוי.
לדתי ישנו על כן כח תודעתי ראשוני החורג (ולו באופן עקרוני) משאלות של זהות, לאומיות, מערכת נורמות לוקאלית וכדו'. אמנם הביטוי האינסטיטוטיבי של התודעה הזו הוא קונטינגנטי ויכול להשתנות, אך סופו של דבר שללא התודעה הזו - תודעת המחוייבות לעבוד את האל באמצעות מערכת מאורגנת של הלכה - אין דתיות כאופציה ערכית מובחנת.
מכאן הניתוח של ליבוביץ את המשבר של היהדות בתקופה המודרנית - מחד גיסא מסיבות שונות מעמדה הראשוני של האמונה באל נפגע (האנשים אינם רוצים בהכרעה הזו יותר), ומאידך גיסא המערכת האינסטיטוטיבית עצמה פסקה לרצות להביא את תודעת המחוייבות לכדי ביטוי והתייאשה מלראות בה אופציה ערכית אותנטית (מה שעומד בבסיס הדרישה של ליבוביץ להפרדת דת ממדינה ולשינויים עקרוניים בעניינים מטא-הלכתיים). אני רואה בהערכה זו אמנם הערכה פסימית, אך עם זאת הערכה ריאליסטית, כזו המסמנת את האופציות האפשריות של פתרון, ומעל הכל כזו ששואלת בתמים על עתידה של הדתיות כמערכת ערכית מובחנת ועל כן בעלת טעם משל עצמה.
שאלתי היא האם המסורתיות נוסח זו שאתה מציג יכולה להעמיד את הדתיות כאופציה ערכית ברורה ומובחנת כפי שעושה הגותו של ליבוביץ? האם הניסיון להציג את המסורתיות כפרוגרמה לחיים ישראליים למעשה איננה כלל פרוגרמה הקשורה בהצלת הדת או בקידומה או בטיפוחה, אלא ניסיון נוסף להשתמש בשפה הדתית של עמנו, בצדדים היותר חביבים שלה, בכדי לקדם רעיונות א-דתיים, זאת בעוד האמונה הדתית עצמה נותרת עזובה (הן בפועל, והן מבחינת תיאור פנומנולוגי שלא יצמצם אותה).
תודה,
נתי
מאיר בוזגלו3
New member
יראת ה' והלכה
למסורתיים יש יראת ה', השאלה שהם מציבים היא על הזיהוי בין יראת ה' ובין ציות מלא להלכה. שאלה אחרת, היא מכיוון שגם דתיים ודתייות ומרכלים ומרכלות בלי שיקראו לעצם לא דתיים, מדוע אי הקפדה על מנחה עושה אותך למסורתי, הרי זו עבירה וזו עבירה.
גם בתוך הדתיים יש רמות. ראה את מושג הוותיקין.
למסורתיים יש יראת ה', השאלה שהם מציבים היא על הזיהוי בין יראת ה' ובין ציות מלא להלכה. שאלה אחרת, היא מכיוון שגם דתיים ודתייות ומרכלים ומרכלות בלי שיקראו לעצם לא דתיים, מדוע אי הקפדה על מנחה עושה אותך למסורתי, הרי זו עבירה וזו עבירה.
גם בתוך הדתיים יש רמות. ראה את מושג הוותיקין.
לא בשמים היא!
יראת שמיים, או יחס סובייקטיבי זה או אחר להלכה, לא מספיקה בכדי להגדיר אמונה באלהים זו או אחרת (מסוג מסורתי או דתי) ולא כל שכן את התופעה הנקראת חיי תורה. אין די ביחס הפרט לחוק בסיטואיציה זו או אחרת ובמידת הצייתנות זו או אחרת, אלא יש גם צורך להגדיר את התודעה היוצרת את החוק עצמו או לכל הפחות מאשררת אותו כחוק - ר"ל את האמונה עד כמה שהיא מהווה גם מחוייבות ואחריות לְ ח וֹ קֵ ק או תודעה המאשררת את החוק. הדתי איננו מתייחס אל החוק כנתון שעומד ומחכה לסובייקט שיתחבר אליו ברמה זו או אחרת ("אני עדיין לא מניח תפילין" דלעיל) אלא כמי שמקבל את החוק כמשהו שהסובייקט עצמו חש כערב לו. לכן, כאשר הדתי איננו פועל על פי החוק ההלכתי הוא או בעל תודעה של חוטא של כושל, או לחילופין בעל תודעה של מורד בסמכות מחוקקת מסויימת או בסמכות של חוק מסויים. החטא והמרידה אינם מתמצים בלהיות דרגות בסקלה שבין לקיים מצוות באופן מלא ובין לא לקיים כלל, אלא הן מבטאים תודעה אקטיבית מאשררת ביחס לחוק ועל כן תודעה של אחריות הן לגבי הציות לו, הן לגבי היישום שלו מבחינה ציבורית והן אחריות לקיומה ולאופיה הראוי של המערכת המחוקקת. ואילו לגבי המסורתי מוטל החשש שהוא מקבל את החוק באופן פסיבי - הוא מניח את מערכת החוקים כמעין משהו שהגיע "מן השמיים" (על פי האופן בו הדתי מנסח וקובע את ההנחה הזאת! על פי האופן בו הדתי קובע את החוק עצמו!) וכעת הוא עורך כרצונו את התנהלותו אל מול הגורם המטאפיסי הזר הזה. "גמישותו" של המסורתי היא גמישות של הסובייקט ביחס אל החוק הזר, ולא הגמישות המאפיינת מערכת חוקים חיה ו-אנושית שככזו מחייבת מצידה גמישות בצורת חטאים, כשלונות, וכן מרידות ומהפכות פה ושם, שכן סוף סוף היא מערכת שיש לה האחריות והמחוייבות לנהל ממש מציאות אנושית ולא לעמוד שם כמעין אופציה בשביל מי שנחה עליו הרוח. המסורתי איננו לוקח חלק באחריות ובמחוייבות הדתית לחוקק, למרוד בחוק או להמירו, ובמובן זה הוא איננו אדם מאמין שכן אין לו יחס ערכי יסודי אל ההלכה כתורת חיים.
