סוף טיפול

[yamit23]

../images/Emo24.gif

 

[moonlight]

זה גדול מדי! ../images/Emo12.gif

וברצינות קצת: המים צריכים להיות מחוממים ל-35 מעלות. ןבכולופן: תודה על ההזמנה

 

[טאוֹ]

../images/Emo13.gif

 

[yamit23]

אבל למה את כ"כ כועסת ../images/Emo13.gif

 

[moonlight]

זה פרצוף כועס??? ../images/Emo123.gif

חשבתי שזה סיני מחייך..... זה פרצוף כועס:

 

[yamit23]

אופס.. עיניים מצומצמות, כתום כהה

= כועס! אפילו לא שמתי לב שיש גם אייקון כזה

וגם כזה

בזכותך למדתי משהו

 

[דוד כפרי]

יופי טאו, אתה מארגן מפגש!../images/Emo24.gif

באמת הרבה זמן לא נפגשנו לאכול ולטפל ולאכול ו...לאכול

אני פנוי בימי ו' מהצהרים, ואםשר להיפגש במרכז

 

[tanka]

אם כבר...

אם כבר מדברים על מפגש אז.... כן!!,כן!!,כן!!! ושיהיה ביום שישי או רביעי וכל עוד זב לא רחוק מדי אז סבבה

 

[tomerit]

בקשר למפגש שהייתי בו

אני זוכרת שהגעתי ישר לצילומים.. איפה התמונות? - המפגש שהיה בראשון לציון

 

[מיכל הלב]

דוד???../images/Emo124.gif

 

[yamit23]

למה אתן דורכות על יבלות

וגם זורות מלח על הפצעים. ועל זה נאמר "יגעת ומצאת - תאמין", חצי שעה עבודה, אין ספור מלות וחתכי חיפוש הניבו את מה שידעתי כי מסתתר אי שם בפורום..) אין ברירה, צריכים להיפגש שוב

 

[טאוֹ]

רק אצלנו זה יכול לקרות:

אין תמונות ממפגש שהתקיים, ויש תמונות ממפגש שלא התקיים...

מה שכן, עם המסקנה שצריכים להיפגש שוב אני בהחלט מסכים. אחרי אמצע פברואר, עת מורי היקר יגיע מיפן כדי להרביץ בי תורה (אתה רואה, דוד? אתה לא היחיד שנהנה להרביץ לי

), אוכל אפילו להשתתף בעצמי. אצל מי נמצאות כיום כוסות הקלקר?

 

[0 אור 0]

את הכוסות ההסטוריות טרם ראיתי

אבל אני יכולה להביא חדשות אם צריך ... (וגם קצת עלים מהגינה שמתחילה להתחדש) אבל אם מדברים על אמצע פברואר - תחילת מרץ יכול להיות שאני לא אהיה בארץ (צפויה נסיעה ספונטנית לחלוטין לדרום אמריקה)

 

[טאוֹ]

נהדר. עוד מנהלת ספונטנית חובבת חו"ל

זה בסדר, תיסעו לכם כולכם מסביב לגלובוס ותעשו חיים. אני אשאר כאן לבד, בקור, בחושך...

 

[מיכל הלב]

זה בסדר, תעשו מפגש

תאכלו, תטפלו, תתחבקו, תביאו כוסות קלקר חדשות... אני אשב פה בחושך ובקור (מי מנסה להתחרות בחורף האירופאי עם ה"חורף" וה"גשם" וה"קור" הישראלי?)

 

[tomerit]

וואו !

זה סרטון מדהים. (נותרתי ללא מילים)

 

[מיכל הלב]

אני דווקא כן שואלת

אחרי הוצאת מחטים או בסיום טיפול שיאצו אני קודם כל הולכת להביא כוס מים. השתייה חשובה מאוד בסיום טיפול, גם למי שמטפל. יש במים משהו מרגיע ומקרקע. מטופלים שאומרים שהם לא אוהבים לשתות מים זוכים לכוס מים עם קצת נענע, לימון וטיפת דבש. זו הדרך שלי לחנך אותם לשתות. (מבלי להיכנס לשאלות למה הם לא אוהבים לשתות וכו'.) כשהם יושבים עם כוס מים ביד אני שואלת איך הם מרגישים. יש כאלה שאת הפידבק האמיתי נותנים רק שבוע אחרי, או בשיחת טלפון, ויש רבים שאוהבים לשבת ולדבר על התחושות שזה העלה בהם, זכרונות, צבעים ועוד. במקרים שבהם המטופל נפתח, אני נותנת לו המלצות, תרגילי מודעות פשוטים, או הנחיות תזונתיות - אצל אלה שלא אוהבים ולא מעוניינים לשנות הרגלים רעים, אני מנסה לנצל את האמון והתחושה הטובה שנוצרת אחרי הטיפול, ונותנת הנחיה אחת, למשל: השבוע אל תשתי יותר משלוש כוסות קפה ליום (למי ששותה חמש) או: השבוע תאכלי לפחות שלוש ארוחות חמות בצהריים. לפעמים התחושה שחסר משהו מגיעה מהמטופל, שלא רוצה ללכת. טוב לו, נוח לו, והוא לא רוצה לחזור לשגרה שלו. במקרה כזה, הנחיות כלשהן עוזרות, וגם המודעות לעובדה שעכשיו הגיע תורך לנוח.

 

[ציפי ג]

אני שואלת

על התחושה בגוף . הרבה תלמידים צריכים שיקיצו אותם מהריחוף שהם נמצאים בו במהלך השיעור, וצריך לעשות את זה בעדינות רבה.

 

[אשכר]

אני לא אוהב להפריד !!!!!!!!!!!!!!!

גם בתור אחד ששוכב על מיטת הטיפולים, וגם בתור אחד שגוהר מעליה, אחרי טיפול שנינו משנים את ה-STATE OF MIND. אני לא רואה סיבה מיוחדת "להחזיר את זה" או "לרדת לארץ", או משהו אחר. בתור אדם שלם אני חי, מודע ופועל בכל מני מצבי תודעה, כולל בזמן שינה. אני גם שם וגם כאן. גם בעולם של שקט ותחושות וגם בעולם של מחשבות והגיון. לפיכך, אני לא אוהב ש"מחזירים" אותי, ששואלים אותי, שמעבירים איתי דאחקות, או שמסבירים לי את מה שהגוף שלי מבין יותר טוב ללא המילים. אדרבה, אדם שחי בטרוף של לחץ, עבודה, מתחים, מחשבות ומילים ועוצר לשעה שעתיים - אני מקווה מאד שיכנס כך אל תוך העולם האמיתי, יראה שאפשר גם אחרת, ויפנים את המצב גם אל מחוץ ל"מעבדה".

 

[tomerit]

יש הפרדה או אין הפרדה?

ראשית אני לא יודעת אם התגובה הזו מתייחסת לדברי אך כל מקרה גם אני ציינתי שיש החזרה למציאות. לדעתי בטיפול יש איזה חיבור של שתי נשמות במקום שהוא לא ארצי אבל יחד עם זאת המטפל נמצא בעמדה בה הוא מכוון את החיבור הזה לאפיקים מסויימים והוא האחראי להחליט מתי ואיך יסתיים החיבור הזה. יש מקום לתת למטופל להתמודד עם הניתוק של סוף הטיפול בדרכו שלו ולא לדחוק בו וזו היתה הכוונה.