שמונה פרקים

iricky

New member
אני כתבתי מה שכתבתי

וכל אחד יעשה עם זה מה שהוא חפץ. מובן מאליו שאפשר לנסח את הדברים גם אחרת, אבל הניסוח שלך, שהוא דרמטי ומלא בפאתוס, אינו לטעמי. באותו הזמן שכתבתי זאת חשבו אנשים שהניסוח שלי מוצלח דווקא, אבל זה לא מחייב אותך.

המושג "לשמה" איננו לא פלאי ולא מדהים בנשגבותו אלא הוא מושג ככל מושגי האדם, שחשיבותו במשמעותו. והחתירה לעבודת השם לשמה איננה עיקר אמונה אלא ערך.
 

ברנדו11

New member
עיקרי האמונה של ליבוביץ

גם אני חושב שהניסוח שלך מוצלח,ויישר כוח.אך כפי שדרגת את סדר העיקרים לפי מדרג החשיבות,כך חשבתי,והצעתי לנסות להגיע לאותו עיקר,שבלעדיו הכל נופל,על פי מסורת הדיון שהיתה על עיקרי הרמב״ם.
והצעתי המדויקת היא,החתירה לעבודת השם לשמה,שהוא לבדו אמת.
 

u r i el

New member
מי אני שאערער על העובדה

שמידת השפעתו של הרמב"ם גדולה מאד מאד. על כך אין עוררין והדבר ידוע ומוכר.

כתבת על תודעת השליחות ומסירות הנפש. בקשה לי אליך, כתוב לי על איזו מסירות נפש אתה מדבר ? על כל פנים, תכונות אלה של אדם נמדדות מבחינת "גודלן" במבחן המציאות האקטואלית. כך גם ראוי בעולמה של היהדות. מבחינת השפעתו העיונית אין כל ספק שמעמדו של הרמב"ם שמור לו בקצה ראש הפירמידה לדורות - אבל לא מבחינה נורמטיבית הלכתית. אם אתה איש אמת עליך להודות בכך. דווקא ליבוביץ שהפיל את כל כובד משמעותה של היהדות על מצוות מעשיות אינו מתרשם מכך משום מה ( או שלא 'משום מה' אלא משום לשמה - של הגותו ) שמאז פטירתו של הרמב"ם אין הוא רלוונטי כלל מבחינה פילוסופית-עיונית, הקבלה ירשה אותו, ומבחינת ההלכה בפועל רק חלקית, באותה מידה שבעל הטורים וממשיכו מרן יוסף קארו הסתמכו עליו.

העזתו של אדם או תעוזתו - אף היא נמדדת במבחן המציאות. שכן ההיסטוריה מלאה באנשים בעלי תעוזה, מסירות נפש, ותודעת שליחות, חלקם חסידי העולם וחלקם מנובלים שבמנובלים, חלקם השפיעו לשעתם וחלקם השפיעו לדורות, ודי לחכימא. בין חסידי אומות העולם היה אחד כזה, למשל אברהם לינקולן שתכונות אלה של מסירות נפש ותודעת שליחות והעזה הביאו לחיסולה - או לפחות לצימצומה הניכר - של תופעת העבדות הפסולה, ועל כך שילם בחייו ובחיי מאות אלפים מתומכיו. בעולמה של היהדות היה למשל רבן יוחנן בן זכאי הגדול ראוי יותר מכל אלה שהיו לפניו ובאו אחריו להיות בעל אותן התכונות שמנית לעיל, היינו בעל תודעת שליחות, בעל העזה ומסירות נפש מאחר שהוא פעל לשיקומה של היהדות שלאחר החורבן וגדולתו מוכחת כל רגע במבחן המציאות הדתית הנורמטיבית מאז ועד היום. הוא האיש של "תן לי את יבנה וחכמיה", הוא זה שהעז לייסד יהדות ללא מקדש ! השפעתו היא לדורות, מתוך אינטרס דתי טהור, ולא הייתה לשעתה בלבד.

הרמב"ם חי בלב לבו של עולם אריסטוטלי שחדר לכל תחומי החיים. מו"נ הוא קודם כל בטוי פולמוסי כנגד תורתם של ההוגים המוסלמיים כגון אבן סינא אלפארבי ואחרים שכמו הרמב"ם היו מחוברים לאינפוזיה האריסטוטלית מכל בחינה, ואשר ניכסו את הפילוסופיה היוונית בכדי להצדיק את האסלם ע"פ פרשנותם. הרמב"ם שהיה גם איש מדע ובעל תבונה רציונאלית רמה, לא יכול היה לעמוד מנגד לתופעת הנבוכות הדתית שיצר קונפליקט דתי אמוני עם משב הרוח הפילוסופי שבאותם ימים ומטעמים אפולוגטיים, פולמוסיים-פוליטיים ואחרים הפשיל שרוולים כדי להתפלמס עם הפרשנות האסלאמית ולנכס את עיקרי ראשו של אריסטו ליהדות. אולם כל מי שקורא ולומד את המורה חייב להתרשם - גם אם התרשמות זו היא אולי לא כל כוונתו של הרמב"ם, כי מי יודע מה האיש הזה באמת חשב בד' אמות נפשו - שלא דת ישראל היא זו שהפילוסוף הנוכרי אריסטו יוצא כפוף לה אלא ההפך, שדת ישראל היא השפחה הכפופה של הפילוסופיה היוונית הנוכרית ברוב רובו של הספר. לא מסורת ישראל נכפתה כגיגית על הררי אתונה, אלא אריסטו נכפה על דת ישראל שנעשתה הודות לרמב"ם תואמת אותו. רועה הצאן משה בן עמרם של מו"נ נעשה לפתע פילוסוף , פיזיקאי, מדינאי, ונבואתו היא השגות שכלו. בניגוד לרוח חכמת חז"ל העמוקה והיהודית שבדרשותיהם הוכרעה תמיד חוכמתו של הפילוסופוס או של המטרוניתא ע"י חכמת ישראל, קרה בדיוק ההפך בספרו של הרמב"ם. הפילוסופיה מכניעה את הדת ( כמעט בכל הסוגיות ). לכן גם העלו אותו באש.

