הקפצת שרשור הכעס

[טַייגר]

רק ממקום של ../images/Emo23.gif

השמחה היא מקור של חיים. של אור. נכון, אם להמשיל, גם הארכת החיים באופן מלאכותי (מסכת שמחה

) אינה דבר חיובי. ועדיין שאיפתנו כאן היא לחיים. זה ממהות קיומנו.

 

[nofaritrit]

היי טיגר

ובעיני נתינה ולב פתוח הוא מקור החיים והוא האור והוא הוא מהות קיומנו עם שימחה ועם כעס.

 

[nofaritrit]

רמה ריגשית הוא מושג שיפוטי מאוד

וכך גם הדיון הזה. איך אפשר להסתכל בכלל על רמה? והאם האל לא אוהב גם את הדברים "הנחותים שיצר" או שזו רק תווית שאנחנו מדביקים בגלל היכולת המוגבלת שלנו להסתכל על התהליך כולו? אפילו אלוהים כעס . ספרים שלמים בתנך הוא כועס!!! האל כועס ומעניש!! בתור ילדה כשקראנו את במידבר לא יכולתי להבין מה קורה לאף של אלוהים ("ויחר אפו") ולמה בני ישראל לא לומדים. גם הוא כעס וגם לזה היה מקום וזה היה שלב חשוב בהתפתחות שלנו כעם. אתמול כעס עלי בן זוגי ובכלל לא היה מודע לסיבה האמיתי לכעס שלו..יופי. אני מברכת על כך! גם מפה אפשר לגדול וללמוד וזה גרם לתנועה מסויימת במערכת היחסים שלנו. ללא חורבן והתמוטטות לא תהייה אח"כ בניה. הבה נכבד את בריאת האל לכל גווניה. לפני שאנחנו מחליטים מה טוב ורע בחיים האלו...ביכולת המוגבלת שלנו. גם לך מה-

 

[דוד כפרי]

לכעס ולשמחה תוצאות המשפיעות עלינו

ועל הסובבים אותנו. אי-אפשר להתייחס לרגש בלי להתייחס לתוצאותיו. אדם כועס יוצר מסביבו אוורה שונה מאדם שמח. רוב האנשים מעדיפים לא לכעוס וכן לשמוח. אם זה נקרא שיפוט, שיהיה. ומה שמותר לאלוהים, לא תמיד מותר לבני-אדם - ראי הגירוש מגן העדן...

 

[nofaritrit]

אף אחד לא חולק עם מה שאתה אמרת

גם לא אני. ובכל זאת...אני כותבת כאן משהו באלף צורות שונות ואני לא מצליחה להעביר את זה...

 

[טַייגר]

נתינה עם כעס? ../images/Emo4.gif (אולי מלה אחרונה)

לא הייתי רוצה לקבל כלום מאדם עם כעס, ותאמיני לי שאת לא רוצה לקבל ממני כלום כאשר אני כועסת. ועכשיו לנסיון המלה האחרונה (שלי לפחות, כי קצת מיציתי את מילותיי): אני חושבת שלאור השתלשלות השרשור הזה אני מתחילה להבין את מהות המחלוקת. את (ומצדדי הזכות לכעוס) מתייחסים לדרך. אני (והדוגלים בהיעלמות הכעס) מדברים על השאיפה. על המטרה. הדרך רצופת כעסים. כעסים שעולים ומתפרצים כדי ללמדנו דברים. כאשר אנו לא שואפים (תרתי משמע) אנו נתקעים ברמת הכעס. לא עושים את הצעד קדימה. אנו יכולים לכעוס מהיום ועד עוד 70 שנה על אותו הדבר עצמו מבלי להתקדם. לעומת זאת כאשר אנו עושים עבודה עם הכעס (שוב - הדרך), יש לנו סיכוי להתקרב למטרה. לא אפרט עכשיו מה זו "עבודה". זה אולי נושא לשרשור נפרד ואולי לסדנה נפרדת. מכעסים אי אפשר "להיפטר" ביום אחד. אולי בעצם אי אפשר אף פעם לגמרי. העבודה היא ארוכה ודורשנית. זוהי עבודה לחיים. לחיים שלמים. אנו יכולים לשאוף, להתקרב, להתכוון. ספק אם ממש ניגע בה. במטרה. אולי צדיקים או יחידי סגולה יוכלו גם להגיע.

