גופנפש - עד איזה גבול?

הילהל

New member
גופנפש - עד איזה גבול?

אני קוראת אתכם כבר כמה זמן. יש כאן משהו לפעמים "מקפיץ" אותי, וזה ההתייחסות לקשר בין גוף לנפש עד לרמה שמרגישה לי ממש תוקפנית ומאשימה את מבקש העזרה. האם אין לזה גבול? האם כל דבר שקורה בגוף לא ניתן לטיפול ללא חפירה בנפש? האם כל אישה שלא מצליחה להרות בהכרח סובלת מבעיה באינטימיות/מיניות/דימוי גוף או השד יודע מה? האם אין שומדבר שהוא בעיה פיזית עם פתרון גופני? חושבת על עצמי - אני לא סופגצ ויטמין בי12. בדוק. כבר שנים. אין מושג למה - עברתי כל בדיקה עלי אדמות ואין תשובה. כל מה שיודעים זה שיש 0 ספיגה בלי סיבה נראית לעין. נפשי? אז למה לא מצבי הנפשי שהשתנה במשך השנים לא משפיע כלל על רמת הספיגה?
 
גופנפש-תמיד.

שלום הילהל אני אומרת את דברי מניסיון-ברוב המקרים אני מוצאת קשר ישיר בין הגוף לנפש. הקשר הזה הוא שמוביל לריפוי ולכן אני בטוחה בקיומו. ז"א אני מתאימה לאדם רמדי עפ"י הבנה של המצב הנפשי שלו ומשיגה ריפוי פיזי (ונפשי). מה לעשות שהנפש לא יודעת לצעוק כשכואב לה והיא "מוציאה" את הכאב שלה בסימפטומים פיזיים. לפעמים הקשר ברור-כשיש בעיה באזור המין-התשובה תהיה בזוגיות/מיניות/נשיות. ולפעמים הקשר לא ברור (כשאין ספיגה של B12 למשל...) ועוד-להתיחס לנפש זה לא בהכרח "לחפור"-לפעמים הבעיה צפה ממש למעלה, היא ממש פשוטה ויומיומית ובכ"ז הגוף "צועק". למשל-בחורה שסימה ללמוד והיא מבולבלת לא יודעת מה לעשות עכשיו-זו בעיה "נורמאלית" לגמרי ובכ"ז גורמת לאותה בחורה נדודי שינה. אז לא היה צריך "לחפור" בכלל במקרה הזה רק להבין ולהתאים לה רמדי שתעזור לה לצאת מהבילבול. ובענין הספיגה-נכון שעברת את כל הבדיקות האפשריות הפיזיות אבל לא עברת אף בדיקה לנפש/רגש....אולי שם תמצא תשובה. ולמה מצבך שהשתנה לא משפיע על הספיגה?-א. אולי השינוי לא מספיק או לא בכיוון הנכון. ב. אולי הבעיה בלתי הפיכה. ג. לפעמים הבנה של המצב הנפשי לא מספיקה ויש צורך בטיפול (הומאופתי/סיני/מגע) כדי להגיע לשורש בדרך שתרפא. כל טוב עירית
 

הילהל

New member
תודה על התשובה המפורטת

עד כה מרפאים משלימים (דיקור, שיאצו, רפלקסולוגיה) בעיקר הרימו גבה לגבי המצב שלי, הביעו תמיהה, והרגשתי שבלי קצה חוט מהכיוון הקונבנציונלי גם הם בעצם לא יודעים להגיד לי כלום. די מאכזב. מזל שהרפואה המערבית המציאה לנו את הזריקות, אחרת כבר כנראה לא הייתי כאן.
 

5EDEN50

New member
אין דבר שאין בו קשר בן גוף לנפש.

דאגה על אובדן פרנסה גורמת לכאבי ראש ? גורמת !!!! מריבות תכופות בעבודה גורמים אולקוס? גורמים!!! כעס גדול גורם ללחץ דם גבוה? לעיתים התקף לב ולעוד תחלואות? גורם!!!כל זה אינו מצביע על קשר בן גוף לנפש? ויש מלא מלא דוגמאות כאלה ,התרופה הינה לסלק את האיום הגורם לתופעות, אם לא מאוחר מידי כמובן.
 

catolo

New member
אז הפרט מעיד על הכלל?

