שמונה פרקים

[u r i el]

תודה לך על דבריך

אי אפשר שלא להתייחס לכתוב "אהיה אשר אהיה" במסגרת התייחסות לפרשות השבוע. זה הרי מובן מאליו. אלא מה שהתכוונתי אליו הוא שאינני מכיר מליבוביץ', הן בכתביו, הן בהרצאותיו והן בראיונותיו שימוש בטרמינולוגיה מסורתית נוסח "אהיה אשר אהיה" או "בורא עולם" וכיוצ"ב בבואו להתייחס ברצינות לשאלה מיהו או מהו האלהים עבורו. כמליצה במסגרת שיח כללי הדבר אפשרי אבל לא כמענה לשאלה ישירה על אלהים.

אם מסורת ישראל מייחסת לר' עקיבא את המאמר " ... שכל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קדשים" אין להתפלא שמסורת ישראל "מכשירה" את הז'אנר של פרשנות אליגורית, ובכללה הרמב"ם. הרי ר' עקיבא היה במובן זה חריג וסבר כך נגד הדעה שאין מקומו של שיר השירים בין ספרי הקודש. כל 2000 השנים שלאחר מכן, החל מספרות חז"ל ועד היום, בין במסגרות דתיות אמוניות בין אם הן חילוניות, אומנותיות, סיפרותיות וכד' - הן שנים של התייחסות לכתובים שאיננה דוחה את האלגוריה. אדרבא. כל זה "ממבט מעוף הציפור" אולם ברור לי שיהיו כאלה שיטענו שפרשנות א' לא רק שאיננה נראית להם אלא שהיא פסולה, ועל כן יעדיפו אחרת.

כתבת שאינך מקבל את ליבוביץ בדבריו שהרמב"ם העדיף את אמונת הקדמות על אמונת חידוש הבריאה מאין. לדעתי, ליבוביץ לא רק הסיק את הדברים מעיונו המעמיק במו"נ אלא גם מכתביו האחרים של הרמב"ם, אותם וודאי הכיר היטב, ובקשר לכך אני רוצה לצטט לך מ'אגרת הרמב"ם לחכמי קהל אנשי מארשילייא' שבה הוא אומר בין היתר על סוגיית חידוש העולם או קדמותו:

" ... ויש ביניהם מחלוקת גדולה בזה העולם כולו, שהוא הגלגל ומה שבתוכו: רובם אומרים שאינו הווה ונפסד, אלא כך עומד, היה ויהיה לעולם ולעולמי עולמים. והרי הוא כמו שהקב"ה שהוא מסבב אותו מעולם כך היה, זה סובב וזה מסבב, ושניהם יחד לא ימצא זה בלא זה.
ויש מהם אומרים שזה הגלגל הזה ייפסד, והבורא ית' בראו, אבל יש שם דבר אחד מצוי עם הבורא ית' כמו החומר ביד היוצר, ומאותו המצוי עמו הוא עושה כל מה שירצה, פעמים יעשה מקצת אותו החומר שמים, ומקצתו ארץ, ופעמים אם ירצה ייקח אותו המקצת שעשה ממנו שמים ויעשה ממנו דבר אחר. אבל להוציא יש מאין - אי אפשר.
ויש מן הפילוסופים מי שאומר כמו שאמרו הנביאים, שהשם ית' ברא כל הנבראים מאין, ושאין שם עם הבורא דבר אחר אלא זה הנברא שהמציאו. ובזה הדבר היא המחלוקת הגדולה, וזה הוא הדבר שהכירו אברהם אבינו ע"ה. וכבר חיברו בדבר זה אלף ספרים בראיות ברורות שיערוך כל אחד ואחד שיחזיק דבריו.
ועקר התורה התמימה היא, שהבורא ית' לבדו הוא ראשון והוא אחרון ומבלעדיו אין אלוהים, והוא שברא הכל יש מאין, וכל מי שאינו מודה בדבר זה הוא כופר בעיקר וקיצץ בנטיעות ( ראה ליבוביץ על בראשית ברא ... ). וכבר חברתי אני חבור גדול בלשון ערב בעניינים אלה, ושם ביארתי הראיות הברורות והמופתים החזקים על מציאות הבורא ית', ושהוא אחד ושאינו גוף וגויה ולא כוח בגוף. ושברתי כל אותן הראיות שאומרים הפילוסופים שהם ראיות שהעולם לא נברא. וגם פרקתי כל הקושיות שהקשו עלינו על שאנו אומרים שהאל ברא הכל יש מאין.... וכו' "

יש לא מעט חוקרים שרואים בקטעים אחדים שבמו"נ "פרוטוטיפ" למשנתו של שפינוזה והספרות המחקרית מלאה בזה.