אתה טועה כאשר אתה מניח שהרמב"ם "לא התיימר להשפיע על עדת המאמינים". את "המורה" הפילוסופי כתב בערבית, זו השפה שדרכה יכול היה להתבטא ולהשפיע ולהגיע קודם כל אל עדת המאמינים האנטיליגנטיים המוסלמים , אתם התפלמס בחיבורו ו"על הדרך" להגיע גם לכלל הבראנז'ה האליטיסטית פילוסופית של ימיו, ממש כמו שבימינו שום פרופסור עברי לא יכתוב מאמר רציני בעל פוטניאל השפעה פילוסופי בעברית. אם הייתה ברמב"ם מידה של ענווה, לא ב"מורה" היא באה לידי בטוי שהוא רווי יהירות ושחצנות, שהגיעה גם לבטויי אלימות מילולית של ממש כלפי חלושי השכל. הוא זה שגם אחראי במידה כואבת כל כך לפיצול עדת כלל ישראל, היינו לדיפרנסציה המתנשאת בין "המון העם" לבין "המשכילים", מגמה שנוגדת כל דרך שבענווה ! נכון שרק מאמינים משכילים בודדים יכלו להתמודד עם עומק הגותו הפילוסופית, זו הרי הצהרתו המפורשת, ורק במובן זה כתב ליחידי סגולה כפי שהעיד בעצמו . ואפילו לשיטתך הטוענת שהייתה לרמב"ם תודעת שליחות אינני בדעה שיומרת השליחות יכולה הייתה למצות את עצמה כלפי בודדים. תודעת שליחות מתבטאת בקריאה אל הכלל ולא אל יחידי סגולה. ( בקשה נוספת לי אליך, אודה לך אם תראה היכן בכתבי הרמב"ם או אריסטו יש בטוי לגישה "שיחידים מעצבים את פני האנושות" אל נא תשכח ).
לעומת זאת פניה אל כל עדת ישראל התממשה בכתיבת ה'משנה תורה' בעברית דווקא, וכספר הלכה דווקא גם אם נכללו בו יסודות פילוסופיים. כאן אין ספק שהייתה לו כוונה של שליחות, הוא הרי מצהיר על כך בפירוש. אולם די לבחון את השם ה"מצטנע" שנתן לחיבור זה כדי לעמוד על מידת ענוותנותו. אני מניח ומתרשם שאתה שאין עולמך היהודי שאול אך ורק מה - copy/paste האינטרנטי וודאי יודע מהיכן לקוח הצירוף "המקודש" הזה "משנה תורה". אולם האם נתת את דעתך על השאלה : מדוע ראה הרמב"ם לנכון לכתוב ספר הלכות מא-ת כאשר הוא עצמו מודה בגדולתו ובסמכותו ההלכתית של קודמו הרי"ף ? יכול היה אם רצה לשפץ פה ולהשיג שם. האם האקט הזה בעיניך מהווה סימן לענווה יתרה ?

לא רק 'משנה תורה' כספר הלכה שממנו לומדים פסיקה נכשל. עובדה היא שגם מפעלו המונומנטלי של ר' יהודה הנשיא - המשנה - נכשל והמלוכה הועברה לשולחן ערוך. מי היום פוסק הלכה מהמשנה ? מי פסק הלכה מהמשנה בימי הרמב"ם ? אולם שני חיבורים גדולים וחשובים אלה ממשיכים להילמד גם היום ובכל יום. כי הוא אשר כתבתי באחת ההודעות הקודמות, 'היד החזקה' ( כמו גם המשנה ) נותרו כספרי הגות ועיון להרחבת הדעת - לא כספרי הלכה בפועל. "חרדת הקודש" שאתה מדבר עליה איננה פרמטר לגיטימי בפורום ליבוביץ כידוע לך וודאי, ומי כמוך יודע עד כמה נעלה "קדושתם" של הזוהר ושל עוד כמה ספרים וחיבורים תורניים בעולמם של מאמינים רבים, ובוודאי לא פחות מהמשנה ומה'יד החזקה' כך שמבחינת מורשתו ההגותית של ליבוביץ לא רק ש"קדושה" זו איננה קיימת כלל ואין היא אבן בוחן לגדולתו של חיבור או איש - אלא היא פסולה מכל וכל, ואינני מקבלה כלל כטיעון הולם דיון בפורום זה. את הדיקדוקים והדיוקים ביד החזקה וביתר חיבורים תורניים נוהגים כדרך הפילפול העיוני המסורתי, וכאמור השפעתם הלכה למעשה קטנה כיום.

אינני יכול להתייחס לחיבוריהם של האישים הנוספים שהזכרת כי אינני מכיר אותם במידה הראויה.


לסיכום. מידת השפעתו של הרמב"ם גדולה מאד. על כך אין עוררין. הוא השפיע על שפינוזה, על תומס אקווינס הנוצרי ועל שורה של מקובלים ומסטיקאנים. לא רק על האורתודוכסיה המשכילה. יש דעה נפוצה ומנומקת שהוא אשם וודאי בעלייתה של הקבלה - וגם במובן זה מידת השפעתו גדולה מאד כנראה בניגוד לרצונו, ואם הדברים הם אכן כך ( או לפחות חלקית כך ) הרי שהמשפט המסכם של הודעתך לעיל מופרך. לא רק שעולמו של השכל הביא להתבוללות של יהודים מאז ועד עתה, הוא זה שאחראי גם במידה רבה כנראה לעלייתו של מה שמכונה בפיך הרפש האלילי שבמידה לא מעטה דבקה כבר בבנו, ממשיכו !!. במיבחן המציאות דהיום, המתכון ליהדות אליטיסטית-פילוסופית של הרמב"ם נכשל. במבחן המציאות דהיום "משנה תורה" ההלכתי נכשל, והוא נותר הרחק מאחורי השולחן ערוך כספר המניע את הפסיקה היהודית בפועל.

כל המקובלים "הגדולים" שבאו אחרי הרמב"ם, החל מהרמב"ן ועד הרב קוק מכירים בגדולתו של הרמב"ם, קראו ולמדו אותו. אולם יחד עם זאת הם מאמינים באמונה שלמה באותו מאמר אנטי פילוסופי שקובע : "במקום מעמד ראשם ( של הפילוסופים ) מעמד רגלינו". לך תתווכח איתם.
 