ובכלל בגישה הזאת, אז למה צריך טיפול פיזי? אם כל הבעיות הן של הנפש וטיפול בהן יעלים את הבעיה הפיזית, אז כל הרופאים והמטפלים הם מיותרים, לא? (ורק להבהיר, כן צפה לה פה מעט ציניות) בקיצור - מסכימה איתך שבעיות ולחץ משפיעות פיסית, אבל זה לא אומר שזה תמיד המקרה, ובכלל להכליל כאן זה לא נראה לי כל כך אפשרי כי סיטואציות שנראות זהות (אותו פחד או דאגה או לחץ מאותו גורם) ישפיע באופן שונה לחלוטין על אנשים שונים, אחד מתפקד מעולה דווקא ורק תחת לחץ והאחר, בדיוק להפך.
 

0 אור 0

New member
שאלה של טון, של כמות ושל כיוון

קודם כל, באמת הקשר גופנפש הוא קשר אמיתי וקיים, והוא פועל בשני הכיוונים - הנפש משפיעה על הגוף ואף הגוף משפיע על הנפש. כך בטיפול של רפלקסולוגיה, שיאצו או שמנים אתריים שלכאורה פועל על הגוף בלבד, אנחנו מצליחים להפעיל השפעות שמסייעות לנפש. אפילו ברפואה הקונבנציונלית כבר הכירו בכך שאחד הגורמים העיקריים שמסייעים לריפוי הוא המצב הנפשי, האופטימיות וכח הרצון של החולה. ברמה מסויימת ניתן לומר שאין דבר שאין לו גורם מעבר לנראה לעיין - יש דברים שנגרמים כתוצאה ממה שעברנו בתקופת ההפריה או העוברות, יש אף הגורסים גלגול נשמות. אבל אחרי שאומרים כל זאת, ברור שישנה רמה שבה הגורם/הטיפול הראשוני ואולי העיקרי הוא דוקא הפיזי: למשל אם נסעת באוטובוס שהתהפך ושכתוצאה מכך נפגעת ברגל, אני לא אתחיל לבדוק למה עלית דוקא על האוטובוס הזה, ומה הקשר האנרגטי בינך לבין הנהג, אלא אטפל בחיזוק היכולת לריפוי. ישנם דברים שהם גופניים / גנטיים, כמו למשל נטיה לסכרת - אבל השאלה אם אממש את הפוטנציאל למחלה או אמנע ממנה, כבר תלוי מאד בהחלטות שאעשה בחיי, במובן הרוחני, הנפשי והפיזי כאחד.
 

הילהל

New member
ברור לי שיש קשר

ובעצמי חוויתי אותו לא אחת. בין אם בטיפול שנגע בגוף ובנפש יחד, בין אם בגילוי קשרים בין דברים שהם כביכול לא קשורים (למהבהריון מצב הבי 12 שלי משתפר? הגיונית זה אמור להיות הפוך! מעשית בהריון אני רגועה ושמחה ומאוד בריאה). אבל לפעמים כשאני קוראת כאן, נדמה לי שיש נימה של תקיפה והאשמה. מין "אם את לא רצינית מספיק כדי לבדוק ולחפור בנפשך, מה הטעם לסייע לגופך". והרי רוב הסיכויים זה שאם מצבו של אדם ישתפר וירגע בעקבות טיפול, גם אם הוא כביכול "שטחי" עקב היותו מרוכז בפיזי - יש מצב יהיו לו כוחות גם לטפל בנשפו. אז למה כל התוקפנות תורמת?
 

