שילוב שיטות
באמנויות לחימה טורחים מדי פעם לנסות להשוות בין שיטות סיניות, יפניות, ישראליות וברזילאיות, ומגלים - הפתעה! - המון דברים משותפים. ההסבר פשוט: גם לסינים, גם ליפנים, גם לישראלים וגם לברזילאים גוף אחד, שתי ידיים ושתי רגליים, וראש אחד - די דומים אחד לשני. באיזו שיטה שלא תבחר בטיפול במגע, אתה מטפל באותו גוף. ברמה המאוד בסיסית הזו, עומק הטיפול כעומק המטפל - יש מטפלים בשיטות שנחשבות "פינוק" שעושים הרבה יותר מזה, ויש מטפלים בשיטות שנחשבות "עמוקות" שבעוצם לא נותנים יותר מפינוק. נכון שככל שלשיטה יש יותר "בסיס טיפולי" הסיכוי לקבל טיפול (להבדיל מפינוק) יותר גדול, אבל עדין: עומק הטיפול כעומק המטפל. אני מסכים, עקרונית, עם דני, שכתב שעדיף להעמיק בשיטה אחת במקום להתפרס לרוחב על כמה שיטות; אבל זה לא סותר את הנטיה של כל אדם שיש לו בסיס בשיטה כלשהי, לגלות/להמציא טכניקות ולשלב אותן בטיפולים, לפעמים אפילו בלי לשים לב לכך. רוב המטפלים לא ממציאים שיטות חדשות, הם פשוט מוצאים את עצמם עושים דברים במהלך טיפול; אם זה מטפל בשיאצו שבלי לשים-לב מוצא את עצמו בתנוחה של עיסוי תאילנדי, או מסג'יסט שפתאום עושה דברים שעשה עליו מטפל בטוי-נא, השילוב הוא בד"כ לא יזום אלא תוצאה של ניסיון והיתקלות במצב שמצריך גישה קצת אחרת. הבעיה היחידה בגישה הזו, לדעתי, היא שהיא "מותחת" מאוד את הגדרות הטיפולים; כשמטפל בשיאצו מכניס לשיטתו מסאג' תאילנדי קשה לדעת מתי הוא עושה שיאצו ומתי תאילנדי, אבל ההבדל בין השיטות יותר פילוסופי מאשר טכני; לעומד זאת, אם הוא מכניס טכניקות של מסאג' עם שמנים, הוא צריך לבקש מהמטופל/ת להוריד בגדים, ואז זה כבר לא שיאצו. או שכן? מי יחליט מתי זה שיאצו ומתי לא?