אמנם, הדתי עליו אני מדבר הוא יצור שכמעט ואינו קיים בפועל כיום. הדתי של היום, אף החרדי ביותר, איננו דתי באמת אלא מסורתי, שכן היהדות במאות האחרונות פסקה (מסיבות אלו או אחרות, פנימיות כחיצוניות) לראות את עצמה כגורם מחוקק וכגורם פאסיבי ש"מסתדר" כך או אחרת עם המציאות הריאלית (על-ידי התנתקות מהמרחב הריאלי אל גטו גופני ונפשי, על-ידי נטיעתו של הערך הדתי במשיחיות, בלאומיות, וכדו'). גם החרדי, כמו המסורתי, מתייחס אל ההלכה כמשהו זר לחיים הריאליים והוא פאסיבי לגבי השאלה מה מוטל על החוק הדתי לעשות בכדי לבטל את הזרות הזו, ויותר מעוניין בשאלה כיצד הוא באופן אישי חי את הזרות הזאת - הם שניהם אכן נמצאים על אותה הסקלה! ואילו הדתי (או מה שנשאר ממנו) מחוץ לסקלה הזו.
זהו המשבר של היהדות - המסורתי מכאן והחרדי מכאן הם ביטויים של המשבר הזה. ומכאן תשובה גם ליחיאב: הצדק איתך, הדתי היהודי כמעט לא קיים יותר, לפחות לא כאינסטיטוציה ולא כמשהו בעל קול ציבורי. אבל מכאן ועד לומר שהדתיות עצמה נעלמה, הדרך עוד ארוכה. אמנם הדתיות היהודית ההיסטורית נעלמה אבל הדתיות עצמה היא עדיין אופציה ערכית יסודית ובמובן זה נצחית, זאת גם אם הכח הציבורי שלה נחלש בימינו וגם אם הביטוי ההיסטורי היהודי שלה פשט את הרגל. אנשים דתיים (מתוסכלים) עדיין מסתובבים, ותמיד יסתובבו.
יראת שמיים, או יחס סובייקטיבי זה או אחר להלכה, לא מספיקה בכדי להגדיר אמונה באלהים זו או אחרת (מסוג מסורתי או דתי) ולא כל שכן את התופעה הנקראת חיי תורה. אין די ביחס הפרט לחוק בסיטואיציה זו או אחרת ובמידת הצייתנות זו או אחרת, אלא יש גם צורך להגדיר את התודעה היוצרת את החוק עצמו או לכל הפחות מאשררת אותו כחוק - ר"ל את האמונה עד כמה שהיא מהווה גם מחוייבות ואחריות לְ ח וֹ קֵ ק או תודעה המאשררת את החוק. הדתי איננו מתייחס אל החוק כנתון שעומד ומחכה לסובייקט שיתחבר אליו ברמה זו או אחרת ("אני עדיין לא מניח תפילין" דלעיל) אלא כמי שמקבל את החוק כמשהו שהסובייקט עצמו חש כערב לו. לכן, כאשר הדתי איננו פועל על פי החוק ההלכתי הוא או בעל תודעה של חוטא של כושל, או לחילופין בעל תודעה של מורד בסמכות מחוקקת מסויימת או בסמכות של חוק מסויים. החטא והמרידה אינם מתמצים בלהיות דרגות בסקלה שבין לקיים מצוות באופן מלא ובין לא לקיים כלל, אלא הן מבטאים תודעה אקטיבית מאשררת ביחס לחוק ועל כן תודעה של אחריות הן לגבי הציות לו, הן לגבי היישום שלו מבחינה ציבורית והן אחריות לקיומה ולאופיה הראוי של המערכת המחוקקת. ואילו לגבי המסורתי מוטל החשש שהוא מקבל את החוק באופן פסיבי - הוא מניח את מערכת החוקים כמעין משהו שהגיע "מן השמיים" (על פי האופן בו הדתי מנסח וקובע את ההנחה הזאת! על פי האופן בו הדתי קובע את החוק עצמו!) וכעת הוא עורך כרצונו את התנהלותו אל מול הגורם המטאפיסי הזר הזה. "גמישותו" של המסורתי היא גמישות של הסובייקט ביחס אל החוק הזר, ולא הגמישות המאפיינת מערכת חוקים חיה ו-אנושית שככזו מחייבת מצידה גמישות בצורת חטאים, כשלונות, וכן מרידות ומהפכות פה ושם, שכן סוף סוף היא מערכת שיש לה האחריות והמחוייבות לנהל ממש מציאות אנושית ולא לעמוד שם כמעין אופציה בשביל מי שנחה עליו הרוח. המסורתי איננו לוקח חלק באחריות ובמחוייבות הדתית לחוקק, למרוד בחוק או להמירו, ובמובן זה הוא איננו אדם מאמין שכן אין לו יחס ערכי יסודי אל ההלכה כתורת חיים.
אמנם, הדתי עליו אני מדבר הוא יצור שכמעט ואינו קיים בפועל כיום. הדתי של היום, אף החרדי ביותר, איננו דתי באמת אלא מסורתי, שכן היהדות במאות האחרונות פסקה (מסיבות אלו או אחרות, פנימיות כחיצוניות) לראות את עצמה כגורם מחוקק וכגורם פאסיבי ש"מסתדר" כך או אחרת עם המציאות הריאלית (על-ידי התנתקות מהמרחב הריאלי אל גטו גופני ונפשי, על-ידי נטיעתו של הערך הדתי במשיחיות, בלאומיות, וכדו'). גם החרדי, כמו המסורתי, מתייחס אל ההלכה כמשהו זר לחיים הריאליים והוא פאסיבי לגבי השאלה מה מוטל על החוק הדתי לעשות בכדי לבטל את הזרות הזו, ויותר מעוניין בשאלה כיצד הוא באופן אישי חי את הזרות הזאת - הם שניהם אכן נמצאים על אותה הסקלה! ואילו הדתי (או מה שנשאר ממנו) מחוץ לסקלה הזו.