גילויי דחייה מובהקים כלפי הפילוסופיה באשר היא מכרסמת את אושיות הדת אנו מוצאים כבר בתלמוד, ומי יודע אם ובאיזו מידה מלחמת החשמונאים ביוונות לא שיקפה גם אספקט זה, כך ש"הגאון" לא הראשון ואף לא האחרון שמגנה את השפעת הפילוסופיה על עקרונות האמונה הדתית - וגם אני בין אלה.

אינני חושב שניתן להתייחס לאיזו הגות שהיא שכאילו צמחה בוואקום. לא בהגות עיונית ולא בהגות מדעית. כל הגות נשענת, מושפעת וניזונה מאחרות, וחלק ממלאכתם של חוקרים להראות ע"י הוכחות חותכות ומנומקות כיצד פלוני מושפע מהגותו של אלמוני. זהו ספורט אקדמי אינטלקטואלי מוכר וידוע. הרמב"ם עצמו כידוע, לא מסתיר את העובדה שהוא לוקח מאריסטו ומעיד על עצמו שקרא ספרים רבים. אין ספק לפיכך שגם הוא עצמו היה חניך של השפעות מקודמיו וגם ה"וויה נגטיבה" כבר מצוייה בפרשנותם של כתבי אפלטון. מאלף בעיניי מחקרה של פרופ' ע. ערן על ר' אברהם אבן דאוד בו היא מראה כיצד הרמב"ם קבל ממנו ולעתים ניתן למצוא במו"נ כמעט ציטוטים מספרו "ספר האמונה הרמה". כדי להצביע על השפעות ספיציפיות עוזרת מאד ההתמצאות ובקיאות בשפת המקור, וזה כמעט תנאי עבור חוקר מיקצועי, ולא די להישען על תרגום זה או אחר, ואכן פרופ' ערן התמחתה ( כמו פרופ' מ. שוורץ ז"ל ) בשפה הערבית ובספרות הפילוסופית של ימי הביניים ובהשפעות הגומלין בין הוגים שונים, מה שגם מחייב עיון מוקפד בכתבי יד וכו'. לפיכך אין להתפלא על כך שגם הקבלה ינקה והושפעה, לא רק מתורות מזרחיות ( הודו ) ולא רק מהגות ניאואפלטונית, ולא רק מחז"ל ומספרות ההיכלות והמרכבה - אלא גם מהרמב"ם. ידוע עיסוקו של אברהם אבולעפיה "אבי הקבלה הנבואית" ( כך ע"פ פרופ' אידל ) שידע את "המורה" על בוריו ובכתביו הוא מעיד שלימד את "המורה" ברחבי אירופה, אולם למרות זאת "התפתח" בכוונים אחרים מתוך אמונה עמוקה שפיסגת ההגות נמצאת מעבר "למורה" ומעבר לפילוסופיה - בהגות הקבלית.
כאשר נחשפתי לראשונה לליבוביץ ותורתו התייחסתי כמו רבים אחרים לכל מוצא פיו שכאילו נאמר "מפי הגבורה", אבל דווקא הודות לו אני משקיע מאז שעות לימוד שבועיות רבות מהן הפקתי שני לקחים עקרוניים עקריים : הראשון - שדווקא ריבוי הפרשנויות וריבוי דברי ההגות הם אלה שמפיחים את רוח הנצחיות של "תורת ישראל" במובן '70 פנים לתורה', ואין הפנים זהות ואין שום פן עדיף על חברו - אלא בעיני המעדיף. והלקח השני שהוא תוצר של הראשון - לקבל בכבוד הראוי את דעתו האמונית והפרשנית של האחר, מותר כמובן להתווכח ולהתפלמס, ואולי אף רצוי - אבל כל זאת מבלי להשתלח בדברי בוז וחרפות באחר - ובמיוחד כשאינך יודע די, ברוח נבואתו הפלורליסטית של מיכה כאנטיתזה לישעיהו ב' : כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד.

אם מותר לי להתבטא כלפיך באופן אישי, לדעתי הופעתך בפורום ליבוביץ היא מתנה חשובה ויקרה מאד. אינני רוצה לחטוא ביתר מתק שפתיים, ולכן רק בקצרה - אין לי ספק שבבואך לכאן הצטרפת אל שורה של גולשים שלא רק מעוניינים מאד בליבוביץ והגותו אלא שניכר בהם גם ידע וגם מחשבה שישכילו את כולנו. יישר כוח.