 

[nofaritrit]

טייגר היקרה

אני שמחה שהבנת את דברי.

 

[freearth10]

מי יכול לך?../images/Emo2.gif

המילה האחרונה היא של ממלכת

האדום האדום הזה שזורם בעורקינו. מאיה

 

[מיכל הלב]

כעס הוא לא רע

כמו שעצב ופחד הם לא רעים. כמובן, היינו רוצים לחיות בעולם שבו הפרחים פורחים מסביבנו כל הזמן, האוויר נקי, האנשים נחמדים וכל אחד יושב במקום שלו, מאושר ממה שהוא עושה ואפילו הנפיחות שלו (סליחה) מריחות מבשמים. אבל בחרנו לחיות בכדור הארץ, והגענו עם חבילה של חמישה רגשות עיקריים (לפי הרפואה הסינית) יין ויאנג שאף פעם לא יגיעו לאיזון ביניהם (עד שנמות) ועמוד שדרה שאולי התאים לאבות אבותינו הקופים, אבל בינתיים עושה שמות בכ-80 אחוזים מהאוכלוסייה (ואולי יותר). טוב או רע? ככה בחרנו, סימן שגם לזה יש מקום. פסיכולוגים מדברים על כמה שלבים בהתמודדות עם אובדן או פרידה. אם אינני טועה זה מתחיל בהכחשה, ממשיך בעצב, ובאיזשהו מקום מתקדם יחסית, מגיע הכעס. הכעס במקרה הזה עוזר לנו לצאת מהאבל, להתגבר. וגם אצל מטופלים שלי שמתלוננים על פאסיביות, עייפות או עצלות, תמיד מגיע השבוע שבו הם באים ואומרים שהם עצבניים וכועסים על כל העולם. שבוע אחרי זה הם מספרים על שינויים שהם עשו בבית ועל פעילות חדשה שהם התחילו. הכעס מניע. לא הייתי אומרת שהימצאותו של כעס מהווה חוסר איזון. כמו שכתבת, אפשר ללמוד לעבוד איתו, ללמוד ממנו, ואז עוצמתו תפחת וכו'. אבל את כותבת על הרצון להעלים אותו באמת, ואת זה אני לא מבינה. אם תחושת עצב היא לגיטימית, למה הכעס צריך להעלם? ואיך אפשר לרצות להעלים תפקוד רגשי שהוא חלק מהתבנית הרגשית, ובעיני קיים כמו שאברי הגוף קיימים? הרי זה כמו לרצות לחיות בלי הכבד... הדלאי למה כתב באוטוביוגרפיה שלו שהוא לא כועס על הסינים (אם אני זוכרת נכון) הוא מרחם עליהם, עצוב בשבילם, מתפלל עבורם וכו'. קטונתי מלחלוק על דבריו, אבל הוא אדם שמתרגל חמלה כל חייו ובמשך כמות לא מעטה של גלגולי חיים. רבים חושבים שחוסר בזעם מצד הטיבטים הוא שהוביל אותם למצב האומלל בו הם נמצאים. אני לא יודעת, כמובן. אני לא מתרגלת מדיטציות חמלה בכל יום, גם לא בכל שבוע. אולי קיים מקום שבו אפשר לחיות בלי כעס, אבל עדיין להיות מלא באנרגייה מניעה ומקדמת, לעמוד על שלך באסרטיביות, לא לתת לאנשים לעבור את הגבולות שאתה מציב, להעמיד אותם במקומם וגם כשעושים לך עוול ומתעללים בך, לקבל זאת בהבנה אך ללמוד להימנע מסיטואציות כאלה. אם קיים מקום כזה, ארצה להיות בו. אני לא בטוחה שהוא קיים אצל מי שלא חי כמו הדלאי למה או כל מקבילה אחרת שלו. ואולי נסיוני לא מספיק ובעתיד גם אסכים עם דברייך ודבריו של דוד.

 

[nofaritrit]

לא יכולתי לכתוב את זה טוב יותר

תודה!

 

[טַייגר]

ועוד קצת על כעס...

