כעס הוא לא רע
כמו שעצב ופחד הם לא רעים. כמובן, היינו רוצים לחיות בעולם שבו הפרחים פורחים מסביבנו כל הזמן, האוויר נקי, האנשים נחמדים וכל אחד יושב במקום שלו, מאושר ממה שהוא עושה ואפילו הנפיחות שלו (סליחה) מריחות מבשמים. אבל בחרנו לחיות בכדור הארץ, והגענו עם חבילה של חמישה רגשות עיקריים (לפי הרפואה הסינית) יין ויאנג שאף פעם לא יגיעו לאיזון ביניהם (עד שנמות) ועמוד שדרה שאולי התאים לאבות אבותינו הקופים, אבל בינתיים עושה שמות בכ-80 אחוזים מהאוכלוסייה (ואולי יותר). טוב או רע? ככה בחרנו, סימן שגם לזה יש מקום. פסיכולוגים מדברים על כמה שלבים בהתמודדות עם אובדן או פרידה. אם אינני טועה זה מתחיל בהכחשה, ממשיך בעצב, ובאיזשהו מקום מתקדם יחסית, מגיע הכעס. הכעס במקרה הזה עוזר לנו לצאת מהאבל, להתגבר. וגם אצל מטופלים שלי שמתלוננים על פאסיביות, עייפות או עצלות, תמיד מגיע השבוע שבו הם באים ואומרים שהם עצבניים וכועסים על כל העולם. שבוע אחרי זה הם מספרים על שינויים שהם עשו בבית ועל פעילות חדשה שהם התחילו. הכעס מניע. לא הייתי אומרת שהימצאותו של כעס מהווה חוסר איזון. כמו שכתבת, אפשר ללמוד לעבוד איתו, ללמוד ממנו, ואז עוצמתו תפחת וכו'. אבל את כותבת על הרצון להעלים אותו באמת, ואת זה אני לא מבינה. אם תחושת עצב היא לגיטימית, למה הכעס צריך להעלם? ואיך אפשר לרצות להעלים תפקוד רגשי שהוא חלק מהתבנית הרגשית, ובעיני קיים כמו שאברי הגוף קיימים? הרי זה כמו לרצות לחיות בלי הכבד... הדלאי למה כתב באוטוביוגרפיה שלו שהוא לא כועס על הסינים (אם אני זוכרת נכון) הוא מרחם עליהם, עצוב בשבילם, מתפלל עבורם וכו'. קטונתי מלחלוק על דבריו, אבל הוא אדם שמתרגל חמלה כל חייו ובמשך כמות לא מעטה של גלגולי חיים. רבים חושבים שחוסר בזעם מצד הטיבטים הוא שהוביל אותם למצב האומלל בו הם נמצאים. אני לא יודעת, כמובן. אני לא מתרגלת מדיטציות חמלה בכל יום, גם לא בכל שבוע. אולי קיים מקום שבו אפשר לחיות בלי כעס, אבל עדיין להיות מלא באנרגייה מניעה ומקדמת, לעמוד על שלך באסרטיביות, לא לתת לאנשים לעבור את הגבולות שאתה מציב, להעמיד אותם במקומם וגם כשעושים לך עוול ומתעללים בך, לקבל זאת בהבנה אך ללמוד להימנע מסיטואציות כאלה. אם קיים מקום כזה, ארצה להיות בו. אני לא בטוחה שהוא קיים אצל מי שלא חי כמו הדלאי למה או כל מקבילה אחרת שלו. ואולי נסיוני לא מספיק ובעתיד גם אסכים עם דברייך ודבריו של דוד.