 

[iricky]

הנביא מיכה

נשמע באמת כפלורליסט מודרני מאוד, אף שהיה בן דורו של הנביא ישעיהו, ז"א לפני כ-2800 שנה, והוא אכן הקפיד ביותר שלא להשתלח בדברי בוז וחרפות באחרים. במיוחד הקפיד בכבודם של ראשי האומה ובכבודם של אחיו היהודים כולם. סגנונו אדיב מאוד, אף שאין לומר שחטא במתק שפתים, וזה מוסכם על כולם. והנה דוגמה מובהקת לזה מדבריו:

וָאֹמַר שִׁמְעוּ-נָא רָאשֵׁי יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲלוֹא לָכֶם לָדַעַת אֶת-הַמִּשְׁפָּט. ב שֹׂנְאֵי טוֹב וְאֹהֲבֵי רעה (רָע) גֹּזְלֵי עוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם וּשְׁאֵרָם מֵעַל עַצְמוֹתָם. ג וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי וְעוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם הִפְשִׁיטוּ וְאֶת-עַצְמֹתֵיהֶם פִּצֵּחוּ וּפָרְשׂוּ כַּאֲשֶׁר בַּסִּיר וּכְבָשָׂר בְּתוֹךְ קַלָּחַת. ד אָז יִזְעֲקוּ אֶל-יְהוָה וְלֹא יַעֲנֶה אוֹתָם וְיַסְתֵּר פָּנָיו מֵהֶם בָּעֵת הַהִיא כַּאֲשֶׁר הֵרֵעוּ מַעַלְלֵיהֶם.
ה כֹּה אָמַר יְהוָה עַל-הַנְּבִיאִים הַמַּתְעִים אֶת-עַמִּי הַנֹּשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם וְקָרְאוּ שָׁלוֹם וַאֲשֶׁר לֹא-יִתֵּן עַל-פִּיהֶם וְקִדְּשׁוּ עָלָיו מִלְחָמָה. ו לָכֵן לַיְלָה לָכֶם מֵחָזוֹן וְחָשְׁכָה לָכֶם מִקְּסֹם וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ עַל-הַנְּבִיאִים וְקָדַר עֲלֵיהֶם הַיּוֹם. ז וּבֹשׁוּ הַחֹזִים וְחָפְרוּ הַקֹּסְמִים וְעָטוּ עַל-שָׂפָם כֻּלָּם כִּי אֵין מַעֲנֵה אֱלֹהִים. ח וְאוּלָם אָנֹכִי מָלֵאתִי כֹחַ אֶת-רוּחַ יְהוָה וּמִשְׁפָּט וּגְבוּרָה לְהַגִּיד לְיַעֲקֹב פִּשְׁעוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל חַטָּאתוֹ. {ס} ט שִׁמְעוּ-נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמְתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל-הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ. י בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה. יא רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל-יְהוָה יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ לֹא-תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה. יב לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר.

כִּי כָּל-הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד:
רש"י: ילכו איש בשם אלהיו - ילכו לאבדון על שעבדו עכו"ם כן תירגם יונתן.
מצודת דוד: כי כל העמים וגו' - זהו מאמר הנביא שאמר כל הטובה הזאת יהיה לנו על כי כל העכו"ם כל אחד מהם הולך בשם אלהיו להאמין בהעכו"ם של בני עמו ואנחנו לא למדנו מהם לאחוז דרכם כי הולכים אנחנו בשם ה' להאמין בו וכן נאמין בו לעולם ועד ולכן ראוים אנו לטובה

 

[u r i el]

חבל

שלאחר כמה חילופי דברים בינינו סביב סיגנון לשון ההודעות, לא עמד לך הכוח ל'התגבר' ולכבוש את סיגנונך הציני כלפי.
אין כל הכרח שבכל דבר ועניין נהיה תמימי דעים אבל את חילוקי הדעות בינינו הגולשים חברי הפורום אני מציע לבטא ללא ציניות יתרה.
לא בא לי להיגרר מחדש להודעות "אלימות" מילולית כלפיך, ותשובה עניינית על דבריך תישלח אליך רק אם הודעותיך ינוסחו ללא אותה ציניות אופיינית.

 

[iricky]

מה לדעתך יותר חמור?

