טיפול בקרובים... שרשור שעדיין נושם

טאוֹ

New member
טיפול בקרובים-קרובים

השתתפתי לא מזמן במפגש מטפלים, שבו מישהי אמרה, בחצי-חיוך: איזה כיף זה כשבן הזוג שלך הוא מטפל. החתונה של דוד ומספר מקרים נוספים עוררו בי תהייה ישנה-חדשה לגבי העניין. יעל שאלה פעם על טיפול בחברים, אבל כאן מדובר על משהו שונה במקצת, ובעצם שונה לגמרי: אני תוהה האם אפשר לטפל ביעילות גם בבן זוג/בילדים. ייתכן שגם הורים נכנסים לטווח השאלה הזאת, אבל נדמה לי שזה ממוקד יותר בבן זוג ובצאצאים. מצד אחד, על פניו זה הדבר הטבעי ביותר לטפל במי שקרובים אלינו ביותר, בפרט כשהם באמת זקוקים לכך (כלומר, לא רק רוצים "פינוק"); אנו הרי עושים זאת בלי שום קשר לידע המקצועי. מצד שני, אני שואל דווקא על הטיפול המקצועי, הרפואי. אני מכיר אדם שהוא מטפל מעולה, שכאשר הילדים שלו היו חולים הוא העדיף שחבר שלו, שגם הוא מטפל, הוא זה שיטפל בהם. זה לא המקרה היחיד ששמעתי עליו, ויותר מפעם אחת שמעתי ממטפלים על קושי לטפל בבני הזוג שלהם. אני לא יודע אם זה כך בכל השיטות, וגם זו נקודה מעניינת. המטפלים שדיברתי איתם עסקו בעיקר בשיאצו וברפואה סינית. לא יודע איך זה בהומאופתיה, או בשיטות אחרות. זו שאלה די אינטימית, ואני לא מצפה כאן לוידויים חושפניים, כמובן. אבל אשמח לשמוע את חוות דעתכם הכללית בנושא: מה לדעתכם מקל על מטפלים - או מפריע להם - לטפל בבני זוג ובילדים שלהם?
 
ועל זה נכון לומר

אין נביא בעירו ועוד יותר, בביתו. אחללה סוגיה. זה אחד המצבים הסבוכים ביותר בהם עומד מטפל מקצועי לנוכח יכולותיו. אני מניח שזה עשוי להשתנות משיטה לשיטה, אבל בכל מקרה המגבלות קיימות. ככל שהשיטה עמוקה וחושפנית יותר, כך קשה יותר. לטעמי הומיאופתיה קלאסית היא מהקשות, אם לא הכי קשה. אני מכיר הומיאופת שניסה לטפל בזוגתו והבין שחבל"ז. בילדיו הקטנים כן העז ולפעמים אף הצליח. בבנו הגדול (14) טיפל כל זמן שחסד הילדות לא סר ממנו. אין מה לעשות פערי דורות, תפיסות, כעסים מודחקים, חשבונות, התחשבנויות הסטוריה שלמה שלא יחסי אב-בן שלא תמיד מתנהלים על מי מנוחות. לפחות כמו מרכז הליכוד אם לא יותר. ובזוגתו, מתי יטפל? האם לאחר הויכוח על הכבל המאריך או שלפני? יבוא וישאל אותה - מה קרה יקירתי, האם יש סיבה לכאב הבטן שיש לך מזה כשבוע, והיא לא רוצה לזכור וגם לא הוא, או שכבר שכחו שזה מאז אותו הערב שבו הפסיק את השיחה ביניהם על תשלומי הארנונה שמצתברים, לטובת שיחה עם יעל המטופלת עם הפטריה בנרתיק. ואז היא צרחה ואמרה שהוא אף פעם לא איתה וגזרה עליו גלות של שבוע, ושאת הכביסה שלו וכל השאר יעשה בעצמו. בקיצור שיחפש את החברות שלו. גם אם הוא יאבחן נכון את המצב ויתאים לה רמדי נכונה, הוא יחטוף את הראקציות על הראש. ואז האם יוכל לעמוד לרגע אובייקטיבי ונטול פניות וימלמל לעצמו - הבת זנונים (סליחה פליטת מקש) הזאת, למה היא לא מתנדפת, שתישן כבר
גם על רגעי הנחת אסור לבנות. כמו שפסיכולוג אינו מסוגל לטפל בזוגתו. ישנם דברים שנשמרים לעצמנו (וגם זה לא תמיד) עם או בלי קשר אל בן/ת הזוג. אחר כך יש את המגבלות של הטיפול, היא מכינה לעצמה קפה אחרי שאספה את גרביו ותחתוניו שהשאיר על רצפת חדר האמבטיה. ואז הוא אומר שהקפה עשוי להחליש את פעולת הרמדי, ושכדאי שתקרא שוב את דף ההנחיות למטופל. במקום זה היא מכינה אספרסו חזק במיוחד. שיקפוץ לה. כשהילדים עדין קטנים, הקשר קליל יותר, יש פחות שפיטה וחשדנות, אבל בוא נודה שלמרות הפתיחות והפסיביות הורים שופטים בתוכם. וזה משפיע על היכולת להחליט ולתכנן אסטרטגיות. בקיצור לא רצוי. נדמה שמגע הוא הכי פשוט, נעים והכי ישיר במיידי. אם יש אהבה זכה אולי אפשר הכל.
 