nofaritrit

New member
הי הילהל

צר לי שכך את חווה את זה. אני מאמינה שהמטרה כאן היא לעזור ולהציע עצות ברמה הכללית. מכיוון שההכרות כאן אינה אישית עם הפונים יש פחות רגישות והתאמה מדוייקת לפונה ולמצבו ויותר משתקפים פה ניסיונם של המטפלים והחוויה שלהם ממקים דומים. אני מסכימה שיש לפעמים נטייה ל"מעמסת יתר" של אחריות על המטופל למצבו שיכול להרגיש כמו התקפה או האשמה. וגם אני נגד זה בעיקר שלעיתים זה לא הזמן לחפש את הסיבה הרגשית , לעשות תהליך ובכלל במובן הרחב יותר אני תמיד משאירה מקום לזה שאולי כל הגישה שלי לא נכונה והיא טעות. אם יש תחושה של תוקפנות אני מצרה על כך. אני מאמינה שלא זאת הכוונה מההכרות המעטה שיש לי פה עם חברי הפורום.
 

הילהל

New member
דיברתי על ההריון הקודם...

שהסתיים בילד נהדר. אבל אולי את מקדימה את המאוחר? הלוואי. אני מבינה אם כך שיש הבדל בין אופן ההדברות עם אדם בפורום לבין הצורה שאותו מטפל מתייחס למטופל בקליניקה. באמת התפלאתי מהתחושה שקיבלתי, כי כבר נעזרתי בעבר ברפואה משלימה, ולמרות שנדרשתי לשנות לפעמים הרגלים, לא הרגשתי מותקפת.
 

nofaritrit

New member
לפעמים

בנוסף לתשובה לפונה מתחיל להתנהל פה דיון בין המטפלים שהוא מעין דיון כללי יותר שכבר מוסט לעיניינים אחרים. בסה"כ יש הרבה יותר אינפורמציה כשאתה רואה ומרגיש את האדם מולך ובטח מטפלים שרואים אותך פנים מול פנים מתייחסים אליך כאדם אנושי ולא כcase טיפולי. לי אישית קרה בעברי שקיבלתי יחס מתנשא מאשים ולטעמי שיפוטי ממטפל אבל אני מאמינה שרוב המטפלים אינם כאלו ואכן רוב המטפלים שהגעתי אליהם לא היו כאלו.
 

0 אור 0

New member
../images/Emo45.gif וגם

מסכימה עם הדברים שנאמרו ורוצה להוסיף: כשאנחנו מדברים למטופלים בגובה העיניים יותר קל לנו לראות איך האדם מגיב, והרבה יותר קל לדבר אליו בצורה שמתאימה לו ולא נראית לו תוקפנית, מאשר כשנכנסים למחשב לכמה דקות, ושולחים תשובה מהירה בלי לדעת מי האדם, מה הרגישויות שלו ובאיזה מקום הוא נמצא. בנוסף לכך, יש כמובן הבדלים בגישות בין משתתפי הפורום. יש מי שדורש יותר אחריות של המטופל על הטיפול מהתחלה (בתיאוריה לפחות - אני מאמינה שגם ה"קשוחים" האלו משתנים כשעומד מולם אדם אמיתי), ויש מי שמנסה לקדם את המטופל בהדרגה עד למקום שאליו הוא יכול להגיע. אחד הדברים שנידונים בהרחבה בלימודי רפואה משלימה, הוא עד כמה אני משתף את המטופל בנושאים אלו, ובאיזה שלב. המוכנות לקבל קשורה מאד גם לטיפוס הבסיסי של האדם, וגם לדרך שהוא עשה עד שהגיע אלינו. ולסיכום, פתגם ידוע אומר שכאשר מוכנים ללמוד המורה נמצא - בפראפרזה אומר שכל אדם מוצא את המטפל המתאים לשלב בו הוא נמצא בחייו.
 

5EDEN50

New member
גם אם בן אדם שבר איבר בגופו יש קשר

גם כש בן אדם שובר איבר בגופו יש קשר בן גוף לנפש! ישנם אנשים מסויימים שדי פעמים הם שוברים את אחד האיברים בגופם כאילה שמידי פעם תראה אותם עם גבס על היד או ברגל או תחבושת במקומות שונים בגופם ממש אנשים עם נטיה למעידה ויש אנשים שמעולם לא שברו כלום בגופם. וגם אם היתה תאונה ונפגע בגופו אדם אז גם ידוע שהאופטימי שנפשו טובה עליו יבריא הרבה יותר מהר מעמיתו עם פציעה דומה ו שאינו אופטימי יקח זמן ממושך יותר להחלמתו.
 