ציניות או סילוף גמור של דברי הנביא?

 

[u r i el]

וויכוח ענייני

אינו מחייב ציניות או התלהמות מילולית בין הגולשים חברי הפורום.

 

[iricky]

אמת ויציב

ולא רק שאינו מחייב, זה גם לא ראוי. אבל ויכוח ענייני אינו מחייב גם סילוף דברים, הוצאתם מן ההקשר והפיכתם על פיהם. ולא רק שאינו מחייב, זה גם בלתי ראוי. לפיכך כשאתה מסלף אני מגנה. אי אפשר לגנות בדברי נועם, והרי כך בדיוק אתה נוהג כשאתה מגנה אותי. טול קורה מבין עיניך. זה כבר לא ויכוח ענייני.

 

[u r i el]

סילוף דברים,

הוצאתם מן ההקשר והפיכתם על פיהם הינן טכניקות רטוריות שגורות שבכל יום. ליבוביץ אלוף בזה וכן הרמב"ם של מו"נ ולא כל שכן חז"ל שחלק מדרשותיהם מושתתות על הקניית תובנות לרעיונות חדשים תוך סילוף דברים ובמיוחד תוך הוצאתם מההקשר והפיכתם על פיהם. החסידות וכמובן הקבלה הפיקו את מיטב רעיונותיהם המתוחכמים והשנונים ביותר תוך הוצאת דברים מהקשרם והפיכתם על פניהם. גם בדיחות רבות יסודן בטכניקה הזאת.

ממה אתה נבהל ?

אני מדבר על ציניות שמופנית אישית כלפי הגולש, לא כלפי הרעיון, וככזאת היא מעכירה את האווירה ומיותרת עניינית.

 

[iricky]

ציניות היא טכניקה רטורית שגורה

ומן המשובחות שבהן. ממה אתה נבהל? לא אמרתי דבר וחצי דבר על הגולש. הציניות הופנתה אך ורק כלפי הרעיון שהוא הציג. אז למה אתה אומר שהיא מכוונת אישית כלפיך? אה, שכחתי. סילוף דברים הוא טכניקה ריטורית מקובלת. אבל לא עלי.

 

[u r i el]

וודאי

כולל ההודעה הזו שלך.

מיציתי.

 

[roi k]

אז לא הבנתי, טענתכם שהרמב"פ האמין בקדמות

העולם או ביש מאין? ואם בקדמות העולם, איך מוגדר אותו משהו ראשוני שאין לו סיבה?

 

[u r i el]

לא יודע.

מהרמב"ם אוכל להביא רק ציטוטים, חלקם תרגומים. אני לא מאלה שמסוגל להפיק מהרמב"ם שום דעה בשום נושא ועניין שהרי הוא עצמו הזהיר מפני הבנה שגוייה של ה"מורה" וזרע מוקשים בכל פינה אפשרית, וכפי שאתה וודאי יודע, בהבנת הרמב"ם חלוקות הדעות בין חוקרים ומלומדים כבר מאות שנים. לפי ליבוביץ אין הרמב"ם מכריע הכרעה עיונית מנומקת בסוגיה זו כי אי אפשר ( לעומת קאנט שסבר שניתן להוכיח גם את החידוש וגם את הקדמות. למה הוא מכניס את קאנט לכל דבר ועניין ? ), אבל מעדיף את רעיון החידוש כי הוא הולם את האמונה הדתית.

 

[ברנדו11]