טאוֹ

New member
מעניין מאד, ושאלה

האם בהומיאופתיה קלאסית יש חשיבות כלשהי למודעות, לעמדה או לתחושות של המטפל ביחס למטופל, לאחר שכבר נרשם וניתן הרמדי? לצורך העניין, הבה נניח שכל שאר המרכיבים בתהליך הריפוי זהים (התנהגות המטופל לאחר הטיפול, האופן בו עוקב אחרי ההנחיות וכו'). לדוגמה, האם אתה מעריך שיהיה הבדל בין מצב שבו המטפל נתן למטופל רמדי וממשיך לאחל לו (בלב, או במחשבות) את הטוב ביותר, לעומת מצב שבו המטפל פחות או יותר שוכח מהמטופל לאחר הטיפול, לעומת מצב שלישי - שמתואר בתגובה שלך - שבו המטפל נמצא באינטרציה שלילית כלשהי עם המטופל, וחש כלפיו כעס, מורת רוח או רגש לא סימפטי אחר?
 
כן

-"האם בהומיאופתיה קלאסית יש חשיבות כלשהי למודעות, לעמדה או לתחושות של המטפל ביחס למטופל, לאחר שכבר נרשם וניתן הרמדי?" - להשפעות האלה יש חשיבות בחיי כולנו כל הזמן ולא רק בקליניקה. הן פחות מודגשות או מבוטאות כאשר מדובר במטפל ומטופל שעד לפני רגע היו זרים אחד לשני וגם לאחר הפגישה יפרדו עד להודעה חדשה ( מה שאינו נכון לגבי קרובים). כאן מדובר במושג פסיכולוגי הנקרא "העברה". האינטראקציה שבין שני הצדדים. רוב האינטראקציה הזו נקלטת בחושים אך אינה מגיעה אל ההכרה (באופן כללי). איני בטוח אם הבנתי נכון למה התכוונת בשאלה, האם להשפעות (או העדרן) טלפטיות (מחשבתיות-רגשיות) של המטפל בהתאם לאופי הקשר והקרבה שביניהם? לדעתי כן. אבל לא זה העיקר, העיקר הוא היכולת של המטפל להשאר אובייקטיבי ומספיק רחוק בכדי לעמוד על השינויים. טיפול אמיתי חייב את המרחק. אחרת זה כמו לקרוא ספר ממרחק 1 מ"מ. אין הפרדה והכל נראה כמו סלט. זה בעייתי עוד יותר כאשר ישנם מטענים רגשיים מכל מיני סוגים (ביחסי קרבה). אגב בני איליי בן 10 עבר השנה לימודי שיאצו בבית ספרו. יום אחד הוא נכנס הבייתה בחגיגיות והכריז - "מבצע טיפול היכרות בשיאצו תמורת 5 ש"ח". כמובן שקפצתי על ההזדמנות וגיליתי שיש לי בבית כשרון. רק היום קניתי ממנו. הוא עושה את זה ברצינות ומכל הלב, ועם מניירות. כשסיים התלוננתי שזה היה קצר, אז הוא ענה - אבא, לא שמת לב שעשיתי את תנועת הסיום? תמיד דברים טובים נגמרים מהר. מקווה שעניתי לענין
 

טאוֹ

New member
שאלתי מתוך עניין, כמובן

בבית הספר מזכירים לנו לעתים קרובות עד כמה העניין הזה חשוב: יש הבדל מהותי בין מצב שבו אתה ממשיך לאחל טוב לאדם שבו סיימת לטפל זה עתה, לבין מצב שבו ברגע שסיימת את הטיפול הפיזי הוא כבר לא ממש מעניין אותך. זה אולי לא קל לביצוע, כאשר יש לך עשרה מטופלים מדי יום, או כאשר אתה עובד בתנאים של קופ"ח, אבל חשוב לעשות את זה, ואתה היטבת לסכם זאת בעצמך: "להשפעות האלה יש חשיבות בחיי כולנו כל הזמן ולא רק בקליניקה". לא חשבתי שזה מוגבל רק לטאו שיאצו, או לטיפולי מגע בכלל, אבל רציתי לוודא ממקור ראשון.
 