זהו המשבר של היהדות - המסורתי מכאן והחרדי מכאן הם ביטויים של המשבר הזה. ומכאן תשובה גם ליחיאב: הצדק איתך, הדתי היהודי כמעט לא קיים יותר, לפחות לא כאינסטיטוציה ולא כמשהו בעל קול ציבורי. אבל מכאן ועד לומר שהדתיות עצמה נעלמה, הדרך עוד ארוכה. אמנם הדתיות היהודית ההיסטורית נעלמה אבל הדתיות עצמה היא עדיין אופציה ערכית יסודית ובמובן זה נצחית, זאת גם אם הכח הציבורי שלה נחלש בימינו וגם אם הביטוי ההיסטורי היהודי שלה פשט את הרגל. אנשים דתיים (מתוסכלים) עדיין מסתובבים, ותמיד יסתובבו.
תודה רבה
אתה מבטא בניסוח מושלם הראוי לכל שבח את אותן מחשבות, לפחות חלקן אם לא כולן, שהתרוצצו גם בראשי. אבל נדמה לי, כך אני מפרש אותו, שדר' בוזגלו לא היה חולק עליך כלל לגבי השאלה מהי דמותו האידיאלית של האדם הדתי כפי שאתה משרטט אותה כאן בקווים כל כך יפים. נדמה לי שגם לא היה חולק עליך שהדמות האידיאלית הזאת איננה קיימת היום. אלא הוא הולך צעד אחד קדימה ושואל: אוקיי, זה המצב, עכשיו מה אנחנו עושים עם זה. האם עלינו להשלים עם אובדן האידיאל? לא, בשום אופן. אז מה עושים? בוא נבדוק. האם יש ביכולתנו לממש את האידיאל הזה היום, במציאות כמו שהיא היום? הן המציאות החברתית, הן המציאות הפוליטית והן המציאות הטכנולוגית והכלכלית? גם לא. הפער בין האידיאה לבין המציאות הוא כל כך גדול שלא ניתן להדביק אותו בקפיצה אחת. אז מצירופם של הלא הראשון והלא השני מתחייב שעלינו ללכת לכיוון האידיאל, אבל לעשות זאת בצעדים מדודים. בוא נתחיל עם מה שנראה אפשרי, עם מה שנראה ריאלי, והאפשרי והריאלי הזה הוא הוא היהודי המסורתי שאותו מציע לנו בוזגלו. כשהכוונה היא שנגיע אי פעם לתכלית שמציב האידיאל. או אפילו אם לא נגיע אל התכלית, הרי החתירה אליה היא העיקר. במובן זה אני מפרש את "אני עדיין לא מניח תפילין" (בפיו של בוזגלו).
אף אני נטיתי תחילה לראות בגישתו של בוזגלו גישה פשטנית ורדודה. אחרי מה שכתב באירוח, שיניתי את דעתי מקצה לקצה. אני סבור שיש בה משהו הרבה יותר מתוחכם והרבה יותר עמוק ממה שנראה על פניה.
כל טוב, ונקווה שנראה אותך כאן יותר.
אתה מבטא בניסוח מושלם הראוי לכל שבח את אותן מחשבות, לפחות חלקן אם לא כולן, שהתרוצצו גם בראשי. אבל נדמה לי, כך אני מפרש אותו, שדר' בוזגלו לא היה חולק עליך כלל לגבי השאלה מהי דמותו האידיאלית של האדם הדתי כפי שאתה משרטט אותה כאן בקווים כל כך יפים. נדמה לי שגם לא היה חולק עליך שהדמות האידיאלית הזאת איננה קיימת היום. אלא הוא הולך צעד אחד קדימה ושואל: אוקיי, זה המצב, עכשיו מה אנחנו עושים עם זה. האם עלינו להשלים עם אובדן האידיאל? לא, בשום אופן. אז מה עושים? בוא נבדוק. האם יש ביכולתנו לממש את האידיאל הזה היום, במציאות כמו שהיא היום? הן המציאות החברתית, הן המציאות הפוליטית והן המציאות הטכנולוגית והכלכלית? גם לא. הפער בין האידיאה לבין המציאות הוא כל כך גדול שלא ניתן להדביק אותו בקפיצה אחת. אז מצירופם של הלא הראשון והלא השני מתחייב שעלינו ללכת לכיוון האידיאל, אבל לעשות זאת בצעדים מדודים. בוא נתחיל עם מה שנראה אפשרי, עם מה שנראה ריאלי, והאפשרי והריאלי הזה הוא הוא היהודי המסורתי שאותו מציע לנו בוזגלו. כשהכוונה היא שנגיע אי פעם לתכלית שמציב האידיאל. או אפילו אם לא נגיע אל התכלית, הרי החתירה אליה היא העיקר. במובן זה אני מפרש את "אני עדיין לא מניח תפילין" (בפיו של בוזגלו).
אף אני נטיתי תחילה לראות בגישתו של בוזגלו גישה פשטנית ורדודה. אחרי מה שכתב באירוח, שיניתי את דעתי מקצה לקצה. אני סבור שיש בה משהו הרבה יותר מתוחכם והרבה יותר עמוק ממה שנראה על פניה.
כל טוב, ונקווה שנראה אותך כאן יותר.
לא מדובר בדמות אידיאלית
אלא בדמות ריאלית. גם אם היא מתקשה להתקיים כיום הדתיות שתוארה על-ידי היא עניין ריאלי. אדרבא, עד כמה שדתיות קיימת אלו הן תכונותיה (לכן גם תיאור המשבר של ליבוביץ הוא ריאליסטי לחלוטין, כי הוא מצביע על כך שהיהודי הדתי כיצור ריאלי חדל מלהתקיים). אמנם הערך העליון שמציבה הדתיות הריאלית הזו הוא אידיאלי (כמו כל ערך עליון), או מה שליבוביץ מכנה "אמונה לשמה", אבל עצם קיומו של יצור המקבל על עצמו את הערך העליון הזה ועצם קיומה של חברה המבקשת להתנהל לאור הערך הזה הוא עניין ריאלי לחלוטין, והוא-הוא הפנומנולוגיה (לא האידיאולוגיה) של התופעה הקרויה תאיזם.
