על רפואה משלימה ושינוי הרגלים

על רפואה משלימה ושינוי הרגלים

אתמול קיבלתי מסר נפלא מאחת הקוראות של הפורום. מדובר במישהי שפנתה אלינו פעמים מספר עם שאלות ותהיות, וקיבלה תשובות שונות ומגוונות ממספר מטפלים. בזכות התשובות וההסברים שהיא קיבלה היא סיפרה שהיא למדה להקשיב לעצמה ונוכחה בקשר העמוק שיש בין הגוף לנפש, ובכלל בראייה ההוליסטית. אתמול, אחרי טיפול ראשון ברפואה הסינית, היא כתבה לי מסר-תודה, וסיפרה שהעזרה שהיא קיבלה פה בפורום הביאה אותה לדרך חדשה. המכתב שלה עודד אותי מאוד, שכן הוא הזכיר לי, בין היתר, למה אני כאן ומהי מהות הפורום הזה. במקרה או שלא, המסר הגיע אלי לאחר שקראתי את התגובה הקצרה והכה מדוייקת של יעל. אני מסכימה מאוד עם הקביעה שרוב האנשים רגילים שמציעים להם פתרונות קסם כאלה ואחרים. זה נכון שברוב המקרים ה"קסמים" לא עובדים, אבל לזה האנשים הורגלו, ולכן זה מה שהם מבקשים גם פה. ההסברים והעצות שאנו נותנים נותנים פרספקטיבה אחרת, ויש כאלה שזה מתאים להם, וכאלה שלא. יש כאלה שיתרשמו ממה שיש לנו לומר, אבל כשישמעו את המחיר לטיפול יברחו. אחרים יפחדו מהשינויים, מהויתור על הסבל או מהשקעת הזמן. אבל אם יש אחד שקורא הודעה בפורום וזה גורם לו לנסות משהו חדש שבעקבותיו חייו יכולים להשתנות לטובה, הרי שעשינו עבודה גדולה.
 

טאוֹ

New member
../images/Emo45.gif

בדיוק בגלל זה, אגב, גם החלק השני בתגובתה המדויקת להפליא של יעל כל-כך חשוב ורלוונטי: עלינו לטפח מתינות ואורך-רוח בהסברים שלנו, גם אם אנו שומעים את אותה שאלה בפעם המיליון, או שנדמה לנו שהגישה של מי ששואל נובעת מבורות. אפילו אם זה אכן כך, הרי סביר להניח שלא היינו מנפנפים או נובחים בקוצר-רוח על אדם כזה, לו הוא היה בא בגופו לקליניקה שלנו. נכון שהפורום הוא לא קליניקה, אבל להבנתי העמדה שלנו צריכה להיות זהה בשני המקומות. כדאי גם לזכור, שלרבים מאיתנו יש הרגלים לא בריאים כאלה או אחרים, שקשה לנו לשרש למרות שאנו מודעים להם. תודה שחלקת איתנו את תודתה היקרה של אותה קוראת פורום.
 

yperelman

New member
../images/Emo45.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif|

 

אדומה2

New member
../images/Emo45.gif

אני חושבת שזה חלק מהתפקיד שלנו כנציגים של הרפואה המשלימה, לעזור לאנשים להגיע לעשות את השינוי, כי לנקודה עצמה הם מגיעים כל הזמן. הרבה פעמים כותבים לנו כאן בעיצומה של סערת רגשות איך מופתעים לגלות שדווקא העוסקים ברפואה משלימה מתנהגים כך ולא אחרת, ושזה חבל ועוד ועוד.... נחמד לגלות שאנחנו גם מציגים תמונה אחרת.
 

moonlight

New member
תודה מיכל ../images/Emo140.gif

תודה שהבאת את הדברים החשובים האלו, דווקא עכשיו.
 