עשרה מטופלים ליום

הלוואי על כולנו. אם קיבלת אדם בברכה ונפרדת ממנו בברכה זה מספיק לצורך הענין. מעת לעת אני נוהג "לרכז בצורה ערטילאית" את כל מטופלי מכל הזמנים ולשלוח להם איחולים וברכות טלפתיים. לא יודע אם זה עוזר להם, לי כן. מעבר לכך אינך יכול להרשות לעצמך "לסחוב" מטופל מעבר לזמן הטיפול, למעט במקרים מסויימים מאוד, אבל גם זה לא תמיד נתון לרצון שלנו, אם זה עולה אז זה עולה, אני מקווה שלא הרבה מידי. לא טוב להשקיע אנרגיה מעבר לחלון הזמן שנקבע ביניכם, זו זליגה שכרוכה "במס" וכדאי להיות מחושב וחסכן מאוד בזה. כי מעבר לאמפתיה ולחיוך האדיב וכו' יושבת פתולוגיה שאופיה מדבק ויש לנו חיים משלנו ילדים, אהובים ואפילו צרות משל עצמנו. רק עכשיו אחרי 15 שנה אני מתחיל ליישם את זה. מה שכן חשוב מאוד לזכור אותו בזמן המפגש ובעת אחרת. ותמיד להשתדל להיות רק איתו בעת הזו, ותמיד להשתדל לדון את עצמך לכף זכות זו הברכה הכי טובה שתוכל לתת לו.
 
אבא שלי

אמר לי - אלישוע השתגעת? אם אתה הולך לתת את הנשמה באנשים חולים, תצפה גם לכפיות טובה. ברוב המקרים אפילו לא תשמע תודה ולעולם הם לא יהיו מרוצים, וזה שמחייך אליך עכשיו עשוי לתבוע אותך בלי לעפעף פעמיים. ואלה שכן יודו לך לא ישלחו אליך מטופלים, הם ישמרו אותך לעצמם בלבד. הם יהללו וישבחו אותך אבל לעיניך ולאוזנך בלבד. שקל יותר ממה שסיכמת איתם לא תקבל מהם. כל תוספת מעבר לכך נחשבת לטיפ ועליך לברך עליה. זה בגדול מה שאמר לי והוא היה ירקן.
 

טאוֹ

New member
כפיות טובה ושאר ירקות (ירקן או לא?)

זה כבר קצת
לדיון הזה, אבל אני חושב שאביך בהחלט צדק: אנשים הם אכן כפויי טובה, במידה כזאת או אחרת. כמובן שכולנו אנשים, כך שכולנו לוקים בכך. עד כמה אנחנו מעריכים את כל מה שאנו מקבלים? בין אם מדובר בזכות וביכולת לטפל באנשים, בבריאות טובה, ביכולת לכתוב בפורום הזה, בלבוש שאנו לובשים (אני לא מדבר על כאלה שרוצים לקבל שיאצו בעירום
), באוכל שאנו אוכלים - שום דבר מהדברים האלה, ועוד מיליון דברים אחרים שהתרגלנו להתייחס אליהם כאל עובדה מוגמרת, אינו מובן מאליו. עד כמה אנו באמת מוקירים על כך תודה? אני יודע שאני, באופן אישי, לא ממש מעריך את כל זה במידה הראויה. הכרת תודה אמיתית היא מן הסתם דבר אינסופי; אנחנו, כבני אנוש, קצת מוגבלים בעניין. מסכים עם מה שכתבת בהודעה האחרת ("עשרה מטופלים ליום"), ובכל זאת מקווה שזה לעולם לא ימנע מאיתנו לתת את הטוב ביותר למטופלים שלנו.
 