אני (כידוע לך) נוטה להסכים כי במציאות החברתית-ערכית הנוכחית המסורתי לא נופל מאחיו החילוניים והחרדים ובמובנים מסויימים אף עולה עליהם, לכל הפחות ביכולתו לחיות בעולם מלא יותר ומורכב יותר, ויומרני פחות לגבי עצמו. אני גם סבור (כידוע לך) שהמסורתיות היא השדה שמתוכו יכולה לצמוח, אולי, דתיות, או שבתוכו יכולה לחיות כיום סוג של דתיות (חבוטה ומגמגמת, שזה לא רע בהכרח). אבל אינני בטוח שד"ר בוזגלו סבור כך מאותן הסיבות. יש לי התחושה שמחשבותיו של בוזגלו על המסורתי נחשבות בקונטקס של שאלת הישראליות או החברה היהודית ושפתה ולא בקונטקסט שאלת היהדות הדתית, והאם הוא בכלל רואה בשתי אלו שאלות מובחנות (כפי שליבוביץ רואה אותן). כך שעם ההערכה הרבה שיש לי ליצור המסורתי (שאני קרוב אליו נפשית ורגשית), למורכבות ביחסו לשפה החילונית מכאן ולשפה הדתית מכאן, וההערכה שיש לי למי שעומד יפה על המורכבות הזו, עדיין אינני בטוח אם אני מסכים עם אופן הניתוח שלו של משמעותן של דתיות ומסורתיות. אם הצדק איתך (אם) וד"ר בוזגלו היה מודה במאפייני הדתי שהצגתי כיצור אידיאלי, אז הרי בפניך המחלוקת בפשטות: אינני רואה את היחס בין הדתי ובין המסורתי כיחס שבין אידיאל וריאליות, אלא אני רואה זאת כיחס שבין סוגים מובחנים של תופעות ריאליות - המסורתיות היא הרושם שנשאר מהתופעה הריאלית של הדתיות מרגע שזו התחילה למות.
אני אגב לא חושב כשטחית וכרדודה דעה שתאמר שכל התיאור שלי את הדתיות כתופעה ריאלית היא שגויה, ושלמעשה אפשר לקרוא את ההיסטוריה של היהדות הדתית כהיסטוריה של מסורתיות, ושמה שאני מכנה "דתיות" איננה אלא תופעה אחת בתוך הספקטרום של המסורתיות, העומדת בסופו של דבר על תרבות, משפחה, עם וכדו'. עמדה כזו פשוט תגיד לליבוביץ, הכל טוב ויפה, המצאת מחדש את הכללים של המשחק היהודי-ההיסטורי, העמדת אותו על תופעה אחת מובחנת ומוגדרת, אבל זה פשוט לא המשחק שלנו, וספק אם הוא היה המשחק האמיתי אי-פעם. אדרבא, אנחנו בדיוק רוצים לקדם את אופציה בה החזיקו רבים במהלך ההיסטוריה היהודית שבכלל כופרת שזהו שם המשחק או שפשוט לא שיחקה בו באופן כל-כך חמור, ומכל מקום לא מעוניינת היום לשחק בו. תראו את הדתיים הללו, לוקחים קיום מסורתי סביר, מתנפלים על ההיבט ההלכתי שבו, מתנהגים לגביו באובססיה, עפים על עצמם, משתלטים על כל חלקה טובה, ואחר כך עוד מגדירים את כל הקיום על בסיס הספורט ההלכתי שהם מכורים לו. זוהי איננה עמדה שטחית, אלא זו עמדה רצינית ביותר, שאני עצמי מהגג בה כשהימים הופכים חמים מדי וממיסים אובססיות ואת הסבלנות כלפי אובססיות.
אלא בדמות ריאלית. גם אם היא מתקשה להתקיים כיום הדתיות שתוארה על-ידי היא עניין ריאלי. אדרבא, עד כמה שדתיות קיימת אלו הן תכונותיה (לכן גם תיאור המשבר של ליבוביץ הוא ריאליסטי לחלוטין, כי הוא מצביע על כך שהיהודי הדתי כיצור ריאלי חדל מלהתקיים). אמנם הערך העליון שמציבה הדתיות הריאלית הזו הוא אידיאלי (כמו כל ערך עליון), או מה שליבוביץ מכנה "אמונה לשמה", אבל עצם קיומו של יצור המקבל על עצמו את הערך העליון הזה ועצם קיומה של חברה המבקשת להתנהל לאור הערך הזה הוא עניין ריאלי לחלוטין, והוא-הוא הפנומנולוגיה (לא האידיאולוגיה) של התופעה הקרויה תאיזם.
אני (כידוע לך) נוטה להסכים כי במציאות החברתית-ערכית הנוכחית המסורתי לא נופל מאחיו החילוניים והחרדים ובמובנים מסויימים אף עולה עליהם, לכל הפחות ביכולתו לחיות בעולם מלא יותר ומורכב יותר, ויומרני פחות לגבי עצמו. אני גם סבור (כידוע לך) שהמסורתיות היא השדה שמתוכו יכולה לצמוח, אולי, דתיות, או שבתוכו יכולה לחיות כיום סוג של דתיות (חבוטה ומגמגמת, שזה לא רע בהכרח). אבל אינני בטוח שד"ר בוזגלו סבור כך מאותן הסיבות. יש לי התחושה שמחשבותיו של בוזגלו על המסורתי נחשבות בקונטקס של שאלת הישראליות או החברה היהודית ושפתה ולא בקונטקסט שאלת היהדות הדתית, והאם הוא בכלל רואה בשתי אלו שאלות מובחנות (כפי שליבוביץ רואה אותן). כך שעם ההערכה הרבה שיש לי ליצור המסורתי (שאני קרוב אליו נפשית ורגשית), למורכבות ביחסו לשפה החילונית מכאן ולשפה הדתית מכאן, וההערכה שיש לי למי שעומד יפה על המורכבות הזו, עדיין אינני בטוח אם אני מסכים עם אופן הניתוח שלו של משמעותן של דתיות ומסורתיות. אם הצדק איתך (אם) וד"ר בוזגלו היה מודה במאפייני הדתי שהצגתי כיצור אידיאלי, אז הרי בפניך המחלוקת בפשטות: אינני רואה את היחס בין הדתי ובין המסורתי כיחס שבין אידיאל וריאליות, אלא אני רואה זאת כיחס שבין סוגים מובחנים של תופעות ריאליות - המסורתיות היא הרושם שנשאר מהתופעה הריאלית של הדתיות מרגע שזו התחילה למות.