כעס הוא רגש מעוור. כמו פחד. כמו קנאה. חמדנות. רגש שהנטייה שלו היא לגרום לנו להתנהל מתוכו. רגש הנוטה להתפשט ולתפוס מקום גדול מכפי הצורך בחיינו. דמייני סיטואציה בחייך שהכעיסה אותך. סיטואציה אמיתית. האם הכעס התעורר באופן נקודתי בשל הדבר שהכעיס אותך? או שאולי נטית ללבות בתוכך את הכעס עוד כמה שעות לאחר המקרה שהרגיז? אולי אפילו כמה ימים לאחר מכן עוד הרגשת את געש הכעס מבעבע בך? האם מצאת את עצמך מוציאה רגשי כעס כלפי אחרים, שלא היו מעורבים או קשורים לאותה הסיטואציה? האם מצאת את עצמך מחליטה החלטות שנובעות מאותן תגובות שהיו לך? רגש הכעס עצמו, הנקודתי, אשר מתעורר בנו אינו פסול כלל וכלל. מה שאנו צריכים לשאוף למגר מתוך חיינו זה את ההתנהלות שנובעת מתוך הכעס. את הנטייה למשוך ולהאריך את משך הכעס. להעצים את עוצמתו. את התכונה (האם גם היא כל כך אנושית וחלק מן "החבילה" הזו?) להלביש על הכעס רחמים עצמיים, האשמת האחר, צדקנות ועוד. את טוענת שהכעס הוא מניע. יש לו תפקיד. סביר להניח שלכל רגש במערך הרגשות שלנו יש תפקיד. ובכל זאת לא הייתי רוצה להתנהל מתוך חמדנות, או קנאה או כעס. ראי ילדים קטנים. תינוקות. כאשר משהו מכעיס אותם הם בוכים. כועסים וכעבור כמה שניות הם כבר במקום רגשי חדש ונקי. הם אינם אוגרים את הכעס. הם אינם משתמשים בו כקלף מיקוח. הם לא מעצימים אותו מעבר לרגש הנקודתי. כשאת מדברת בשבחי הכעס את לא מדברת על אותו רגש נקי שעמו באנו לעולם. את מדברת על הסמטוחה הרגשית שעשינו ממנו במהלך השנים. ובדיוק לאותו הדבר אני מתכוונת כאשר אני אומרת שהשאיפה צריכה להיות לנקות אותו ולחיות בלעדיו.

 

[מיכל הלב]

גם האהבה מעוורת../images/Emo99.gif

וגם חמלה. וגם שמחה. וגם התאהבות חסרת הגיון וחסרת עתיד תופסת בחיינו מקום בלי פרופורציה. וגם ענווה יכולה להתנפח לכדי ביטול עצמי. כל רגש יכול לגרום למצבים פתולוגיים כשהוא יוצא מאיזון. כשיש אש באלמנט העץ נוצרת שריפה גדולה, שמתבטאת בהתקפי זעם, צעקות ואלימות. אבל שורש הבעיה הוא בדרך כלל חוסר במים שיאזנו את האש. עודף מים יגרום לכיבויה של אש החיים, וגם זה לא רצוי. ותיקון קטן: לא כתבתי שהכעס הוא מניע (שם עצם) אלא שהכעס מניע (פועל= גורם לתנועה) ואני כן חושבת שאני מדברת על אותו רגש נקי שאיתו באנו לעולם. אני לא יודעת למה החלטת כך, אבל אני לא סבורה שדיברתי על הסמטוחה הרגשית שעשינו ממנו, כפי שכתבת. (נראה לי שבאופן כללי לא פרשת את דברי נכונה או שלא הסברתי את עצמי טוב מספיק). אבל אם את לחיות בלעדיו, אני שואפת לחיות איתו בשלום מבלי לעשות ממנו סמטוחה.

 

[טַייגר]

על העיוורון...

שמחה היא מטרה. חיים מלאים בשמחה הם יעד. כעס אינו כזה. שמחה וכעס אינם עומדים במישור אחד. מהותם שונה בתכלית. ייתכן שאנו רואות שונה את הדברים וייתכן שהשוני יישאר על כנו. בכל מקרה נעים לקרוא את דבריך. פעם כנראה הייתי כועסת עליך על אי ההסכמה. היום אני מסוגלת להודות לך על השוני ועל החשיפה. אין זו הדחקה של הכעס. אין זו הבלגה. וגם לא התעלמות. זו הפיכתו של הכעס לדבר אחר. להכרת תודה. להסכמה. אפילו לשמחה. האם השארתו של הכעס על כנו היתה מקדמת אותי כאן בוויכוח/שיחה? ממש לא. האם יכולתי היום לחוש דברים אחרים מקדמת אותי? מאוד כן. האם עדיין אני חשה כעס בחיי? כן ועוד איך. אולם, כמו שאמרתי, הוא היום שונה. קצר יותר. בהיר יותר. האם אני עדיין שואפת להעלים את הכעס מחיי? כן וכן.