אם תתבונן

עוד יותר עמוק תוכל להבחין ששום דבר אינו
. זה לעיתים נכון פי עשרה לגבי הקרובים. אתה טיפה חושש מהאינטימיות ובאופן מרומז ביקשת תגובות לא אישיות, אז איך תוכל לטפל בקרוביך? הכל תמיד אישי וטעון, אני רק מנסה להמחיש ולהחיות את זה. אגב, המטופלים אינם ולא יהיו שלנו אף פעם.
 

freearth10

New member
אני לא חושבת שאנחנו כפויי טובה

אבל כשרע לנו, וכשאנחנו חולים אנחנו במצב שכזה, אנחנו מתייחסים בצורה אחרת אל כל הסובבים אותנו וכן, יותר כועסים, יותר שומרים, יותר שונאים, יותר אגואיסטים. כמובן שמאדם חולה אתה לא מצפה ליותר מזה, ההפך אתה יכול להבין אותו ולכן גם לא נעלב כאשר מטופל מחליט להפסיק את הטיפול. גם לא כל המטופלים הם כפויי טובה, אחרת איך היינו מוצאים עבודה? הרי רוב המטופלים שלנו מגיעים בשיטת מפה לאוזן. לתת את הטוב ביותר למטופלים שלנו זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות. מה הם עושים עם זה, איך הם מתייחסים אל זה - זה כבר שלהם ואם אנחנו נותנים כדי לתת ולא כדי לקבל - גם לא נצפה לתמורה מעבר למה שקבענו וכל מה שקיבלנו זה בונוס אמיתי.
 

0 אור 0

New member
../images/Emo45.gif למה אנו מצפים

כשאנו מתייחסים למטופלים כאל כפויי טובה, זה מעיד יותר על הציפיות שלנו מהם ולא על איזו תכונה של רוע שקיימת בהם. כאשר אנו בוחרים לטפל באדם, למה אנו מצפים ממנו? לתשלום כפי שסיכמנו? למילת תודה בסוף? לפרחים, חיבוקים, אינספור שבחים? למתנה ענקית שתשקף בצורה ברורה את השיפור שחל (לדעתנו ) בחייו? שיבוא לנקות לנו את הבית כל יום ? (הייתי מתה למצוא אחד כזה) כגודל הציפיה, גודל האכזבה - כי אם אנו בונים ציפיות לא ריאליות, אז אין ספק שנתאכזב. המטופל מבחינתו בא ל"עסקה" פשוטה - הוא מקבל טיפול, משלם (או לא) מה שסוכם, הולך הביתה ומצפה להרגיש כבר למחרת כמו מיליון דולר. כל דבר פחות מזה עלול להיות אכזבה. אם זה יצליח - אז זה באמת מתאים לציפיות שהיו לו מהתחלה ולא דורש מענק או התייחסות מיוחדת - זו הרי מטרת הטיפול. במפגש הזה בין מטפל למטופל, חשוב שאנחנו כמטפלים נבין מה הסיבה האמיתית שלנו לטפל, ולא נהיה תלויים במטופל כדי לקבל זאת. אגב, כהערה צדדית - פתאום חשבתי על זה שלא הייתי רוצה לעבור טיפולי חינם, אצל אדם שאני קולטת ממנו ציפיות שאצטרך כ"תשלום" מכאן ואילך ללטף את האגו שלו לנצח נצחים, לשבח אותו ללא הרף, ולהסתיר כל אכזבה שיש לי שמא יפגע. במקרה הזה, אכן עדיף ללכת ולקבל טיפול "סטרילי" אצל מישהו זר -נקי מכל מיני ציפיות שאינן ממין העניין. אולי לזה התכוון שלמה המלך בדבריו.
 
אור, אני חש שאת פשוט מפספסת

משהו יסודי ביותר. את חיה באיזו אידיליה קצת מתנשאת לטעמי. מלאכים יש רק בשמים, כאן למטה אנחנו האנשים הפשוטים עובדים קשה מאוד על מנת להתקדם לאן שהוא, ומותר לנו לצפות למשהו מעת לעת, בטח עבור מה שאנו נותנים ועושים.
 