אני אגב לא חושב כשטחית וכרדודה דעה שתאמר שכל התיאור שלי את הדתיות כתופעה ריאלית היא שגויה, ושלמעשה אפשר לקרוא את ההיסטוריה של היהדות הדתית כהיסטוריה של מסורתיות, ושמה שאני מכנה "דתיות" איננה אלא תופעה אחת בתוך הספקטרום של המסורתיות, העומדת בסופו של דבר על תרבות, משפחה, עם וכדו'. עמדה כזו פשוט תגיד לליבוביץ, הכל טוב ויפה, המצאת מחדש את הכללים של המשחק היהודי-ההיסטורי, העמדת אותו על תופעה אחת מובחנת ומוגדרת, אבל זה פשוט לא המשחק שלנו, וספק אם הוא היה המשחק האמיתי אי-פעם. אדרבא, אנחנו בדיוק רוצים לקדם את אופציה בה החזיקו רבים במהלך ההיסטוריה היהודית שבכלל כופרת שזהו שם המשחק או שפשוט לא שיחקה בו באופן כל-כך חמור, ומכל מקום לא מעוניינת היום לשחק בו. תראו את הדתיים הללו, לוקחים קיום מסורתי סביר, מתנפלים על ההיבט ההלכתי שבו, מתנהגים לגביו באובססיה, עפים על עצמם, משתלטים על כל חלקה טובה, ואחר כך עוד מגדירים את כל הקיום על בסיס הספורט ההלכתי שהם מכורים לו. זוהי איננה עמדה שטחית, אלא זו עמדה רצינית ביותר, שאני עצמי מהגג בה כשהימים הופכים חמים מדי וממיסים אובססיות ואת הסבלנות כלפי אובססיות.
אני רק רוצה להבהיר
שכשאמרתי דמות אידיאלית לא התכוונתי לדמות אידיאית, היינו שקיימת רק כרעיון, ולא התכוונתי לדמות אוטופית, היינו שאיננה יכולה להתקיים במציאות הריאלית. אני מסכים איתך לחלוטין שזוהי דמות ריאלית, והיא אף התקיימה בפועל כדמות ריאלית לגמרי בעבר הרחוק - בתקופתם של התנאים והאמוראים. השאלה הגדולה היא מדוע הדמות הזאת חדלה להתקיים ואת מקומה תפסה דמותו של המסורתי. אני סבור שאף זו אחת מן הקטסטרופות שהמיטה עלינו הגלות הנאלחה. העם היהודי נפוץ לכל חלקי תבל והפיזור הגיאוגרפי הפך במשך הזמן גם לפיזורה של התורה. התורה חדלה להיות תורה אחת משותפת לכל קהל עובדי השם "תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד, יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר, הַגָּר אִתְּכֶם", והסתעפה לתורות הרבה, תורה לעדה הזאת, ותורה לזרם ההוא, תורה לתימנים ותורה למזרחיים ותורה לאשכנזים, שלא הם המכילים את הגר אלא הם עצמם גרים בארצות מושבם. והמסורת, אמנם תמיד היתה מקודשת בעולמה של התורה, אבל זו היתה מסורת אחת, אלא שגם היא נסתעפה למסורות עדתיות שונות. מעתה, אותה שמירה אדוקה על המסורת הפכה לרועץ. היא הפכה להיות העיקר, ועבודת השם הפכה למשנית, אם לא לטפלה ממש. כך היהודי הדתי כיצור ריאלי חדל מלהתקיים, והנה הגענו למציאות שבה הפכה דמותו מדמות אידיאלית לאידיאה ולאוטופיה.
וכשאמרתי שתחילה סברתי שעמדתו של דר' בוזגלו היא שטחית ורדודה התכוונתי שהוא באמת החליף את האידיאל הדתי באידיאל המסורתי, וכדבריך "יש לי (=היתה לי) התחושה שמחשבותיו של בוזגלו על המסורתי נחשבות בקונטקס של שאלת הישראליות או החברה היהודית ושפתה ולא בקונטקסט שאלת היהדות הדתית, והאם הוא בכלל רואה בשתי אלו שאלות מובחנות (כפי שליבוביץ רואה אותן).". היום אני נוטה יותר לצד שבו אתה דווקא מטיל ספק, ואני נשען בזה על כמה אמירות שלו באירוח שאמנם נאמרו בעדינות רבה ובלא הרמת קול (בניגוד למנהגו של ליבוביץ), אבל תוכנן הוא משמעותי וכבד משקל ביותר. ועוד, שמענו מפיו מה מקומו של ליבוביץ בעולמו, אז סביר יותר באמת לשער שהמרחק ביניהם הרבה יותר קטן ממה שנראה על פני הדברים. אלא שליבוביץ דיבר במונחים של החובה המוטלת עלינו, ואילו בוזגלו מדבר במונחים של מה שביכולתנו לעשות בזמן הזה. יש בזה מחשבה עמוקה, כבפסוק הנצחי של הרמב"ם: "שאי אפשר לצאת מן ההיפך אל ההיפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהורגל בו פתאום."