״והחכמה מאין תימצא ואיזה מקום בינה״ איוב כ׳ח

יותר משלא ניתן להתייחס לאיזו הגות שהיא שכאילו צמחה בוואקום,כפי שציינת נכון,ואף יותר מזה, לדעתי כל ההגות הפילוסופית לתולדותיה,שורשיה טמונים כבר בפילוסופיה הקדם סוקראטית(במיוחד בפרמנידס),ומאז אנו מאופינים בהתפתחות בעלת אופי מעגלי.הבודדים שיצאו ממעגליות זאת היו אנשים,שמעבר ליכולותם השכליות,ושאר כישוריהם,הם היו אנשים בעלי תודעת שליחות עמוקה מאד,ומסירות נפש עצומה.מוכנות נפשית כזאת יוצרת אישיות טוטאלית.כזה,ומעל כולם היה הרמב״ם,ודאי שבהגותו אין חדש בגדר יש מאין,אך אישיותו הכבירה כפי האפיונים שציינו לעייל,איפשרה לו,ליצור הגות בעלת העזה מדהימה,עם כל הערכה לר׳ עקיבא,להכליל את שיר השירים בכתבי הקודש,היא העזה קטנה לעומת העזתו של הרמב״ם,להתייחס כמעט לתורה כולה כאליגוריה לייחוד השם והכרתו.לכתוב את ספר ההלכה הגדול ״משנה תורה״ ולהכליל בו יסודות חשיבה,דבר שלא היה לפניו,ולא אחריו. בהקדמתו ״למורה נבוכים״ בנושא הסתירות וסיבותיה,הוא מעיז לכתוב את הסיבה השביעית שמשמעותה הטעיית האנשים ביודעין,כדי שרק בודדים יבינו.סיבה שעל פי עדותו של ליבוביץ,היא חסרת תקדים בהגות הפילוסופית.בעשר שנותיו האחרונות,אחרי ״מורה נבוכים״ הוא לא כתב ולו שורה אחת,בעניני הגות והלכה,אלא רק בעניני רפואה,כשהוא מוסר את נפשו לטיפול בחולים(כפי שמתואר באגרותיו),ובכך הוא יוצר תפנית מרתקת מאמירתו (בפרק כ׳ז חלק ב׳ במורה)״ובזאת השלמות אין מעשים ואין מידות אלא דעות״ -לדבריו בפרק האחרון במורה,״ אל יתהלל העשיר בעושרו, ולא הגיבור בגבורתו,ולא החכם בחכמתו,כי בזאת יתהלל המתהלל,בהשכל וידוע אותי,ועשות צדקה חסד ומשפט כי בזאת חפצתי נאום השם״ואומר שם הרמב״ם שהרי ע״פי מהלכנו עד כה,היה צריך הנביא לעצור ״בהשכל וידוע אותי״ שהרי בזאת השלמות אין אלא דעות ,אך הנביא לא עוצר שם אלא ״ בעשות צדקה חסד ומשפט כי בזאת חפצתי״ זהוא רצון השם,וזהוא משמעות הביטוי היחידאי ״במורה״ בסיום פרק ב׳ הניפלא,חלק א ״ישתבך בעל הרצון שלא תושג תכלית כונתו וחכמתו״ וכך הרמב״ם מממש בשנותיו האחרונות את צוואתו מסיום ״ המורה״ .וכך בכדי להיות ענק( הרמב״ם- ר״ת- ראש.מדברים.בכל.מקום.)ולחולל בחיים תמורה גדולה,לא צריך ליצור דבר חדש,אלא להיות בעל אישיות כבירה. סיום זה של המורה,ועוד נושא המוזכר בסיומו,לא הובנו כראוי ע״י ליבוביץ- תלמידו הגדול והנאמן של הרמב״ם,ויש לזה השלכה על נושא חידוש העולם, או קדמותו,וחשוב להסיק זאת מ״המורה״ ולא מאגרות הרמב״ם. ״אשרי אדם מצא חכמה״.

 

[ברנדו11]