ברנדו11

New member
״לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא״

איני יכול להעיד על עצמי כאיש אמת,אך אני יכול להבטיחך שדברי נאמרים בכנות אמת.אין לי כל ענין בנימה פולמוסית. לגבי שאלת מסירות הנפש,יש לדעת באיזה אקלים הסטורי חי הרמב״ם,זאת תקופה שבה היהודים נימצאים בשפל,וברדיפות. כשמנגד עומדת דת האיסלם ותרבותה בשיא כוחה,התרבות היוונית המתורגמת לערבית,בנוסף למונותאיזם האסלמי,שעליו אמר הרמב״ם שאין ביחודו דופי,חרב פיפיות זה יצר סכנה קיומית אמיתית לקיום היהדות,וכל זאת כשהאסלם אימפריה עולמית.הרמב״ם היה צריך להתמודד מול אמונת היחוד של מוחמד,שניפץ ע״א,יותר משעשתה היהדות בכל שנות קיומה,וכן להתמודד מול הפילוסופיה שהתעכלה,בדת ובתרבות האסלמית.כנגד הסכנה הקיומית הזאת שלא היה כדוגמתה בשילוב המאיים כפי שציינו,עומד הרמב״ם כחומה בצורה,במסירות נפש גדולה,בכתיבה חריפה כנגד מוחמד ונבואתו,בגלוי וברמז,(במורה נבוכים ישנם פרקים שלמים שהדרך היחידה להבינם,היא במלחמתו של הרמב״ם במוחמד)וזאת תוך סיכון חייו,שגם ביצור קשריו בארמון המלוכה,לא יכולים להסביר כיצד הרמב״ם לא חוסל, שזה ממש פלא.ושים לב אורי,מלחמתו הגדולה של הרמב״ם,לא הייתה.כדי להציל את המונותאיזם היהודי,שהרי באמונת הייחוד של מוחמד אין דופי.אלא כדי להציל את תורת משה, שמהותה קיום תורה ומצוות לעבודתו יתברך,כפי האמור ב״מורה״, ״ודע שמעשה העבודות האלה כולם,כקריאת התורה, והתפילה,ועשות שאר המצוות,אין תכלית כונתם רק(כלומר אלא רק)להתלמד ולתעסק במיצוות השם-יתברך,ולהפנות מעסקי העולם,וכאילו אתה התעסקת בו יתעלה,ובטלת מכל דבר זולתו״.מפה למד ליבוביץ את גישתו לקיום המצוות לשמה,קטע זה מ״המורה״ הוא כל עולמו האמוני,והרוחני, של ליבוביץ,עם קטע זה,הוא קם וישן,אכל והלך,למד וגידף. לומר שרמב״ם כופף את התורה בפני אריסטו,זאת איוולת לומר כך,הרמב״ם השתמש בפילוסופיה היוונית,כפי עצת ר׳ מאיר,את קליפתו זרק ואת תוכו אכל,בכל המקומות שהיו בהם התנגשיות מהותיות בין הפילוסופיה היוונית לתורת משה,הרמב״ם הכריע כתורת משה.באל הטרנצדנטאלי לעומת האל שהוא חלק מהסיבתיות של היקום(גם אם הוא המניע הלא מונע)האל שפועל מרצון חופשי מוחלט לעומת האל הפועל מהכרח,הוא לבדו אמת לעומת הקונטינגנטיות של העולם,וכן בהשגחה,באתיקה,אפילו במידות(ראה בהודעתי הקודמת).השחצנות,וחוסר הענווה והאלימות המילולית ,חלילה לך לייחס זאת לרמב״ם,סגנון זה היה מכוון,ממניעים פסיכולוגיים וחברתיים,כדי ליצור סוג של אליטיזם חשיבתי,המקנה תחושת ביטחון מול התרבות האיסלמית הגואה,מול סופה מאיימת זאת,היה צורך בעוגן יציב ובטוח,שניראה כביכול שחצני ואלים. כנגד סכנה זאת,אפשר גם לקרוא לחיבורו ההלכתי ״משנה תורה״ אם זה ימנע את מישניותה של תורת משה לעומת תורת מוחמד.
המשך יבוא בלי נדר.
 

u r i el

New member
מה שאני מציע הוא


שכדי שהדיון בינינו יהיה ענייני נעסוק בכל אחד מפרטיו בנפרד ולא נציף את עצמנו בשלל עניינים.

כהקדמה כללית שכוחה שמור לכל דיון מצדי באשר הוא כדאי להזכיר, שמי כמוני מכיר בגדולתו של הרמב"ם ו/או של ליבוביץ. למרות שאין צורך שאכתוב זאת שוב ושוב אני חש שהדברים אולי נשכחים עם הזמן ועל כן אני חוזר ומדגישם.
יחד עם זאת אני כאן בין היתר כדי לבחון את הגותם מנקודת מבט ביקורתית. כדי לחזור ולהדהד את הרמב"ם או את ליבוביץ שוב ושוב אין בי כל צורך והפורום
ממלא יעוד זה על הצד הטוב ביותר גם בלעדי. בחינה ביקורתית של הגות איננה בהכרח סימן לבוז אלא לעתים להפך - רק דברים ראויים, ראויים לביקורת.

באשר למסירות הנפש - שזה העניין הראשון שאני מציע לדון בו - אני חוזר לכמה עובדות. ה"מורה" נכתב כאשר הרמב"ם היה כבר כבן 50, במצרים, מועסק במשרה ממלכתית נעלה. בצעירותו הוא ברח עם משפחתו מספרד למרוקו, אבל מחמת הרדיפות נדד משם לא"י, אולם לא השתקע בה. מהארץ עבר למצרים תחת שלטון צלאח א דין והיה בתוקף תפקידו כרופא החצר, כמעט כבן בית בארמון המלך, כפי שגם אתה ציינת, ומן הסתם נפגש עם צמרת השלטון. שום סכנה קיומית לא ארבה לו ואת חיבורו הפילוסופי יכול היה לחבר ללא כל מורא ישיר ואין כל ספק שצאלח א דין שעסק בין היתר במלחמות הצלבנים היה מגונן עליו אילו הייתה נשקפת לחייו סכנה.

לפיכך אין כל מקום לטענה שפועלו של הרמב"ם היה כרוך במסירות נפש. התרבות היוונית והאיסלמית שהיתה אותו אקלים היסטורי שעליו אתה מדבר לא איימה עליו פיזית ואת ביקורתו התיאולוגית בטא בכתיבה איזוטרית שכללה גם את טכניקת "שבע הסיבות".