שכשאמרתי דמות אידיאלית לא התכוונתי לדמות אידיאית, היינו שקיימת רק כרעיון, ולא התכוונתי לדמות אוטופית, היינו שאיננה יכולה להתקיים במציאות הריאלית. אני מסכים איתך לחלוטין שזוהי דמות ריאלית, והיא אף התקיימה בפועל כדמות ריאלית לגמרי בעבר הרחוק - בתקופתם של התנאים והאמוראים. השאלה הגדולה היא מדוע הדמות הזאת חדלה להתקיים ואת מקומה תפסה דמותו של המסורתי. אני סבור שאף זו אחת מן הקטסטרופות שהמיטה עלינו הגלות הנאלחה. העם היהודי נפוץ לכל חלקי תבל והפיזור הגיאוגרפי הפך במשך הזמן גם לפיזורה של התורה. התורה חדלה להיות תורה אחת משותפת לכל קהל עובדי השם "תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד, יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר, הַגָּר אִתְּכֶם", והסתעפה לתורות הרבה, תורה לעדה הזאת, ותורה לזרם ההוא, תורה לתימנים ותורה למזרחיים ותורה לאשכנזים, שלא הם המכילים את הגר אלא הם עצמם גרים בארצות מושבם. והמסורת, אמנם תמיד היתה מקודשת בעולמה של התורה, אבל זו היתה מסורת אחת, אלא שגם היא נסתעפה למסורות עדתיות שונות. מעתה, אותה שמירה אדוקה על המסורת הפכה לרועץ. היא הפכה להיות העיקר, ועבודת השם הפכה למשנית, אם לא לטפלה ממש. כך היהודי הדתי כיצור ריאלי חדל מלהתקיים, והנה הגענו למציאות שבה הפכה דמותו מדמות אידיאלית לאידיאה ולאוטופיה.
וכשאמרתי שתחילה סברתי שעמדתו של דר' בוזגלו היא שטחית ורדודה התכוונתי שהוא באמת החליף את האידיאל הדתי באידיאל המסורתי, וכדבריך "יש לי (=היתה לי) התחושה שמחשבותיו של בוזגלו על המסורתי נחשבות בקונטקס של שאלת הישראליות או החברה היהודית ושפתה ולא בקונטקסט שאלת היהדות הדתית, והאם הוא בכלל רואה בשתי אלו שאלות מובחנות (כפי שליבוביץ רואה אותן).". היום אני נוטה יותר לצד שבו אתה דווקא מטיל ספק, ואני נשען בזה על כמה אמירות שלו באירוח שאמנם נאמרו בעדינות רבה ובלא הרמת קול (בניגוד למנהגו של ליבוביץ), אבל תוכנן הוא משמעותי וכבד משקל ביותר. ועוד, שמענו מפיו מה מקומו של ליבוביץ בעולמו, אז סביר יותר באמת לשער שהמרחק ביניהם הרבה יותר קטן ממה שנראה על פני הדברים. אלא שליבוביץ דיבר במונחים של החובה המוטלת עלינו, ואילו בוזגלו מדבר במונחים של מה שביכולתנו לעשות בזמן הזה. יש בזה מחשבה עמוקה, כבפסוק הנצחי של הרמב"ם: "שאי אפשר לצאת מן ההיפך אל ההיפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהורגל בו פתאום."
ואילו אני סבור שמדובר בעבר הלא כל כך רחוק
אני לא רואה טעם לומר שהיהדות הדתית התקיימה רק בבית שני, ואני לא רואה מה לפיזור תפוצות ישראל ולזה. כל אימת שאנשים מבקשים בתמים לארגן את חייהם לעבודת האל הרי שמדובר בדת, ואת זה אנחנו יכולים לראות לאורך כל "הגלות" (שהיא אגב לא יותר "נאלחה" מתקופת השיבה לארץ, משום בחינה. יש תקופות טובות ויש תקופות רעות, במקום זה או במקום אחר, וזמן שהייתנו במזרח התיכון הוא עוד אפיזודה, טובה בחלקה רעה בחלקה, ברצף אחד של עליות ומורדות. לא הגיע הזמן להפסיק להשתמש במונח המיתולוגי-רומנטי הזה שנקרא "גלות"?). היות תורה אחת משותפת לכל היהודים, או לכל הדתיים, אינה מעלה או מורידה מהריאליות של החיים הדתיים במקום זה או אחר. כמו כן היסטורית אינני מכיר שמירה אדוקה על המסורת בשום שלב בהיסטוריה של העם היהודי, לפחות לא לאורך זמן (מה שהופך את השמירה למסורת, באשר ישנה, לתודעת שמירה על המסורת ולא לשמירה על מסורת ממש. כאשר מישהו לשם המחשה שומר על ההלכה שאין להדליק חשמל בשבת לא על מסורת של ממש הוא שומר אלא על הכרעה זה-מקרוב-באה של פוסק, והוא הדין לגבי כל הלכה והלכה). ההבחנה שלי בין תודעה מסורתית ותודעה דתית היא לא לגבי רמת האדיקות ביחס לחוק העבר (שכאמור איננה קיימת כלל היסטורית בשום מקרה, שכן הנאמנות היא תמיד לחוק נתון) אלא לגבי הכוונה: המסורתי עושה זאת מתוך נאמנות לעמו, למשפחתו, לתרבותו, והדתי עושה זאת מתוך נאמנות לקב"ה. המסורתי מגיב אל החוק ההלכתי והדתי מחוייב לה באופן אקטיבי.
בוזגלו במאמרו "המסורתי החדש וההלכה - פנומנולוגיה" כותב כך:
"אחת המגמות המרתקות ביותר בארץ באה לידי ביטוי בדרישה להתחדשות הלכתית הנשמעת מפי חוגים בציונות הדתית…
הדעת נותנת שכל מסורתי ישמח למהלך זה מקרב המחנה האורתודוקסי. ואף-על-פי-כן בסופו של דבר אין הוא המהלך המגדיר את זהותו. המסורתי, כמוהו כתלמיד שאינו רוצה לשלול את תלמוד התורה מנשים מוכן ללמוד יחד עם נשים, אבל אין הוא עושה דבר וחצי דבר כדי לצמצם את הפער בין חייו ובין האידיאל."
