הרהורים על שילוב שיטות
הבוקר, בדרכי לעבודה ובעודי מתנועע נמרצות במושב הרכב לצלילי מוסיקה מקפיצה במיוחד, לא יכולתי שלא להיזכר בהתנסות ה-Nia שעברתי באחד ממפגשי הפורום המוקדמים. שאלתי את עצמי האם למי שלמדו במשך שנים ריקוד קלאסי, יהיה קל יותר או קשה יותר להתחבר לשיטה של אלתורים, של זרימה עם המוסיקה ועם התחושות של הגוף - בניגוד, אולי, לכללים ברורים של משמעת ביציבה ובתנועה. מהנקודה הזאת ההרהורים זרמו בחופשיות כמו המוסיקה, והגעתי לשאלה כללית יותר על שילוב שיטות. בפורום אומנויות לחימה יש לפעמים שאלות על לימוד מקבילי של שיטות רכות וקשות, או פנימיות וחיצוניות (למעוניינים בפירוט קצר על מהות ההבדלים, יש כאן הסבר), ואני תוהה במה הדברים נוגעים כאשר מדובר בשילוב שיטות ריפוי. אתן דוגמה מהמעט שאני מכיר. בטאו שיאצו, למשל, יש עבודה עם אגודלים, עם כל כף היד, עם אגרופים, מרפקים וברכיים. בכל מקרה, לא עובדים עם יד או רגל אחת, אלא נותנים תמיכה גם עם היד ו/או הרגל השניה. זה מאפשר ללחץ להגיע לעומק הנכון. בהמשך לכך, מקובל שכל נקודות החיבור לקרקע ו/או למטופל משתתפות ב-100% בעבודה. בתמונה הזאת, למשל, יד ימין של המטפל היא זו שלוחצת אבל היא לא היחידה שעובדת; התמיכה במטופל והתנועה עולה מתבצעת באותה מידה ובאותו עומק גם ביד שמאל, בשתי הברכיים וגם בכל אחת מכפות הרגליים - 100% כפול 6, במקרה הזה. לעומת זאת, אלה שהשתתפו במפגש הפורום האחרון וודאי זוכרים, שכאשר דוד הסביר איך מטלטלים הוא הדגיש שחשוב מאד לשים יד אחת בלבד, וצריך לשים לב שאין מגע בנקודות אחרות עם גוף המטופל. במפגשי טלטולים קודמים עם דוד, הנטיה הטבעית שלי היתה להניח יד נוספת וגם להתקרב עד כדי מגע של הברכיים שלי עם גוף המטופל, כדי לתת תמיכה נוספת. דוד הראה לי שבטלטולים זה לא רק מיותר אלא ממש מפריע, וגם נתן דוגמה יפה כדי להמחיש זאת: מה קורה כאשר פורטים ביד אחת על מיתר של גיטרה וביד השניה מניחים עליו את היד? נכון, זה בולם את הרטט של המיתר ואת התפשטות התהודה. באופן דומה, זה מה שקורה כאשר מטלטלים ביד אחת ונוגעים עם ברך או יד במקום אחר בגוף המטופל. אפילו אם המגע קל, זה מגביל את ההשפעה המתרחבת של הטלטול. כל זה הביא אותי להסתקרן לגבי למידה ושילוב בפועל של שיטות טיפול, שבהן העקרונות המהותיים לא רק שונים בין השיטות אלא מנוגדים בתכלית. בפורום כמדומני יש לא מעט מטפלים שמשלבים יותר משיטה אחת, ואם אני זוכר נכון - לפעמים אפילו באותו טיפול ממש. איך אתם משלבים את הדברים? האם התקשיתם ללמוד או לטפל בשיטה מסוימת שלא התיישבה עם הידע הקודם שלכם? אם כן, האם ויתרתם על שילוב שיטה חדשה, או שאולי בחרתם רק את אותם עקרונות שחופפים בשתי השיטות, בבחינת "לקחת את הטוב מכל העולמות"? האם אתם מרגישים ששילוב כזה נותן לכם בשורה התחתונה כלים רבים יותר לטיפול, או שאולי שילוב של הרבה שיטות בא על חשבון עומק של כל אחת מהשיטות, לו הייתם בוחרים להתמחות בה? האם אתם משלבים משהו שאינו חלק מהשיטה שלכם רק לצורך מטרה מסוימת, כמו פתיח או קינוח של הטיפול עצמו (כמו שתיארה מיכל), או שאתם בוחרים בכל מה שנראה לכם נכון באותו רגע, ועשויים לעבור משיטה לשיטה עשר פעמים במהלך אותו טיפול (עברתי פעם אחת טיפול כזה, עם חבר שרצה להראות לי הבדלים בין זן שיאצו, טווינא, עיסוי תאילנדי ודברים נוספים שהוא מכיר ומטפל בהם)? הרבה שאלות, באווירת קושיות פסח... אשמח לשיתופים והרהורים.