../images/Emo45.gif

ובמקביל לגבס נשארה המלאכה היותר חשובה והיא מענה על הנטיה לשבור עצם, לעבור תאונות וחבלות כדרך חיים ( במידה וזו אכן נטיה ). ואת זה הומיאופתיה קלאסית עושה הכי טוב, כולל טיפולים פסיכולוגיים. שילוב של שתי השיטות מוצלח במיוחד, וכמובן נוספות כמו טיפולי מגע, תנועה ותזונה.
 

freearth10

New member
גופנפש עד האינסופ

היי הילהל, אני רואה בגוף ביטוי של הנפש. אני רואה בנפש ביטוי של הגוף. גופנפש ויפה שכתבת אותם יחד זו יחידה אחת שמשתקפת זו בזו. ואתחיל בסיפור קצר: כשהייתי ילדה קטנה נפל לי על הבוהן בלוק של קרח. הציפורן שם הכחילה ושנים צמחה שם ציפורן מתחת לציפורן בשנים האחרונות כבר לא יכולתי לגזוז את הציפורן. בזמן האחרון זה התחיל להפריע לי ואתמול מתוך שעמום נסיתי לגזוז את הציפורן ולמרבה הפלא הצלחתי לגזוז אותה. הציפורן מאוד התרככה. והנה איך הכל מתחבר לנו יחד. ההרגשה שלי שאני כבר לא כך כך זקוקה להגנות ויכולה להתרכך קצת, הרצון שלי שאוכל לגזוז גם את הציפורן הזאת התחבר יחד אל היכולת לגזוז את הציפורן ששנים היתה כה קשה ובלתי גזיזה. אני בין המתנגדים לטיפולים הגופניים, אלא אם כן הגענו למצב של חוסר ברירה של אם לא נטפל בגוף - לא יהיה עוד במי לטפל (וגם זה לא תמיד כי לפעמים כשאני מספיק מרוחקת מהאדם אני רואה זאת ככפיה של הרצון שלנו לכוון את חייו). אני מתנגדת להם רק בגלל שהם נוטים להסתיר את הבעיה. ואתן לך שוב דוגמא מעצמי: כילדה הייתי מאוד חלשה פיזית. ההורים שלי דאגו לחזק אותי בשמן דגים שמסביבו הלכו מריבות גדולות בבית. החולשה הפיזית הזאת היתה רק ביטוי של החולשה הרגשית שלי וכשלא היתה ברירה כי מישהו החליט להשלים את החסר בגופי התחלתי להתעלף. כל מצב של מתח - גרם לי להתעלף = להתנתק לכמה דקות מהמציאות ולגרום לקירבה אותה חיפשתי. וכשגם הבעיה הזאת טופלה המצאתי לי את דלקות הגרון החריפות ואת ה-add ואת השברים ואת...ואם מישהו היה מנסה אז בגיל שנתיים וחצי לטפל בסיבה להופעת דלקת הכליות שלי = פחדים אולי היו נמנעים ממני כל המחלות הפיזיות והתופעות הרגשיות. כל זמן שהטיפול הוא גם וגם אני שקטה, כי אני יודעת שנגיע לשורש הבעיה. מה שקורה בשטח - כאשר הבעיה נפתרת בעזרת תרופה מסויימת האדם לא ימשיך לחפש את הסיבה לבעיה ורק מביא על עצמו כבר את הבעיה הבאה. ואת צודקת. אנחנו לא רואים/שומעים/חשים את האדם שעליו ואליו אנחנו מדברים ואנחנו יכולים מאוד לפגוע בו ובלי שום טעם כי יתכן ומאוד קשה לו לקבל את מה שנאמר כאן וגם יתכן שאנחנו שוב בגלל אותה המגבלה כל כך טועים במקרה המסויים הזה.
מאיה
 

הילהל

New member
מודה גם לך על הפירוט

כולי התפעלות מההשקעה של כל אחד ואחת מכן בתשובות למישהי שככה "התפרצה" לפורום שלכם. תודה רבה על כל הדברים המעניינים והמפורטים. יש על מה לחשוב.
 