מאותן סיבות שמנית לעיל ( אמונת היחוד של מוחמד, התרבות היוונית המתורגמת לערבית ועוד ) כתבתי לך כתגובה לעיל שאינני מתייחס ל"מורה" כספר דתי טהור אלא קודם כל כחיבור פולמוסי, אפולוגטי, פוליטי פילוסופי. ספר שנכתב ליחיד סגולה ספורים, בערבית פילוסופית מקצועית איננו יכול לשמש כגלגל הצלה יעיל להצלת תורת משה. עד היום מתווכחים על הבנת ה"מורה" - ומי קורא בו ? רק אותו קומץ אינטלקטואלים.
 

ברנדו11

New member
״לא כן עבדי משה אשר בכל ביתי נאמן הוא׳המשך.

כידוע,פרשנות על ארוע הסטורי הוא נכון וטוב,כמספר הפרשנויות שיכולים להינתן,אפילו בזמן התרחשות הארוע.דוגמא לכך הארוע ההסטורי,שעליו כתבת,״ואין כל ספק שצלאח א דין שעסק בין היתר במלחמות הצלבנים,היה מגונן עלין אילו הייתה נשקפת לחייו סכנה״.ואני אומר לך שדווקא בזמן שהשלטון עסוק במלחמת דת עקובה מדם.לא יכול השלטון להרשות לעצמו שאיזה יהודון גם אם הוא רופא דגול,המשקה את השליט בשיקויי אהבה,להוציא מתחת ידו כתבים המחרפים את מוחמד, ומגמדים את דמותו.לכן אמרתי בהודעתי שהעניין הוא פלא,ובמקומותנו היו אומרים שזאת בס״ד.את אגרת השמד הוציא עוד בצעירותו בפס אשר במרוקו,כאשר סבל מרדיפות.וכן כתבים נוספים לפני שהגיע למצרים,בכלל עצם הכתיבה נגד מוחמד,תחת שלטון מוסלמי,בזמן רדיפות,גם אם הוא נמצא בארמון,היא פוטנציאל לסכנת חיים. במחשבה שנייה,איני מבין כצד ניגררתי לדיון על תכונת מסירות נפש,דוקא בהקשר של סכנת חיים, מסירות נפש היא ביטוי של אורח חיים מלא הרתום,טוטאלית, להשגת או מימוש הערכים,או האמונות,שהאדם מציבם כיעדים,למרות שהוא משלם או עלול לשלם על מסירות נפשו,מחיר אישי וחברתי כבד מאד,גם אם הוא לא עומד במבחן סכנת חיים ממש,בימינו ליבוביץ הוא דוגמא לאיש כזה.
הרמב״ם הוא אדם שמיום עומדו על דעתו,דבק בתפיסתו האמונית ללא מורא,וללא משוא פנים ,גם בידיעה שהוא ישאר בודד,רדוף ומוחרם,ומוצג כפוגע בקודשי ישראל,(שרפת ספריו ועוד),אך זה האיש דבק באמת,כפי שהכירה ״העובד מאהבה,ועושה האמת מפני שהיא אמת,סוף הטובה לבוא בגללה״ או ״ תכלית האמת ליידע שהיא אמת״.תפיסה אמונית זאת הייתה מושא למסירות הנפש של הרמב״ם.
בכלל,במושגיי,איש גדול,כפי שהתבטאת על הרמב״ם,לא יכול להיות אישיות גדולה,ללא תכונת מסירות הנפש.
כשאתה חוזר וכותב,על אותו ״קומץ אינטלקטואלים״ההוגה עד היום במורה,אני מקווה שאתה כולל באותו קומץ,את כמעט כל גדולי ישראל,מהרמב״ן עד רבנים כהרב קוק והרב סולביציק,ליבוביץ, שפינוזה,שלמה מימון,וכן על תאולוג נוצרי כאקווינס שהשפעתו על גיבושה של התאולוגיה הנוצרית עד ימינו רבה ביותר,(ובגינה,נמנע ליבוביץ לראות בתאולוגיה הנוצרית אלילית,אלא תאולוגיה מורכבת מאד),וכן אישים כפי שכבר הזכרתי כבעל ״המשךחכמה״ר׳ מאיר שמחה הכהן, והאדמור מראגצוב(הרגצובער)שבאים מליבת העולם החרדי,וכדי להמחיש את מרכזיותם בעולם החרדי,אני מדמה אותם לרב אלישיב והרב שך, ולרבי מליובאוויטש.שני דמויות אלו הושפעו רבות מ״המורה״. ולא היו מוכנים בשום אופן לקבל את ההפרדה המלאכותית,בין המורה ה״פילוסופי״ לבין משנה תורה, וקבעו ניחרצות שה״מורה״ ומישנה תורה אחד הם.ובימינו ליבוביץ הדגיש קביעה זאת ללא הרף.
ברשימת ״קומץ אינלקטאלים״זאת נימצאים אישים שעולמם הייתה תורת הקבלה,השונה מעולמו של הרמב״ם,אך הושפעו באופן ניכר מאורו הגדול שכזרקור ענק,האיר בזוהר בוהק את גבולות הגיזרה של ״בקודש לא ייגעו״.
אין צורך למצוא ציטוטים ברמב״ם ואריסטו,על כך שבודדים מעצבים את פניי ההסטוריה,עניין זה ניכר בעליל מתולדות האנושות.
הרמב״ם כשכתב את ספרו הגדול משנה תורה,עמדה מול עיניו ,המישנה,יצירתו המהפכנית של ר׳ יהודה הנשיא(״עת לעשות להשם,הפרו תורתך״) שהיא המשכותה של התושב״ע במובן העמוק של הלגטימציה הפסיקתית,כפי שליבוביץ מסביר ניפלא,את פתיחת פרקי אבות,״משה קיבל תורה מסיני,ומסרה ליהושע וכו׳,וזאת מלבד ההקף ההלכתי שלא היה כדוגמתו,לומר שהעסוק במשנה תורה היום הוא עסוק פלפולי,זה פשוט לא הבין את מהות ״היד החזקה״.
אם ההתפתחות ההלכתית לא היתה נעצרת,והייתה ממשיכה להיות דינאמית ויוצרת כמאז ראשיתה,היה המשנה תורה,המרקם להתפתחותה,כפי שעשה בזמנו בעל ה״שולחן ערוך״, ולא נעשה בזמננו.
איני יודע מהיא שפת הפורום,מקווה אני,שהיא לא ״שפה אחת ודברים אחדים״,ואם היא כך יש להפיצה,ולפזרה לכל עבר,כפי שלימדתנו התורה.אין מה להיבהל מהביטוי ״חרדת קודש״ הביטוי הוא פוקציונאלי,ולא ביטוי לקדושה לכשעצמה.
אין לי כל בעיה עם ביקורת,הביקורת במובנים רבים היא ״מותר האדם״ אלא שלענ״ד היא צריכה להיות בזהירות,ולעיתים בחרדת קודש.
 

u r i el

New member
אגרת הרמב"ם, תנא דמסייע

להלן קטע קצר מאגרת הרמב"ם המפורסמת המיועדת למתרגם ר' שמואל אבן תיבון שבקש להפגש עם הרמב"ם במקום מושבו במצרים. קטעים המודגשים שלהלן בנוסף לכלל הקטע מדגימים עד כמה לא היה בעיסוקו של הרמב"ם שום מימד של "מסירות נפש". קיומו במצרים היה בטוח לאין ערוך יותר מאשר בטחונו של אזרח תמים תושב אשקלון דהיום.