הבוקר, בדרכי לעבודה ובעודי מתנועע נמרצות במושב הרכב לצלילי מוסיקה מקפיצה במיוחד, לא יכולתי שלא להיזכר בהתנסות ה-Nia שעברתי באחד ממפגשי הפורום המוקדמים. שאלתי את עצמי האם למי שלמדו במשך שנים ריקוד קלאסי, יהיה קל יותר או קשה יותר להתחבר לשיטה של אלתורים, של זרימה עם המוסיקה ועם התחושות של הגוף - בניגוד, אולי, לכללים ברורים של משמעת ביציבה ובתנועה. מהנקודה הזאת ההרהורים זרמו בחופשיות כמו המוסיקה, והגעתי לשאלה כללית יותר על שילוב שיטות. בפורום אומנויות לחימה יש לפעמים שאלות על לימוד מקבילי של שיטות רכות וקשות, או פנימיות וחיצוניות (למעוניינים בפירוט קצר על מהות ההבדלים, יש כאן הסבר), ואני תוהה במה הדברים נוגעים כאשר מדובר בשילוב שיטות ריפוי. אתן דוגמה מהמעט שאני מכיר. בטאו שיאצו, למשל, יש עבודה עם אגודלים, עם כל כף היד, עם אגרופים, מרפקים וברכיים. בכל מקרה, לא עובדים עם יד או רגל אחת, אלא נותנים תמיכה גם עם היד ו/או הרגל השניה. זה מאפשר ללחץ להגיע לעומק הנכון. בהמשך לכך, מקובל שכל נקודות החיבור לקרקע ו/או למטופל משתתפות ב-100% בעבודה. בתמונה הזאת, למשל, יד ימין של המטפל היא זו שלוחצת אבל היא לא היחידה שעובדת; התמיכה במטופל והתנועה עולה מתבצעת באותה מידה ובאותו עומק גם ביד שמאל, בשתי הברכיים וגם בכל אחת מכפות הרגליים - 100% כפול 6, במקרה הזה. לעומת זאת, אלה שהשתתפו במפגש הפורום האחרון וודאי זוכרים, שכאשר דוד הסביר איך מטלטלים הוא הדגיש שחשוב מאד לשים יד אחת בלבד, וצריך לשים לב שאין מגע בנקודות אחרות עם גוף המטופל. במפגשי טלטולים קודמים עם דוד, הנטיה הטבעית שלי היתה להניח יד נוספת וגם להתקרב עד כדי מגע של הברכיים שלי עם גוף המטופל, כדי לתת תמיכה נוספת. דוד הראה לי שבטלטולים זה לא רק מיותר אלא ממש מפריע, וגם נתן דוגמה יפה כדי להמחיש זאת: מה קורה כאשר פורטים ביד אחת על מיתר של גיטרה וביד השניה מניחים עליו את היד? נכון, זה בולם את הרטט של המיתר ואת התפשטות התהודה. באופן דומה, זה מה שקורה כאשר מטלטלים ביד אחת ונוגעים עם ברך או יד במקום אחר בגוף המטופל. אפילו אם המגע קל, זה מגביל את ההשפעה המתרחבת של הטלטול. כל זה הביא אותי להסתקרן לגבי למידה ושילוב בפועל של שיטות טיפול, שבהן העקרונות המהותיים לא רק שונים בין השיטות אלא מנוגדים בתכלית. בפורום כמדומני יש לא מעט מטפלים שמשלבים יותר משיטה אחת, ואם אני זוכר נכון - לפעמים אפילו באותו טיפול ממש. איך אתם משלבים את הדברים? האם התקשיתם ללמוד או לטפל בשיטה מסוימת שלא התיישבה עם הידע הקודם שלכם? אם כן, האם ויתרתם על שילוב שיטה חדשה, או שאולי בחרתם רק את אותם עקרונות שחופפים בשתי השיטות, בבחינת "לקחת את הטוב מכל העולמות"? האם אתם מרגישים ששילוב כזה נותן לכם בשורה התחתונה כלים רבים יותר לטיפול, או שאולי שילוב של הרבה שיטות בא על חשבון עומק של כל אחת מהשיטות, לו הייתם בוחרים להתמחות בה? האם אתם משלבים משהו שאינו חלק מהשיטה שלכם רק לצורך מטרה מסוימת, כמו פתיח או קינוח של הטיפול עצמו (כמו שתיארה מיכל), או שאתם בוחרים בכל מה שנראה לכם נכון באותו רגע, ועשויים לעבור משיטה לשיטה עשר פעמים במהלך אותו טיפול (עברתי פעם אחת טיפול כזה, עם חבר שרצה להראות לי הבדלים בין זן שיאצו, טווינא, עיסוי תאילנדי ודברים נוספים שהוא מכיר ומטפל בהם)? הרבה שאלות, באווירת קושיות פסח... אשמח לשיתופים והרהורים.