״והחכמה מאין תימצא ואיזה מקום בינה״ איוב כ׳ח

יותר משלא ניתן להתייחס לאיזו הגות שהיא שכאילו צמחה בוואקום,כפי שציינת נכון,ואף יותר מזה, לדעתי כל ההגות הפילוסופית לתולדותיה,שורשיה טמונים כבר בפילוסופיה הקדם סוקראטית(במיוחד בפרמנידס),ומאז אנו מאופינים בהתפתחות בעלת אופי מעגלי.הבודדים שיצאו ממעגליות זאת היו אנשים,שמעבר ליכולותם השכליות,ושאר כישוריהם,הם היו אנשים בעלי תודעת שליחות עמוקה מאד,ומסירות נפש עצומה.מוכנות נפשית כזאת יוצרת אישיות טוטאלית.כזה,ומעל כולם היה הרמב״ם,ודאי שבהגותו אין חדש בגדר יש מאין,אך אישיותו הכבירה כפי האפיונים שציינו לעייל,איפשרה לו,ליצור הגות בעלת העזה מדהימה,עם כל הערכה לר׳ עקיבא,להכליל את שיר השירים בכתבי הקודש,היא העזה קטנה לעומת העזתו של הרמב״ם,להתייחס כמעט לתורה כולה כאליגוריה לייחוד השם והכרתו.לכתוב את ספר ההלכה הגדול ״משנה תורה״ ולהכליל בו יסודות חשיבה,דבר שלא היה לפניו,ולא אחריו. בהקדמתו ״למורה נבוכים״ בנושא הסתירות וסיבותיה,הוא מעיז לכתוב את הסיבה השביעית שמשמעותה הטעיית האנשים ביודעין,כדי שרק בודדים יבינו.סיבה שעל פי עדותו של ליבוביץ,היא חסרת תקדים בהגות הפילוסופית.בעשר שנותיו האחרונות,אחרי ״מורה נבוכים״ הוא לא כתב ולו שורה אחת,בעניני הגות והלכה,אלא רק בעניני רפואה,כשהוא מוסר את נפשו לטיפול בחולים(כפי שמתואר באגרותיו),ובכך הוא יוצר תפנית מרתקת מאמירתו (בפרק כ׳ז חלק ב׳ במורה)״ובזאת השלמות אין מעשים ואין מידות אלא דעות״ -לדבריו בפרק האחרון במורה,״ אל יתהלל העשיר בעושרו, ולא הגיבור בגבורתו,ולא החכם בחכמתו,כי בזאת יתהלל המתהלל,בהשכל וידוע אותי,ועשות צדקה חסד ומשפט כי בזאת חפצתי נאום השם״ואומר שם הרמב״ם שהרי ע״פי מהלכנו עד כה,היה צריך הנביא לעצור ״בהשכל וידוע אותי״ שהרי בזאת השלמות אין אלא דעות ,אך הנביא לא עוצר שם אלא ״ בעשות צדקה חסד ומשפט כי בזאת חפצתי״ זהוא רצון השם,וזהוא משמעות הביטוי היחידאי ״במורה״ בסיום פרק ב׳ הניפלא,חלק א ״ישתבך בעל הרצון שלא תושג תכלית כונתו וחכמתו״ וכך הרמב״ם מממש בשנותיו האחרונות את צוואתו מסיום ״ המורה״ .וכך בכדי להיות ענק( הרמב״ם- ר״ת- ראש.מדברים.בכל.מקום.)ולחולל בחיים תמורה גדולה,לא צריך ליצור דבר חדש,אלא להיות בעל אישיות כבירה. סיום זה של המורה,ועוד נושא המוזכר בסיומו,לא הובנו כראוי ע״י ליבוביץ- תלמידו הגדול והנאמן של הרמב״ם,ויש לזה השלכה על נושא חידוש העולם, או קדמותו,וחשוב להסיק זאת מ״המורה״ ולא מאגרות הרמב״ם. ״אשרי אדם מצא חכמה״.

 

[u r i el]

תגובה א' : "העזתו של הרמב"ם"

ייחודו של ה' והכרתו כנובעים מהתורה באו לידי בטוי 1000 שנים לפני הרמב"ם כבר בדרשותיהם של חז"ל. לדוגמה [ ספרי דברים ] : "כל המודה בעבודה זרה כופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בעבודה זרה מודה בכל התורה כולה". ע"ז היא כל עבודה שאיננה עבודתו של אלהי ישראל האחד. עקרונית הרמב"ם לא חידש בכך ומפעלו הפילוסופי יווני מיותר לאור דרשותיהם של חז"ל.

פרשנות אלגורית של התורה ברוח הפילוסופיה היוונית כבר הייתה מצויה בכתביו של פילון האלכסנדרוני סביב שנת 0. גם בזה, מבחינה עקרונית, לא חידש הרמב"ם.

"המורה" הוא חיבור פילוסופי-פסיכולוגי-פוליטי-פולמוסי אשר ( בניגוד לדרכו של ליבוביץ !! ) אומר את דברו בהסוואה ובהטעייה תוך ניצול הטכניקה האופנתית של זמנו לכתוב חיבורים בכתיבה איזוטרית. במובן זה אינני מתייחס ל"מורה" כחיבור דתי.

סליחה, עלי לעצור. המשך יבוא.

 

[u r i el]

המשך

מבחינת גורל מעמדו הדתי של "המורה" בעולמו הדתי של המאמין הרווח ניתן לקבוע אמפירית שלא שפר גורלו. עדת המאמינים העדיפה את "חובת הלבבות" על פני חובת ההשתעבדות לממלכת השכל. כחומר יהודי עיוני מאתגר אין ספק שה"מורה" ממלא תפקיד נעלה רב השפעה, שהדיו חלחלו לכל פינה, אולם סגנונו, שפתו וגם תוכנו כמות שהוא מנעו ממנו מלהיות גורם דתי משפיע.