 

[nofaritrit]

יש אנשים שעבורם

כעס הוא מטרה. הם פשוט לא מצליחים להרגיש את זה אבל סובלים מדיכאון.

 

[nofaritrit]

שמחה היא מטרה..

מי אמר לך? ואני באמת שואלת ברצינות. אולי עבורך כרגע שמחה היא מטרה אבל מאיפה ההנחה שכל בני האדם צריכים לשים לנגד עינהם שימחה כיעד?

 

[nofaritrit]

גם לסמטוחה רגשית

יש מקום. ואחד הדברים זה להתחיל לחוות אותה ולבטא אותה. הדברים והחיים הם לא סטרילים וואולי כדאי שנפסיק לנקות ולטהר מה שהוא חסר תוחלת מלכתחילה. הגישה הזאת כל כך גברית בעיני וכל כך ניו איג'ית שהיא גורמת לאנשים להרגיש כל הזמןלא מספיק טובים , מטוהרים, נקיים, ראויים, צומחים, גודלים וכו'. מספיק לעבור הריון אחד וכל אישה יודעת את זה. לך תאמר לאישה כשהיא מתפרצת בכעס בזמן ההריון שצריך לטהר, לנקות ולאזן אותה. למה הרפואה המשלימה כל הזמן מנסה לתקן? ומדוע אם החיים הם כל כך פלאיים ורב מימדים אנחנו כל הזמן מנסים לקבוע להם חוקים? אני באמת מבקשת פה מכל אחד להסתכל טוב טוב על הגישות הרוחניות שאמצנו לנו במשך השנים ושאולי הן אלו שעיוורו את עיננו מלראות את המציאות כפי שהיא. לא טובה ולא רעה. אני חוזרת שוב ואומרת : בואו נרד מהעץ הרוחני הגבוה ונחזור לאדמה. רוב בני האדם היום נימצאים בהכחשה גמורה לרגשות שלהם ובהכחשה של שנים לכעס ..אם לא נפחד ונתחיל לכעוס תהייה פה רעידת אדמה קטנה אבל אלו החיים. (ולא מה שכתוב בספר)

 

[טַייגר]

לבטא אותה כדי...

נכון, אם יש סמטוחה רגשית צריך לבטא אותה. אחרת לא תוכלי לצאת ממנה. אני מקווה מאוד שאת לא שמה לעצמך מטרה בחיים לחיות בסמטוחה רגשית.

 

[nofaritrit]

נו באמת...

חבל ...אבל אמרתי פה דברים כלליים יותר וניראה לי שפיספסת.

 

[טַייגר]

נראה שאת מתעצבנת...

ואולי אפילו כועסת

לא נראה לי שפיספסתי דברים. אפילו לא את נסיונך להגדיר את הדברים (דבריי שלי?) "גבריים וניו אייג'יים", שלא ברור לי איך ההגדרות הללו תורמות במשהו לענייננו?

 

[nofaritrit]

כן..

זה לא מכוון באופן אישי נגדך..אלא כלפי הגישה הניו איג'ית הרווחת בעולם שפשוט נימאס לי ממנה. ואם לא נתחיל להתבונן בה עם יותר סימני שאלה אני לא רואה איך אנחנו לא נופלים לאותה גישה מערבית , מתקנת ושופטת. אני כועסת ועוד איך משום שזה גורם לרפואה משלימה להראות בדיוק כמו הרפואה הרגילה. עוד דרך שמנסה לתקן ולאזן אותך. אולי תבדקי אם את כועסת מתחת לקריצות? אני שמחה שכתבת את הדברים שכתבת כי זה גרם לי לחשוב מה אני לא מקבלת יותר בחיים שלי וכמובן לבחון שוב את האמיתות שלי לתקופה זו. תודה!