כמובן שהתמונה שבוזגלו מציג היא מורכבת יותר שכן זהו אותו מסורתי שיהיה מוכן להגן בשם אותה תפיסה על זכותו של החילוני ולעמוד מאחוריו לחלוטין בלי לנסות ולהמציא לכך צידוקים הלכתיים מלאכותיים, והרי שהוא יצור מורכב שאינו מנסה לאחד באופן מלאכותי את המרכיבים השונים של חייו. אבל זהו שתפיסה זו מניחה יחס פאסיבי אל מרכיבי חיינו ולא יחס אקטיבי. אז מהי כוונתך "מה שביכולתנו לעשות בזמן הזה"? לעשות בשביל מה? ע"פ בוזגלו לא מדובר בלעשות על מנת לצמצם את הפער בין חיינו ובין האידיאל. והרי שלמעשה אין המסורתי רואה ב"אידיאל" כלל אידיאל (כי אידיאל הוא משהו שחותרים לצמצם את הפער בין חיינו ובינו, להבדיל בינו ובין ספורט גרידא), והנה לך הסיפור כולו בקליפת אגוז.
אני לא רואה טעם לומר שהיהדות הדתית התקיימה רק בבית שני, ואני לא רואה מה לפיזור תפוצות ישראל ולזה. כל אימת שאנשים מבקשים בתמים לארגן את חייהם לעבודת האל הרי שמדובר בדת, ואת זה אנחנו יכולים לראות לאורך כל "הגלות" (שהיא אגב לא יותר "נאלחה" מתקופת השיבה לארץ, משום בחינה. יש תקופות טובות ויש תקופות רעות, במקום זה או במקום אחר, וזמן שהייתנו במזרח התיכון הוא עוד אפיזודה, טובה בחלקה רעה בחלקה, ברצף אחד של עליות ומורדות. לא הגיע הזמן להפסיק להשתמש במונח המיתולוגי-רומנטי הזה שנקרא "גלות"?). היות תורה אחת משותפת לכל היהודים, או לכל הדתיים, אינה מעלה או מורידה מהריאליות של החיים הדתיים במקום זה או אחר. כמו כן היסטורית אינני מכיר שמירה אדוקה על המסורת בשום שלב בהיסטוריה של העם היהודי, לפחות לא לאורך זמן (מה שהופך את השמירה למסורת, באשר ישנה, לתודעת שמירה על המסורת ולא לשמירה על מסורת ממש. כאשר מישהו לשם המחשה שומר על ההלכה שאין להדליק חשמל בשבת לא על מסורת של ממש הוא שומר אלא על הכרעה זה-מקרוב-באה של פוסק, והוא הדין לגבי כל הלכה והלכה). ההבחנה שלי בין תודעה מסורתית ותודעה דתית היא לא לגבי רמת האדיקות ביחס לחוק העבר (שכאמור איננה קיימת כלל היסטורית בשום מקרה, שכן הנאמנות היא תמיד לחוק נתון) אלא לגבי הכוונה: המסורתי עושה זאת מתוך נאמנות לעמו, למשפחתו, לתרבותו, והדתי עושה זאת מתוך נאמנות לקב"ה. המסורתי מגיב אל החוק ההלכתי והדתי מחוייב לה באופן אקטיבי.
בוזגלו במאמרו "המסורתי החדש וההלכה - פנומנולוגיה" כותב כך:
"אחת המגמות המרתקות ביותר בארץ באה לידי ביטוי בדרישה להתחדשות הלכתית הנשמעת מפי חוגים בציונות הדתית…
הדעת נותנת שכל מסורתי ישמח למהלך זה מקרב המחנה האורתודוקסי. ואף-על-פי-כן בסופו של דבר אין הוא המהלך המגדיר את זהותו. המסורתי, כמוהו כתלמיד שאינו רוצה לשלול את תלמוד התורה מנשים מוכן ללמוד יחד עם נשים, אבל אין הוא עושה דבר וחצי דבר כדי לצמצם את הפער בין חייו ובין האידיאל."
כמובן שהתמונה שבוזגלו מציג היא מורכבת יותר שכן זהו אותו מסורתי שיהיה מוכן להגן בשם אותה תפיסה על זכותו של החילוני ולעמוד מאחוריו לחלוטין בלי לנסות ולהמציא לכך צידוקים הלכתיים מלאכותיים, והרי שהוא יצור מורכב שאינו מנסה לאחד באופן מלאכותי את המרכיבים השונים של חייו. אבל זהו שתפיסה זו מניחה יחס פאסיבי אל מרכיבי חיינו ולא יחס אקטיבי. אז מהי כוונתך "מה שביכולתנו לעשות בזמן הזה"? לעשות בשביל מה? ע"פ בוזגלו לא מדובר בלעשות על מנת לצמצם את הפער בין חיינו ובין האידיאל. והרי שלמעשה אין המסורתי רואה ב"אידיאל" כלל אידיאל (כי אידיאל הוא משהו שחותרים לצמצם את הפער בין חיינו ובינו, להבדיל בינו ובין ספורט גרידא), והנה לך הסיפור כולו בקליפת אגוז.
אני אינני בן-גוריוניסט
ואין לי שום עניין לקפוץ מן התנ"ך הישר אל הפלמ"ח. אינני שולל כלל את ההיסטוריה של העם היהודי בעת ישיבתו בגלות, ובוודאי שלא את היצירה האדירה שיצר בגלות, שאין לה אח ורע בכל אומות העולם. אלא הגלות עצמה היא נאלחה ומקוללת. עצם העובדה שעם גולה מארצו היא קטסטרופה.