לכתיבת ספר ההלכה של הרמב"ם היתה לכל הפחות סיבה אחת מוצהרת - לנטרל את המשנה ואת התלמודים. במבחן המציאות נכון להיום, נכשלה המשימה הזו כשלון טוטאלי. התלמוד והמשנה נלמדים מדי שעה וכאשר באים לפסוק הלכה מסתמכים בעיקר על השולחן ערוך שנכתב ע"י "המדיום" מרן יוסף קארו, מיסטיקן קבלי שהמשנה היתה לו למגיד. ספר ההלכה של הרמב"ם הוא ללא צל של ספק חיבור עצום מימדים גם מבחינת היקפו ההלכתי וגם מבחינת לשונו, אולם דווקא חלק נכבד מהלכותיו העיוניים - שזה ע"פ הבנתי מה שלדעתך מייחד אותו - אינו בעל השפעה דתית נורמטיבית בעולמו של המאמין הרווח שעבורו נכתב הספר.
אותה מגמה מגלומנית מוצהרת " ... לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ... " נובעת לדעתי בין היתר גם מתוך התחשבנות עם מסורות חז"ליות "בלתי פילוסופיות" שלא היו לרוחו ואשר לא רצה בהם.
אולם, כאמור, נכשלה המשימה וריחות ההדרים של הפרדס משכו את עדת המאמינים יותר מאשר גלימת הטוגו היוונית.

 

[ברנדו11]

העזתו של הרמבם- המשך

אני מצטער על האחור בתגובה,מחמת טרדות הזמן,אך צערי הגדול, שלפי הודעותיך,לא הצלחתי להבהיר כראוי,את מידת השפעתו של״הרמבם״.שים לב,מעולם לא כתבתי שהרמב״ם יצר הגות חדשה.ההתיחסות המרכזית לרמב״ם,היתה על המודעות השליחותית העצומה שפעמה בו,ועל מסירות נפשו הגדולה,לא היה בו כל מגלומניות,זה הרמבם שחרג מתורת המידות של אריסטו,בכל הקשור למידת הענווה,ולימד שבענווה צריך להיות בקצה,כי דרך האמצע היתה בשבילו אמצעי לעבודת השם,ולא דרך למען הישרדותו ורווחתו של האדם כפי אריסטו.גדולתו האישית כפי שאובחנה לעייל,יצרה את העזתו הגדולה,שלא היה כמותה מזמן משה רבנו(ממשה למשה לא קם כמשה)הרמבם מעולם לא התיימר להשפיע על עדת המאמינים(למרות שהוא הציל עדה שלמה)הרמב״ם רצה להשפיע על יחידי סגולה,נאמן לגישתו האריסטוקראטית,שיחידים מעצבים את פני האנושות.ובכך הוא הצליח מאד.טעות לחשוב שאת ״משנה תורה״הוא כתב כדי לנטרל את המשנה והתלמוד,סגנון ״משנה התורה״ נבע מחששו לקיום התורה בישראל.ברבות הימים,ההתיחסות ״למשנה תורה״ מצד העולם התורני,היה כהתיחסות למפעל המשניות של ר׳ יהודה הלוי.הדיוק בכל אות ב״משנה תורה״ היה כפי שמדייקים בכל אות במישנה.גאוני תורה כבעל ״המשך חכמה״ שכתב את ״האור שמח״ על הרמבם,וכן הרגאצובי שכתב את ״צפנת פענח״על הרמבם,(אגב,הרגצובי היה פותר סתירות בין התלמוד לרמב״ם ע״י עיון ב״מורה נבוכים״)ייצגו את הגישה המרכזית שנימשכה מאות בשנים עד היום של חרדת קודש לדיברי הרמבם,״ושמשנה תורה״ ומורה נבוכים אחד הם.להגיד על ״הרמבם״ שלא היה דמות משפיע,זה כמו להגיד על משה רבנו,שהוא דמות שולית במסורת ישראל.השפעתו על ר׳ יוסף קארו בחיבור השולחן ערוך,הוא מרכזי,והמוטיבים הקבליים המעטים מאד שנכנסו ל״שולחן ערוך״(לעומת ״הבן איש חי״)וכן רוב עולם הקבלה,שקם אחרי הרמבם,והשפעתו עליהם,הוא כמאמר ״האדמור הזקן״על התנגדותו של ״הגאון ״לחסידות,שחסד עשה הבורא שקומם את ״הגאון״ עליינו, שאלולא התנגדותו היינו עלולים לצאת לשמד.
נכון ריחות ההדרים של הפרדס משכו את עדת המאמינים,אך אילולא ״הרמבם״היו מגיעים לשכרון חושים,ומתבוססים ברפש האלילות.
נ.ב.
ביאליק מצוטט כמי שאמר,אני יכול לכתוב כמו המקרא, כמו הנביאים,כמו המישנה, כמו התלמוד,אך איני יכול לכתוב כרמב״ם

 

[iricky]

כל מילה בסלע. יישר כוח

מפעל המשניות של ר' יהודה הנשיא כמובן. סתם טעות סופר.