טאוֹ

New member
שקט

השינוי שחוותה מי ששלחה את אותו מסר נפלא, המשיך להדהד בי מאז קראתי את ההודעה הזו. חשבתי לעצמי עד כמה שינוי כזה הוא לא מובן מאליו, עד כמה זה נפלא כשהדבר קורה. דבר גרר דבר, ואיכשהו נזכרתי בהודעה של חול טבעוני, על שקט פנימי וקושי להתרכז. בעקבות כך חשבתי לחלוק פה כמה מילים על שקט. באופן כללי אני אדם מאד שקט יחסית, מבחינה חיצונית (מי שהשתתף במפגש הוויברוצים האחרון עשוי לתהות על מה לכל הרוחות אני מדבר, כי לא סתמתי שם את הפה אלא ברגעים שלעסתי שוקולד, ובכל זאת
), אך מה שקורה אצלי בפנים, זה כבר סיפור אחר... לא תמיד השקט החיצוני מבטא שקט פנימי, ולעתים קרובות זה דווקא ההיפך. נראה לי חשוב, אפוא, לטפח בתוכי גרעין של שקט, שיהווה בסיס חזק לדרך המחשבה שלי, לרגשותיי ולהתנהלותי החיצונית בכלל. אותו גרעין הוא מה שמזין את התרגול שלי - בטאו שיאצו, במדיטציה, בטאי צ'י ובתרגולים אחרים - ולהיפך. הדרך לטפח את השקט, להבנתי וכמו שנאמר גם כאן בהקשרים אחרים, היא תרגול, תרגול ועוד תרגול. הבוקר תרגלתי מדיטציה בהשראת התמונה המצורפת. היא מכילה קליגרפיה של "שיר דממה", מאת מורה הזן והאייקידו קנשו פורויה (Kensho Furuya). אותו מורה כתב כך:
Museishi - The Unvoiced Poem - the message of our training is like a poem, the words are heard but the message lingers elsewhere silently... To go deep into the art of Aikido is to go deep inside one's self.​
את הקליגרפיה הביא זאב ארליך, מורה לאיקידו מרחובות שכותב בלוג על יפן ועל איקידו. אחד הקוראים בבלוג העיר על קליגרפיה זו, שהוא שם לב לכך שרעיונות דומים עולים בתרבויות שונות. במקורותינו (מלכים א יט, יא-יד) מופיע סיפור ההתגלות של אלוהים לאליהו הנביא: "וַיּאמֶר: צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה` וְהִנֵּה ה` עבֵר וְרוּחַ גְּדולָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה`, לא בָרוּחַ ה` וְאַחַר הָרוּחַ - רַעַשׁ, לא בָרַעַשׁ ה` וְאַחַר הָרַעַשׁ - אֵשׁ, לא בָאֵשׁ ה` וְאַחַר הָאֵשׁ - קול דְּמָמָה דַקָּה. וַיְהִי כִּשְׁמעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּו וַיֵּצֵא וַיַּעֲמד פֶּתַח הַמְּעָרָה..." כלומר, אלוהים נגלה לאליהו דווקא בקול דממה דקה. דבר אחרון, באותו עניין: בסרט "גיבור" יש סצינה שבה עיר מסוימת מותקפת על ידי הצבא הקיסרי. רואים בית-ספר לקליגרפיה, במבט מבפנים, כאשר ברד של חיצים מומטר על המבנה וחודר דרך הקירות והגגות העשויים עץ ובמבוק. התלמידים מתחילים להתפזר בבהלה, אבל נעצרים על מקומם כאשר הם רואים את המורה הקשיש עומד בפתח. הוא אומר להם (אני מצטט מהזכרון, ומקווה שאיני טועה): "הם אולי יכולים להשמיד אותנו, אבל לא את הרוח שלנו". אז הוא מתיישב במקומו, וממשיך: " היום תלמדו על כוחה האמיתי של תרבותנו", ולאחר מכן הוא חוזר לצייר את הקליגרפיה. התלמידים מתיישבים בעקבותיו בדממה, כל אחד מהם נוטל את מקלו וממשיך לצייר. וכך הם יושבים ומתרגלים את אומנות הקליגרפיה, בעוד חיצים יורדים כמו גשם מעליהם ומסביבם. סצינה יפהפיה בסרט יפהפה. אגב, יש לי עותק של הסרט ב-DVD. אפשר לראות אותו ביחד, אם רוצים.
רעיון למפגש הפורום הבא...?
 
איזה שיתוף יפה, טאו. תודה.

שקט פנימי זה דבר שחסר גם לי. דבריך עודדו אותי להמשיך ולהתאמן
 

yperelman

New member
אכן סרט מקסים

ותודה על התובנות והשיתוף. מאשימים אותי כאן שאני מחבק סדרתי. אז הנה גם לך
 

moonlight

New member
טאו ../images/Emo13.gif

תודה על השיתוף. אהבתי. חושבת על סיפור השקט/אי שקט האישי שלך ומוצאת שרוב חיי זה גם הסיפור שלי. אנשים שמתפעלים מהשקט החיצוני כשבפנים רוב הזמן רועש לי.... חושבת גם כי חשוב לטפח את הגרעין של השקט, אבל חושבת שהוא בעצם כבר נמצא שם. אולי מהרגע בו נולדנו. אי השקט נוצר אחר כך. אצל כל אחד מהסיבות שלו. מסכימה כי תרגול ועוד הרבה כאלו יכולים להביא לשקט מסוים. אצלי, בכל אופן, בשלב מסוים בחיי הבנתי שזה לא מספיק. שאולי אני צריכה להיכנס פנימה ולפרק את אי השקט לחלקיו, לשים אותם מולי, להבין מאיפה הוא התחיל בכלל וכיצד התפתח למימדים מטרידים, ולבקש ממנו יפה שילך לו למקום אחר. (נשבעת לך שלא שלחתי אותו אליך...
) ושוב תודה על השיתוף.
 