באשר למסורת - אינני יודע אם אתה מדבר על הדתי האידיאי או האידיאלי, או על הדתי הריאלי. לפי מה שאני רואה בעיני אני רואה שכל עדה מפרשת על פי דרכה מהי נאמנות לקב"ה, דרך המקודשת מקדושתה של המסורת שהוא ירש. אחרת איך תסביר את המגוון הגדול של הזרמים הדתיים הקיים היום? מה ללבוש המיוחד של חצר חסידית כזאת או אחרת, גרבים לבנות או גרבים שחורות, עם גומיות או בלי גומיות, שטריימל כזה או שטריימל אחר, המגבעת השחורה הגדולה של ש"ס או הכיפה המרומזת של הקיבוץ הדתי, ולנאמנות לקב"ה? לדידי אני רואה כפרדיגמה של קידוש המסורת לשמה, ולא לשם שמים, בכלל שקבע החת"ם סופר "חדש אסור מן התורה". כוונתו היתה אמנם לטובה, לאמור שלילת הרפורמה, אבל בזה הוא גם רוקן את ההבחנה שלך בין המסורתי לדתי מתוכנה. הדתי של היום, זה הקיים במציאות ולא כאידיאל, ולא רק בזרם החרדי אלא בכל הזרמים, מוצא עצמו מגיב על החוק ההלכתי בדיוק כמו המסורתי, ולא מחויב לו באופן אקטיבי. מה שגרוע יותר הוא שהמציאות הזאת אף חדרה לתודעה הדתית וקנתה לא שביתה שם כאילו כך ראוי שיהיה. דוגמה מאלפת לזה אני יכול להביא מדבר שאירע ממש בימים האחרונים. כתבתי באיזה פוסט בדף הפייסבוק של יחיאב שהיום דרושה חקיקה ולא פסיקה, בהתאם לקריאתו הגדולה של ליבוביץ. אחד המגיבים ענה לי: מה זה חקיקה ולא פסיקה? מה זה פה, הכנסת? בהלכה יש פסיקה ולא חקיקה. עכ"ל. אז אתה מבין נתי, הגענו למצב שבו אנשים (שוב, בהכללה גדולה) אפילו אינם מבינים את מושג החקיקה ההלכתית.
ההבחנה של דר' בוזגלו בין קבלה עקרונית של ההלכה כמות שהיא בידי המסורתי, ובין מעשיו בפועל אמנם נראית לי כנקודת חולשה בעמדה שלו. הוא מטעים שאין המסורתי רוצה להביא "שולחן ערוך" חדש, אלא הוא רק חי את חייו במישור המעשי לא ממש לפי השולחן ערוך (אני לא מצטט מילה במילה). ה"רק" הזה הוא בעייתי. הרי בעצם מעשיו כותב המסורתי את השולחן ערוך מחדש. כאן אני איתך.
ואין לי שום עניין לקפוץ מן התנ"ך הישר אל הפלמ"ח. אינני שולל כלל את ההיסטוריה של העם היהודי בעת ישיבתו בגלות, ובוודאי שלא את היצירה האדירה שיצר בגלות, שאין לה אח ורע בכל אומות העולם. אלא הגלות עצמה היא נאלחה ומקוללת. עצם העובדה שעם גולה מארצו היא קטסטרופה.
באשר למסורת - אינני יודע אם אתה מדבר על הדתי האידיאי או האידיאלי, או על הדתי הריאלי. לפי מה שאני רואה בעיני אני רואה שכל עדה מפרשת על פי דרכה מהי נאמנות לקב"ה, דרך המקודשת מקדושתה של המסורת שהוא ירש. אחרת איך תסביר את המגוון הגדול של הזרמים הדתיים הקיים היום? מה ללבוש המיוחד של חצר חסידית כזאת או אחרת, גרבים לבנות או גרבים שחורות, עם גומיות או בלי גומיות, שטריימל כזה או שטריימל אחר, המגבעת השחורה הגדולה של ש"ס או הכיפה המרומזת של הקיבוץ הדתי, ולנאמנות לקב"ה? לדידי אני רואה כפרדיגמה של קידוש המסורת לשמה, ולא לשם שמים, בכלל שקבע החת"ם סופר "חדש אסור מן התורה". כוונתו היתה אמנם לטובה, לאמור שלילת הרפורמה, אבל בזה הוא גם רוקן את ההבחנה שלך בין המסורתי לדתי מתוכנה. הדתי של היום, זה הקיים במציאות ולא כאידיאל, ולא רק בזרם החרדי אלא בכל הזרמים, מוצא עצמו מגיב על החוק ההלכתי בדיוק כמו המסורתי, ולא מחויב לו באופן אקטיבי. מה שגרוע יותר הוא שהמציאות הזאת אף חדרה לתודעה הדתית וקנתה לא שביתה שם כאילו כך ראוי שיהיה. דוגמה מאלפת לזה אני יכול להביא מדבר שאירע ממש בימים האחרונים. כתבתי באיזה פוסט בדף הפייסבוק של יחיאב שהיום דרושה חקיקה ולא פסיקה, בהתאם לקריאתו הגדולה של ליבוביץ. אחד המגיבים ענה לי: מה זה חקיקה ולא פסיקה? מה זה פה, הכנסת? בהלכה יש פסיקה ולא חקיקה. עכ"ל. אז אתה מבין נתי, הגענו למצב שבו אנשים (שוב, בהכללה גדולה) אפילו אינם מבינים את מושג החקיקה ההלכתית.
ההבחנה של דר' בוזגלו בין קבלה עקרונית של ההלכה כמות שהיא בידי המסורתי, ובין מעשיו בפועל אמנם נראית לי כנקודת חולשה בעמדה שלו. הוא מטעים שאין המסורתי רוצה להביא "שולחן ערוך" חדש, אלא הוא רק חי את חייו במישור המעשי לא ממש לפי השולחן ערוך (אני לא מצטט מילה במילה). ה"רק" הזה הוא בעייתי. הרי בעצם מעשיו כותב המסורתי את השולחן ערוך מחדש. כאן אני איתך.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.