" ... ואמנם מה שזכרת מענין בואך אצלי, בוא ברוך ה' ומבורך שבבאים! ואני שש ועלז ושמח בזה , וחפץ ונכסף ומשתוקק לחברתך, ותאב ומתאוה לראות פניך הנעימים יותר משמחתך בי, ואף על פי שיקשה עלי רכבך סכנת הים. ואמנם אודיעך ואיעצך שלא תסתכן על עצמך, כי לא יגיעך מבואך אלי זולת ראות פני, ומה שתגיעך ממני כפי יכולתי. אמנם תועלת חכמה מן החכמות או להתייחד ולהתבודד עמי אפילו שעה אחד ביום או בלילה אל תוחיל בזה כלל, כי תוכן ענייני כמו שאספר לך.

אני שוכן במצרים והמלך שוכן באל קאירה, ובין שני המקומות שני תחומי שבת, ולי על המלך מנהג כבד מאד אי איפשר לי מבלתי ראותו בכל יום בתחלת היום, אמנם כשימצאהו חולשה או יחלה א' מבניו או אחת מפלגשיו לא אסור מאלקא׳יירה ואני רוב היום בבית המלך, ואי איפשר לי גם כן מפקיד אחד או שני פקידים יחלו ואני צריך להתעסק ברפואתם, כללו של דבר כל יום ויום אני עולה לאלקאייר״ה בהשכמה, וכשלא יהיה שם שום מכשול ולא יתחדש שם שום חדוש אשוב למצרים אחר חצי היום, על כל פנים לא אגיע קודם.

ואני מתרעב ואמצא האכסדראות כלם מלאות בני אדם גוים ויהודים בהם, חשוב ובלתי חשוב, ושופטים ושוטרים ואוהבים ושונאים ערב רב ידעו את עת שובי, ארד מעל הבהמה וארחץ ידי ואצא אליהם לפייסם ולרצות ולחלות פניהם כדי למחול על כבודם להמתין אותי עד כדי שאוכל אכילת עראי והיא מעת לעת, ואצא לרפאתם ולכתוב להם פתקות ונוסחאות רפואות חלייהם, לא יסור הנכנס והיוצא עד הלילה, ולפעמים באמונת התורה עד סוף שתי שעות מן הלילה או יותר אספר להם ואצום ואדבר עמהם, ואני שוכב פרקדן מרוב העיפות, ויכנס הלילה ואני בתכלית החולשה לא אוכל לדבר. סוף דבר לא יוכל אחד מישראל לדבר לי או להתחבר ולהחבודד עמי זולת יום השבת, אז יבואו כל הקהל או רובם אחר התפלה, אנהיג הצבור במה שיעשה כל ימי השבוע, ויקראו קריאה חלושה עד הצהרים וילכו לדרכם וישובו קצתם ויקראו שנית אחר תפלת המנחה עד עת תפלת מעריב, זה תוכן ענייני היום.

ולא ספרתי לך אלא קצת מה שתראהו אם תבא בעזרת האל יתעלה... "
 

iricky

New member
אורי

התבלבל בין מסירות הנפש ובין חירוף הנפש. טעות פרוידיאנית טיפוסית. אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי ליבו.
 

u r i el

New member
על הענווה ( הרמב"ם VS אריסטו ).

שבוע טוב.
אני מכבד את דבריך אבל לא לכולם אני מסכים.
אני חוזר לרגע לעניין מסירות הנפש.
ציינת כמה פעמים בהודעותיך לעיל את "מסירות נפשו הגדולה" של הרמב"ם. על התבטאות זו אנו חלוקים. אנו חלוקים על מה שראיתי כהגזמה מופלגת וחסרת שחר בדבריך, וכך כתבת:

" .... כנגד הסכנה הקיומית הזאת שלא היה כדוגמתה בשילוב המאיים כפי שציינו,עומד הרמב״ם כחומה בצורה,במסירות נפש גדולה,בכתיבה חריפה כנגד מוחמד ונבואתו,בגלוי וברמז,(במורה נבוכים ישנם פרקים שלמים שהדרך היחידה להבינם,היא במלחמתו של הרמב״ם במוחמד)וזאת תוך סיכון חייו,שגם ביצור קשריו בארמון המלוכה,לא יכולים להסביר כיצד הרמב״ם לא חוסל, שזה ממש פלא."

ובכן אתה כותב במפורש על סכנה קיומית, על איום, על סכנת חיים, על הפלא שלא חוסל, לא אני הכנסתי לפיך מילים אלה, וזו גם התשובה לשאלתך לעיל : " ... איני מבין כצד ניגררתי לדיון על תכונת מסירות נפש,דוקא בהקשר של סכנת חיים." אני תקווה שעתה הינך מבין.
מסירות כן. דבקות במטרה כן. אולם לא נשקפה לרמב"ם שום סכנת חיים במצרים אליה נדד מרצונו ולא גורש או הוגלה אליה בכפיה.

בהודעתך האחרונה לעיל אתה משווה בין "מסירות הנפש" של הרמב"ם לבין זו של ליבוביץ וכותב : " ... בימינו ליבוביץ הוא דוגמא לאיש כזה." אינני מבין כיצד אפשר להשוות ביניהם כאשר הרמב"ם מסתיר ומסווה את כוונותיו הדתיים מתחת למעטה של 7 סיבות אפולוגטיקה, לעומת ליבוביץ שאמר את כל מה שאמר ובכל תחום ועניין לקטן ולגדול, לאיש ולאישה, בחדרי חדרים ולאוזני ולעיני כל ישראל, ללא חידות והצפנות, ביושר ובאומץ לב. אין שני לו במובן זה.