0 אור 0

New member
אני לא יודעת למה אתה נכנס למלחמה

אתה אמרת משהו מסויים שהוא נכון במידה רבה, אני הבאתי את הצד שלי, שאינו מנוגד לו אלא משלים את התמונה (שאפשר גם אחרת), ואתה מנסה כל הזמן להפוך את זה לויכוח של שחור ולבן. לא - אני לא חיה באידיליה צר לי - אבל הדעות שלי באות מתוך השקפת עולם, נסיון והרבה מחשבה - לא מתוך התנשאות, לא מתוך טפשות, לא מתוך חוסר הבנה. יותר נסיון לראות תמונה שלמה ומלאה במקום פרוזדור צר. לא - לצערי, אני לא עשירה ויש לי דאגות כלכליות. אבל נכון שאני לא במצוקה של רעב, מה שמאפשר לי להפעיל גם שיקול דעת (ואגב - בשעת מצוקה, אין לי שום בעיה להפשיל שרוולים ולשטוף בתים לפרנסתי. לא חייבים להתפשר דוקא בתחום של הטיפול) לא - אני לא עוסקת ברפואה משלימה כתחביב צדדי - זה אצלי דרך חיים, עוד הרבה לפני שהיו לי תעודות. הדרך שלי עוד ארוכה, אני רק לומדת. וככל שאני לומדת יותר, אני רואה כמה עוד עלי ללמוד. יחד עם זה, במהלך הדרך שכבר עברתי, הלקח הכי חשוב שלמדתי, הוא להשאר עם ראש פתוח לכל האפשרויות, ולהאמין לעצמי - אם אני חשה טוב עם משהו, מרגישה שהוא נכון - אז כדי לשכנע אותי לשנות את דעתי, לא מספיק שהרבה אנשים חושבים כך, צריך נימוקים טובים יותר (אבל כבר שיניתי את דעתי בלא מעט נושאים כשהיתה לי סיבה לכך - לא פתגמים נדושים) ואם לא שמת לב - אז בכל השרשור הזה לא ביקרתי פעם אחת את העובדה שאתה רוצה להתפרנס, ואפילו חיזקתי כמה מהנימוקים שלך - אני פשוט ציינתי שיכול להיות גם אחרת לפעמים.
 
אור, אני לא

נלחם. אני פשוט בעל אופי של מתקן עולם. דון קישוט שכזה. ואם תזדקקי לי אי פעם, כולי שלך וכל מעייני יהיו בך, ואולי בתמורה תסכימי לטפל בי בשיטתך בלי לשפוט אותי ובלי דיעות קדומות, נקי. אולי פעם כשתהיה שעת רצון. את מבינה, מה שקורה בנינו קשה עוד יותר כשמדובר בקרובים. הדיעות הקדומות, הבקורתיות וכל השאר. זו הייתה מטרת השרשור הזה. מבחינתי אנחנו מעין קרובים.
 

0 אור 0

New member
אז אסור לך לטפל בי ../images/Emo8.gif

(כי אנחנו מעין קרובים ...) וברצינות: אכן מבחינה מסוימת חברי הפורום הזה (כולל כאלו שלא פגשתי מימי) הפכו להיות קרובים ומוכרים יותר מאנשים שאני פוגשת יום יום. אנחנו חולקים מחשבות וחויות ומשתפים בנושאים שאיני יודעת מי משכני או העובדים אתי בכלל מכיר בי (להוציא כמובן משפחה וחברים קרובים) אם תבוא השעה, ברצון אטפל בך ללא שיפוט וללא דעות קדומות. באידיאל שלי, אני מנסה להיות נקיה מדעות קדומות ולתת לכל אדם הזדמנות להתחיל דף חדש - וכמובן שבחיים כמו בחיים זה לא תמיד עובד. יש דברים שאני לא מסוגלת לסלוח או לשכוח, יש אנשים שלעולם לא אוכל לראות אותם בעין אחרת ולהפריד מהמשקעים שיש לי מולם ... (זה כמובן לא מתייחס אליך, אלא לאנשים שעברו אתי פרקי חיים במציאות ה"ממשית")
 

freearth10

New member
גם אני חשבתי כך

חשבתי שלאדם מסויים לעולם לא אוכל לסלוח. ידעתי שזה חשוב, לא ידעתי איך לעשות את זה. אז יום אחד באמצע של סיטואציה שבה מאוד נפגעתי, אמרתי לעצמי: אני סולחת לה (וואו, זה היה בדיוק לפני שנה). ולא תאמיני. התגובה מייד הגיעה. כן, היום אני עוד רחוקה מלאהוב אותה, אבל אני רואה אותה בעיין אחרת. הרבה יותר קל לי לא לקחת אל עצמי את מה שיוצא ממנה ואני מוכנה לקבל ממנה היום עצות שפעם האוזן שלי נאטמה מלשמוע רק בגלל שזו היא שאמרה אותן.אבל משהו שהיא אמרה לי פעם הוא הדבר שהחזיר אותי בתקופה האחרונה אל עצמי. כמה הייתי מפסידה אם הייתי ממשיכה להוציא אותה מחיי, רק בגלל שכל פעם מחדש כל כך נפגעתי, בגלל דברים שהיא אמרה כדי לשמור על עצמה!!
 
למעלה