SupermanZW

Well-known member
שאלה קשה שאלת

אין לי תשובה בשבילך, אך אוכל רק לומר לך שעדיין לא הוכח שלכל בעיה גופנית סיבה נפשית או להיפך, ולכן אל תמהרי להסיק מסקנות.
 
מוסיפה עוד קצת

קודם כל, הילהל, תודה על שפתחת דיון מעמיק ושאלת שאלה שגרמה לכולנו לחשוב. אני חושבת שנתת פה דוגמא מצויינת לאפשרות להעביר ביקורת בצורה כל כך עדינה, שאיש לא הרגיש כאן מותקף אלא פשוט חשב וענה מהלב. גם אני כמו עמיתי סבורה שיש קשר הדוק בין הגוף לנפש. פה בפורום אנחנו נותנים דוגמאות למצבים אפשריים, אבל כמובן שלא יודעים מה התשובה האמיתית. לפעמים דווקא כשנותנים תשובה ישירה, זה עלול להראות תוקפני ולפגוע. דווקא בגלל שיש בזה שמץ אמת. אני סובלת מאלרגיה לחתולים, ואל יכולה לשהות בבית שיש בו חתול יותר מחמש דקות. זכור לי שידיד, שהוא גם מרפא, אמר לי שזה הכל פסיכולוגי. חבר אחר, שהוא לא מרפא ולא ניחן ברגישות גבוהה, אבל מגדל שני חתולים, אמר שזה פסיכולוגי בצורה מאוד לא נעימה, אפילו תוקפנית. הוא לקח את זה אישית, כי לא יכולתי להיכנס לבית שלו. שתי התגובות עיצבנו אותי מאוד. קודם כל, בגלל שנולדתי עם האלרגיה. דבר שני, אין לי אפשרות לשלוט בה. עברתי טיפולים רבים, והבעיה נשארה. הפיתרון שלי הוא להתרחק מהחיה האהובה הזאת. רק לאחרונה הודתי בפני עצמי, שהבעיה החמירה אחרי שהחתולה שגידלתי מהילדות (בחצר) הלכה לגן העדן לחתולים. אז אולי זה כן "פסיכולוגי", אבל זה לא אומר שהבעיה לא קיימת. זה לא מבטל את הבעיה ואת חוסר האיזון. אני מתרעמת כאשר מטופלים מגיעים אלי ומספרים שאמרו להם שהבעיה שלהם היא פסיכולוגית. אנחנו מושפעים מהנפש, נכון, אבל גם הגוף משפיע. אדם שסובל ממתח נפשי וחוטף מיגרנה שונה מאדם שייתפס לו הצוואר. חוסר האיזון של כל אחד מאיתנו הוא ייחודי, והקושי הרגשי של כל אחד מאיתנו מתלבש על הנקודה החלשה שלנו באופן אישי. מה שאני מנסה להגיד זה שהקישור להשפעה הנפשית לא מבטל את הימצאותו של חוסר האיזון הפיזי, לא מצביע על זלזול ולא מפחית מהסבל של המטופל. יש מטופלים שלא אומר להם מילה בנושא, אם ארגיש שהם לא פתוחים לזה. פה בפורום אנחנו מסתכנים לעיתים בהרתעת מבקרים. אבל הכוונה שלנו היא לעזור להם לחשוב על כיוונים שונים לריפוי, על החיים שלהם, וגם לומר שאין פתרונות קסם לבעיה. טיפול הוא תהליך לא קל, תוסף תזונה זה או אחר לא יפתור את הבעיה, על פי רוב. מאחלת לך המשך יום מוצלח, בריאות ושלווה מיכל
 
למעלה