אחרי דברים אלה כתבת על הרמב"ם בנימה משבחת שהוא היה זה
" ... שחרג מתורת המידות של אריסטו,בכל הקשור למידת הענווה,ולימד שבענווה צריך להיות בקצה,כי דרך האמצע היתה בשבילו אמצעי לעבודת השם,ולא דרך למען הישרדותו ורווחתו של האדם כפי אריסטו... "

כאן נגעת בעיקר ביקורתי כלפי הרמב"ם - היינו היותו נזקק לפילוסופיה היוונית, ובעיקר זו של אריסטו, בבואו לעשות את מה שקראת לו בהודעה אחרת מיום 21/6 שעה 03:10 :"להציל את תורת משה, שמהותה קיום תורה ומצוות לעבודתו יתברך...".
להציל את תורת משה ע"י גלגל ההצלה 'אריסטו'. זה בדיוק העניין החמור והמזעזע שבהגותו, מבחינתה של היהדות. כל הקורפוס הענק של תורה נביאים וכתובים, משנה ותלמוד ומדרשי חז"ל המופלאים ומעל כל אלה יכול היה להוסיף מדעתו ומחוכמתו - בכל אלה לא מצא הרמב"ם הגדול די כדי להציל את היהדות עד שנזקק לקביים היווניות ?? מכאן גם נובעת פליאתי על התפעמותך על כך שהרמב"ם חרג מתורת המידות של אריסטו ... "חרג מתורת המידות של אריסטו" ? SO ? וכי מה בכך ? גם בכל דיני מאכלות וטהרת המשפחה הוא חרג מאריסטו. האם תורת המידות של אריסטו מחייבת מנהיג רוחני רבניבישראל ? כבר אמרנו לעיל בהודעה אחרת שמהותו של פילוסוף היא היותו מתווכח ומפלמס עם דעות עמיתיו הפילוסופים, מה מיוחד בכך שהרמב"ם מעז להתווכח עם רבו ? וכי לא אתה מתווכח עם ליבוביץ וטוען בקשר לסיומו של המורה ש : " ... סיום זה של המורה,ועוד נושא המוזכר בסיומו,לא הובנו כראוי ע״י ליבוביץ ... " ? טוב מאד שהפעלת שיקול דעת והרשית לעצמך לחרוג מדעתו של מורנו ולהביע את דעתך. אני משבח אותך על כך, וליבוביץ היה משבחך שבעתיים.
בנוסף לכך, ידועים בכתבי הרמב"ם התייחסויות שונות באשר למידת הענווה ( 8 פרקים לעומת היד החזקה ), כך שהדברים אינם חד משמעיים אצלו כמעט כשיטה, וההתפלפלות שעליה כתבתי לך לעיל היא חלק מהנסיון העיוני של מלומדים, נסיון שהוא חסר משמעות הלכה למעשה, לישב בין הסתירות.

אני מבין כמובן את מצב הרוח בעולם הפילוסופי-מדעי-כללי שרווח אותם הימים ואת מעמדו הבלתי מעורער של אריסטו בעולם זה. יכולים היינו לטעון שאכן נכתבים הגיגיו הפילוסופיים של הרמב"ם כבלתי מחייבים מבחינה דתית משום היותם בחזקת אמונה וסברה. אבל הרמב"ם לא הסתפק בהנחלת מורשת אריסטו ליחידי סגולה בלבד. הוא ניסח אותה בחלקה במתכונת של הלכות במשנה תורה שלו לכל עדת ישראל ! מה הן יסודי התורה בפרק א' של ספר המדע אם לא יוונותו של אלהי אברהם יצחק ויעקב מסובב הגלגלים, הפרינציפ הלוגי של סיבת הסיבות הקונטינגנטיות ?

ובאשר לדבריך בהודעתך אלי מהלילה, אתה כותב :

" ....כשאתה חוזר וכותב,על אותו ״קומץ אינטלקטואלים״ ההוגה עד היום במורה,אני מקווה שאתה כולל באותו קומץ,את כמעט כל גדולי ישראל,מהרמב״ן עד רבנים כהרב קוק והרב סולביציק,ליבוביץ, שפינוזה,שלמה מימון,וכן על תאולוג נוצרי כאקווינס שהשפעתו על גיבושה של התאולוגיה הנוצרית עד ימינו רבה ביותר... "

הרי תסכים אתי שהאישים שהזכרת הם אכן אינטלקטואלים, והם, כמו גם אחרים שלא הזכרת, אכן קומץ מזערי של דמויות ביחס להמוני בית ישראל, שאותם רצה הרמב"ם להציל. אתה עצמך הרי כתבת לי ב - 20/6 שעה 01:16 :

" ... הרמבם מעולם לא התיימר להשפיע על עדת המאמינים(למרות שהוא הציל עדה שלמה) הרמב״ם רצה להשפיע על יחידי סגולה,נאמן לגישתו האריסטוקראטית,שיחידים מעצבים את פני האנושות... ".
וב - 18/6 שעה 02:19 כתבת : " ... ,הוא מעיז לכתוב את הסיבה השביעית שמשמעותה הטעיית האנשים ביודעין,כדי שרק בודדים יבינו... "

ובכן מכאן שגם אתה כמוני סבור שהמורה נכתב לקומץ אינטלקטואלים. כמה פאתטי ברנדו 11, שאתה מגייס לעזרת הרמב"ם את הרמב"ן המקובל, את הרב קוק המקובל ולהלאומן, את שפינוזה המנודה והמוחרם, את שלמה מימון הכופר המושמץ והמגורש ואת תומס אקווינס מאמונת השילוש.

ובכן שנינו נוכחים שאריסטו בגירסה הרמב"מית לא עיצב לא את ה יהדות, ואני חוזר ואמר לך - לאחר שנים רבות של לימוד תורת דרשותיהם של חז"ל : הפוך בה והפוך בה דכולה בה . לא צריך היה את אריסטו לעניין דת משה. הלוואי שהיה הרמב"ם המבריק, המשכיל, המלומד ורב ההשפעה מוצא את ההעזה ואת רוח מסירות הנפש היהודית תרבותית וכן את שאר הרוח העיוני כדי ללמד את תורת ישראל ברוח מקורות עם ישראל ( שאגב היו בהם גם אלמנטים מהחשיבה התרבותית כללית ), מי יודע אם לא היה בזכות זה מקלקל הרמב"ם לליבוביץ את ההנאה להשתלח ב"רפש האלילי" ( כלשונך ) שהתמרד ( לדעתם של חוקרים רבים ) נגד מקסם השוא של השתלטות ממלכת השכל, אֵם הנבוכות, על עולם הדת.
 