טאוֹ

New member
תודה גם לך ../images/Emo141.gif

בתור התחלה, את לא צריכה להישבע שלא שלחת את אי השקט שלך אליי; ראיתי אותו היום ממהר בנתיבי איילון, בנתיב הנגדי, השד יודע לאן... לגופו של עניין, יכול להיות שאכן נולדנו עם גרעין של שקט; אני באמת לא ממש זוכר... אבל גם אם זה כך, עדיין צריך לטפח אותו. זה בעצם מה שכתבתי: הגרעין קיים, אבל צריך לטפח אותו. כמו כל דבר אחר ביקום, הרי גם השקט וגם אי השקט אינם סטטיים. ברגע שתיפרדי לשלום מאי-שקט מסוים, יגיע אי-שקט אחר. נראה לי שככל שהשקט הפנימי שלנו עמוק ויציב יותר, אנו נוכל להתמודד טוב יותר עם תהפוכות החיים, עם אי השקט שקיים כבר, ושנוצר באופן דינמי ומתמשך. הרי כל הזמן עולות בתוכנו התנגדויות חדשות (לשינויים, למשל), ויש פיתויים חיצוניים שמושכים את תשומת לבנו. זה לא עניין של טוב ורע, אלא של ניגודים משלימים, כמו יין ויאנג, שצריך למצוא את האיזון ביניהם, ואחרי שמאבדים אותו - למצוא אותו שוב. אני מנסה להגיד שנראה שעלינו לעשות את שני הדברים במקביל: לטפח את השקט ולהתבונן ישירות באי-השקט. אלה שני היבטים של אותה עבודה, שמזינים זה את זה. אי אפשר להגביר את החיוביות שלנו מעבר לרמה מסוימת אם אנו מסרבים לראות את השליליות שלנו, ולהיפך – אי-אפשר להיפטר מהשליליות שלנו אם אנו שוכחים את החיוביות שלנו. ממקום שקט אפשר לבחון את אי השקט כמו שהוא, בלי שיפוט, ואז גם אפשר לעשות איתו משהו לפני שיתפח לממדים מטרידים עוד יותר. בשורה התחתונה, ייתכן שאנו אומרים בעצם את אותו הדבר, ואולי זו רק סמנטיקה, או זוויות שונות להסתכל על אותה דרך. טיפול שיאצו מביא לאיזון באמצעות עבודה על הקיו, שהוא החוסר, או "אי השקט" של המטופל. אבל גם הקיו הוא לא משהו סטטי, והוא יכול להשתנות מטיפול לטיפול, ולפעמים אפילו במהלך אותו טיפול. כדי לטפל בקיו, כדי לראות איפה המטופל הכי צריך שיטפלו בו, המטפל צריך להיות באיחוד (unification) עם המטופל, ואת זה קשה לעשות אם לא נמצאים במצב של (בין השאר) שקט פנימי עמוק, כדי שאפשר יהיה להקשיב באמת. כמו שציינתי בהודעה המקורית, אני מוצא שטאו שיאצו, מדיטציה וטאי צ'י הם דרכים יעילות לבצע את שני הפעולות במקביל: להגביר את השקט, ולזהות טוב יותר את אי השקט. אבל אני בטוח שיש דרכים נוספות (ולא אתפלא אם שוקולד הוא אחד מהן).
 

moonlight

New member
אני גם לא ממש זוכרת

אם נולדתי עם גרעין של שקט, אבל נורא רוצה להאמין שזה באמת כך. אתמול הייתי כאן ממקום של שקט עם יכולת התבוננות מהצד על אי השקט. הייתי אחרי שבוע מצויין של טיפולי שיאצו שאני נתתי, רפלקסולוגיה ומסאז' שאני קיבלתי, ותירגולי הג'הארה שעושים לי שקט בפנים יותר מכל דבר אחר בעולם. והנה היום הכל התהפך. הילד שחי בחו"ל על אי בדרום תיאלנד הצליח לרסק לעצמו את אצבעות רגלו בתאונה מאד טפשית, וכרגע רב הבלתי ידוע על הידוע ובפנים כמובן שאין שקט. הוריקן זה סיפור קטן לעומת מה שמשתולל היום שם. וממקום כזה אין הרבה כוחות ויכולת לשבת בצד ולהתבונן ל"אי השקט" הזה בעיניים. אני חושבת שבסופו של דבר שנינו מתכוונים בדיוק לאותו דבר, ואולי ההבדלים הם בדרכים שאנחנו מוצאים כדי להשקיט את הסערות. אהבתי את ההקבלה ליין ויאנג שבעצם מלמדים אותי שאין שקט ללא אי שקט. (ואני בתמימותי חשבתי שזה אפשרי...אז בעצם לא ממש אהבתי, אבל מקבלת בהכנעה
. למה פיל וורוד? כי הוא נראה כמקבל בהכנעה שציירו אותו בוורוד וגם יש לו הבעה של: נו טוב... שיהיה....) ושבעצם, כמו בכל דבר אחר בחיים שלנו, אנחנו שואפים לאיזון ביניהם. המילים שלך עשו לי קצת שקט בפנים. שקט שכל כך זקוקה לו כרגע. תודה איש יקר
 
למעלה