 

[ברנדו11]

עיקרי האמונה של ליבוביץ

תודה על תגובתך.הייתי מצפה ממך שתעיר לי על העניין הפרודיאני שבטעות.
ראיתי את הודעתך על עיקריי ליבוביץ,מעניין אותי לדעת אם הודעתי מה7/6 תחת הנושא לשמה,שבו הסכמת לגמרי עם ראשית ההודעה עד למילים״ולך דומיה תהילה״, הינה מכילה את עיקרי ליבוביץ,גם לפי דעתך?

 

[iricky]

הדברים שהסכמתי עליהם נוגעים

בשלושת העיקרים הראשונים העוסקים בתפיסת האל של ליבוביץ ובעיקר העשירי העוסק בהתיחסותו לאמונה לשמה ושלא לשמה. דבקותו באמת כערך איננה חלק מעיקרי אמונתו הדתית אלא היא אחד הביטויים, אפשר העיקרי שבהם, של אמונתו הדתית. וכאן כבר קשה עד בלתי אפשרי לקבוע מה קדם למה. האם בקשת האמת היא נקודת המוצא והאמונה באלוהי האמת היא פועל יוצא ממנה, כדבריך, או שמא להיפך. האמונה באלוהי האמת היא נקודת המוצא והדבקות באמת היא פועל יוצא ממנה. אבל למען האמת גם אין צורך להכריע בין שתי אפשרויות אלה משום שבעולמו של ליבוביץ בקשת האמת והאמונה באלוהי האמת שלובות זו בזו עד לבלתי הפרד. שתיים שהן אחת.

 

[ברנדו11]

העיקרים של ליבוביץ

אתה צודק שדבקותו באמת כערך,אינה חלק מעיקרי אמונתו,ולא לכך התכוונתי.את דבקותו באמת הבאתי כנקודת מוצא לכל דיון בליבוביץ,ושאין בהגותו סוג של עורמה או הערמה,כמו הגישה האומרת שכל מה שעניין את ליבוביץ,היא השאלה המרכזית שעניינה,את הפילוסופיה,והיא שאלת החרות. ולענייננו בעקרי ליבוביץ,כשראיתי את מאמרך,נזכרתי בדיון שהתפתח אחרי 13 העיקרים של הרמב״ם,ובנסיון,ולצמצם את מספר העקרים,למינמום ההכרחי,לאותו עיקר שבלעדיו,אי אפשר,וכידוע אברבנאל ״בראש אמונה״צמצם את העקרים ל3,ורבי יוסף אלבו,בספר ״העקרים״ צמצם לעיקר אחד.וכשראיתי את מאמרך,חשבתי,כיצד לצמצם את עשרת העקרים של ליבוביץ על פי מאמרך,לעיקר אחד.ועלה בדעתי שבהודעה שהעליתי 7/6תחת הכותרת ״לשמה״ שלכתחילה ניכתבה,כדי לרמוז על היסוד המתאפיזי הקיים באמונת ליבוביץ,אפשר גם לדלות את אותו עיקר שמכיל את שאר עקרי ליבוביץ.״ השם לבדו אמת,וזאת האמת היחידה בהכרת ליבוביץ,ובעולמו הערכי,אין אלא ערך אחד,והוא עבודת השם לשמה. בעומק המושג לשמה,שהוא מושג פלאי,ומדהים בנישגבותו,הרוחש בתודעתו של האדם,מושג סוביקטיוי זה הוא הוודאי ביותר בתודעת האדם,וממנו נובעת כל תפיסתו האמונית של ליבוביץ.שעיקרה היא עבודת השם לשמה,שהיא לעולם בגדר חתירה בלבד,ששיאה הוא ״בלך דומיה תהילה״(תהילים)״.וביתר צימצום,״ החתירה לעבוד את השם לשמה,שהוא לבדו אמת״ ומכיון שאתה התחלת במצווה עליך המלאכה לגמור,אם תרצה.