ברנדו11

New member
אומץ לב

שבוע טוב אורי.אני חושב שהבהרנו את המחלוקות בינינו,שמתבטאת אפילו בהתפתחות השיח,מהבחינה הכרונולוגית,כפי שמובאת בראשית הודעתך דלעייל.
יש נושא שעליו אנו מסכימים,והוא אומץ ליבו של ליבוביץ.רק חבל שהבאת זאת כדי להשוותו עם אומץ ליבו של הרמב״ם שהוא קטן מאד לעומת ליבוביץ,כי בכך אתה מגמד מאד,דווקא את אומץ ליבו של ליבוביץ.שלא היה איש הלכה,ולא דמות דתית,ואף לא פילוסוף,אלא מדען לא דגול,דתי,שחשב מחשבות פילוסופיות,הוא לא היה מנהיג חברתי,ולא פוליטי,ולכן גם כשאמר את אמירותיו העזות ביותר(והיה לו אילן גדול להיתלות בו,הרמב״ם)התייחסו אליו כקוריוז,כי הוא לא סיכן כלום.אדם כזה בגלל מעמדו יכול להגיד הכל,כי ממילא לא לוקחים אותו ברצינות.
לעומתו הרמב״ם שהיה גדול המאמינים,והפוסקים,עם אחריות עצומה כלפיי העם היהודי, המחכה למוצא פיו,מול גורמים הרואים בו סכנה דתית ורוחנית,בתקופת רדיפות,(וכשאן לו אילן להיתלות עליו),מצליח באומץ שאין שני לו,ליצוק את יסודות התורה,שברבות הזמן מתאחדים רוב היהודים אם לא כולם סביבו,זה אומץ לב מדהים.
כמובן שכל מה שכתבתי,על אומץ ליבו של ליבוביץ,אינה דעתי באמת,אך כתבתי זאת לכבודו של ר׳ שעייה,שהיה מוחה מחאה נימרצת על פגיעה באומץ ליבו של הרמב״ם.
 

u r i el

New member
רגע, לפני שאתה הולך ....


אבקש ממך שתי הבהרות :
אתה כותב שליבוביץ לא היה דמות דתית אבל במרחק 7 מילים אתה כותב שהוא היה דתי.
אולי תבהיר ?
( לדעתי ההפך הוא הנכון - ליבוביץ לא היה דתי כלל, אבל היה דמות דתית ).

ובאותו עניין, אתה חוזר ומהדהד אמירות ליבוביציאניות שכאילו ניתנו בסיני. בשום פנים ואופן אינני מקבל את הסטיקר : "הרמב"ם - גדול המאמינים". זו אמנם דעתו הפרטית של ליבוביץ אבל אין היא מחייבת כל מי שיודע משהו על ההיסטוריה של עם ישראל בזיקה לדתו. מאז חורבן הבית השני ועד ימינו היו וישנם מאמינים גדולים שבטאו את אמונתם במסירות נפש של ממש, שמסרו נפשם על אמונתם - מי הוא זה שרשאי למדוד את אמונתם ולחלק להם ציונים ?! הרמב"ם מעולם לא הגיע לכך ( האם אתה זוכר את משאלת הלב של איש האמונה הגדול המקובל מרן יוסף קארו ??? ) ואם להסתמך על דעה מחקרית התאסלם הרמב"ם בצעירותו בכדי לשמור על עורו. הוִויה נגטיבה "שלו" ויתר בטויי החשיבה הפילוסופית דווקא ממזערים בעיני את אשיותו כאיש אמונה דתית לטובת האישיות הפילוסופית שלו, אל תשכח שהפסוק הפותח "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה" ממשיך מיד "וּלְךָ, יְשֻׁלַּם-נֶדֶר. שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה-עָדֶיךָ, כָּל-בָּשָׂר יָבֹאוּ..." ליבוביץ מצנזר המשך זה והבורים והחוצנים שבקהל מאזיניו כלל לא מכירים את ה"זנב" הדתי-אמוני משמעותי הזה ( שלא לדבר על כל הפרק כולו ). זה ממש לא ה'וויה נגטיבה' של הפילוסופיה היוונית הנוכרית מבית מדרשו של אפלטון שבאה לידי בטוי בכתב ההתנצלות הגדול והמתוחכם - מורה הנבוכים. זה שיש לאדם אינטלקט רם ונשגב, ידע נרחב, ברק ועומק מחשבתי ולשון מצוחצחת - כל זה לא נוגע בהכרח לאמונה. זה כן נוגע בהכרח לעולם השכל, ולכן לא פלא שליבוביץ שהיה "שכל פועל" מהלך, הוקסם ממנו, כמו גם מבעלי שכל אחרים שאותם הזכיר וציטט על כל צעד ושעל, תוך זילזול ולעג לחלושי השכל. גדול המאמינים יכול להיות ברוך מוכר הזיתים משוק מחנה יהודה, ממש כשם שאותו ברוך יכול ( ע"פ הרמב"ם ) להיות נביא בעל מירב השלמויות.

הבהרה נוספת מתבקשת להבנת המשפט האחרון אותו אתה פותח במילה ' כמובן '. למה ' כמובן ' ? ומה היא דעתך באמת ?
 

ברנדו11

New member
״מי ומי בהולכים״

כפי שהבנת נכון,אני חושב שהדיון בינינו מוצה,וחשבתי שאין טעם להגיב,ולהוסיף על הודעותי הקודמות.אלא שהשחלת משפט שממש קומם אותי,האומר ״ואם להסתמך על דעה מחקרית,התאסלם הרמב״ם בצעירותו,בכדי לשמור על עורו״, ז״א אדם פחדן, ועלוב נפש.
אתה כבר מכיר את דעתי,מהודעותי הקודמות,על מחקרים,ותייחסויות הסטוריות,גם אם נצא מנקודת הנחה שמחקר זה אמין,למה אתה לא לומד ממנו את ההפך,שמחקר זה מראה דוקא עד כמה הרמב״ם אישיות גדולה,ומתוך אחריות עמוקה כלפיי עמו,מימש בעצמו את מה שהטיף ליהודים הנרדפים באגרת השמד(אמונת האסלם שאין בייחודה דופי)ובדוגמא אישית זאת גילה כבר בצעירותו,אחריות ומנהיגות.
הסיבה שכמעט תמיד נפרש את עולמו של הרמב״ם,באיפיונים של,תודעת שליחות,מסירות נפש,ואהבת השם,מכיוון שכך היא נשקפת באופן מוחלט,מכתביו של הרמב״ם.
וזוהיא דעתי על ליבוביץ בנושא אומץ לב,למרות מה שכתבתי בהודעתי הקודמת,ליבוביץ לא היה צריך להיות בפונקציות שתארתי,בכדי לדעת על אומץ ליבו.אומץ ליבו ניכר מאורח חייו,ומתפיסתו האמונית,והפילוסופית.
ליבוביץ היה אדם דתי אדוק,שעבודת השם מתוך דבקות דתית,הייתה כל חייו,ומה שהקסים את ליבוביץ שהיה ״שכל פועל״. זאת לא תורת השכל של הרמב״ם,שלא הייתה אלא כלי שרת לפיץ את דעת השם בעולם,מה שהקסים את ליבוביץ,ברמב״ם זאת הדבקות הדתית,המיסטית,(ליבוביץ התעקש להגדיר אותו מיסטיקן,ולא פילוסוף)ללא שיעור,שפעמה בעוז בכל כתבי הרמב״ם,ובעיקר ב״מורה נבוכים״עד כדי התפייטות דתית בפרקים האחרונים,שאפילו ליבוביץ,לענ״ד לא הכיל.
ו
 

u r i el

New member
" התאסלמותו של הרמב"ם "

במידה והייתה, ועל כך אין בין החוקרים קונצנזוס, הייתה בשנות בחרותו של הרמב"ם ויש גם דעה שנאנס להתאסלם. אין לי דעה מחקרית משלי בעניין. כאשר עלה ארצה כנראה שלא היה מבוגר מגיל 30 שנים, כך שאינני יודע אם כבר בגיל זה ראה עצמו כבעל שליחות ואחריות עמוקה כלפי עמו. לא אמרתי שהיה פחדן ולא עלוב נפש - זו הפרשנות שנתת אתה לדברי. את האירוע הבלתי וודאי הזה הבאתי כדי להמחיש בפניך מסירות נפש מטעמים דתיים מהי, וההיסטוריה של העם היהודי מלאה בסיפורים מסמרי שיער על משפחות שנשחטו ושחטו את עצמם - ובלבד שלא להשתמד. איש מהם לא היה מבאי ביתו של המלך ורופאם של בכירי השלטון ועל רובם נגזרו גזירות דתיות שמנעו מהם לחיות את יהדותם בפרהסיה, והם קיימוה למרות הכל במסתורין. הרמב"ם לא היה בסיטואציה כזו ובשנות פעילותו הפילוסופית במצרים - בניגוד למה שכתבת - לא נשקפה שום סכנה לחייו. כפי שכבר הצהרתי שוב ושוב חזור והצהר - אין כל עוררין שהרמב"ם היה משכמו ומעלה רם ונישא ועייפתי מלחזור על דברים אלה. אבל מסירות נפש לא הייתה בו.

אני מקווה שבזה הבהרתי את העניין הנ"ל, וליתר הדברים שכתבת על דתיותו של ליבוביץ וכו' אינני כמובן מסכים, אני יכול גם להוכיח את טענתי בעזרת כתביו ודבריו של ליבוביץ עצמו, אבל נניח לזה. הינך משוחרר.

תודה לך וכל טוב.
 

roi k

New member
המגמה הדתית היא לא העניין! אם ישנה מגמה

שיוצרת פראדוקס הוא עדיין יהיה קיים.
אמנם הרמב"ם מגדיר את החלק המתעורר כאישיות של האדם בנוסף לרצון, אך איפה בו השליטה של האדם?
בהקשר לראיה אני מסכים שברגע שהעיניים פקוחות אין לי שליטה אך גם הרצון. אם אלך למסעדה כאשר אני לא רעב - לא שבע כנראה שארצה לאכול אני יכול לא להגיע למסעדה (כמו לעצום את העיניים) אך מרגע שאני שם אין לי שליטה!
אני לא מבין איפה ההבדל?
 

u r i el

New member
כאמור

אני מבין את עניין הפרדוכס רק במובן של התנסחות רטורית של ליבוביץ ככתוב : " ... בניסוח פרדוקסלי ניתן לומר שהאדם מפעיל את רצונו מרצונו".
זו לא הפעם הראשונה שליבוביץ משתמש במילה פראדוכס בניסוחיו. גם את המילה דיאלקטיקה הוא מחבב ומשתמש בה בדבריו לא מעט, והיא שייכת במידת מה לאותו הז'אנר.
יתכן שמבחינתך המגמה הדתית איננה העניין. עבור ליבוביץ - הרצון הוא ה - עניין והוא הרי היסוד שעליו בנוי כל הבנין הדתי-אמוני שלו. לדעתי ליבוביץ צודק במעמד הבכיר שהוא נותן לרצון, אבל מיד צריך גם להודות שגישה אקדמית שכזו זרה לעולמה של הדת.
 

iricky

New member
זה באמת פרדוקס

ואי אפשר להתירו. הוא קשור קשר עמוק לבעית הדטרמיניזם והבחירה, שאינה ניתנת לפתרון. גם הסבריהם של רועי ושל אורי שמאוד קרובים זה לזה אינה מתירה אותו, שכן איננו יודעים גם אם מה שנראה כבחירה אם להיענות ליצר או לא להיענות, או בלשונו של אורי אם לממש את הרצון או לא, איננה נובעת גם היא מגורמים שאין לאדם שליטה עליהם אלא שהוא אינו מודע להם, ונדמה לו שהוא בוחר, אבל זה רק נדמה לו. הטיעון שהרצון ויכולת הבחירה הם רק אשליה הוא טיעון רווח. שפינוזה למשל יגיד לך שלו האבן היתה יודעת שהיא נופלת, היא היתה משוכנעת שהיא רוצה ליפול. מדעני המוח דהיום יגידו לך שאין לאדם בכלל נפש, והכל כימיה ופיזיקה של המוח שאין לאדם שליטה עליהם. הם כמובן ינסו לשכנע אותך שכבר היום יש לזה אינדיקציות ובעתיד אפשר יהיה לבנות מכונה שיש לה כאילו נפש ורצון, אבל אין לזה שום בסיס. הרוצה לשקר ירחיק עדותו.
 
למעלה