שאלה

[בובי]

שי אני איתך

לא כל מטופל יקבל מתנות גדולות ומשמעותיות תלוי מאוד ברמת החיבור. רגשות הם דבר מאוד חשוב בעסקים שאנשים לא תמיד מבינים אותו. אם הבן אדם מוצא חן בעניך אין שום סיבה שלא תתחבר אליו מעבר לטיפול בתנאי שעושים הפרדה מתאימה. כך מרחיבים את מעגלי ההשפעה והפרסום שלך

 

[avorly]

בובי,../images/Emo45.gif מסכימה איתך

 

[nofaritrit]

איזה דיון מרתק..

סוגייה שאני ניתקלת בה הרבה. יצא לי להשאר בקשר חברי עם מטופלים לשעבר אם כי לא קרוב מאוד. ועם אחת המטפלות שלי הפכתי לחברה. אחרי טיפול של כמה שנים ואחרי שהפכתי גם לתלמידה שלה. יש לציין שאני מעדיפה שכן יהייו גבולות בעיקר משום שלי אישית יש תמיד רצון לספק למטופל "הכל" ואם אני לא שמה לב לזה זה עשוי להעמיד אותי בקונפליקטים לא קלים בכלל. התברכתי בנשים מקסימות שמגיעות אלי לטיפולים. אני לא יוצאת עם המטופלות שלי לבית קפה אבל כמו שאני מכירה את עצמי.. כשעובר מספיק זמן אני יכולה למצוא את עצמי בכמה כובעים עם מטופלות שהם גם חברות. באופן עקרוני...אני חושבת שבד"כ רוב המטופלים גם מעדיפים שהיחסים יהייו יחסי מטופל מטפל אבל גם (כמו שאמרו מקודם) עם צד אנושי מפותח. לי חשוב תמיד לתת הרגשה למטופלים שלי שאני לא יודעת הכל ושאנחנו נוכל לבדוק ביחד. ולפעמים אני גם משתפת מניסיוני האישי. זה הרבה פעמים נכון מאוד ואנושי..רק שצריך להיות רגיש לצד שני. לפעמים המטופל ממש זקוק לשמוע את זה כי זה יכול לעודד אותו. אבל אני מודעת לזה שזה סגנון העבודה שלי ולא לכל מטופל זה מתאים. צריך הרבה רגישות בעיניינים האלו . אני זוכרת את עצמי כמטופלת שלא אהבה סיגנון פורמלי מידי..והייתי עוזבת מהר מאוד אם לא הייתי מזהה משהו אנושי ובן אדמי במטפל.

 

[freearth10]

../images/Emo45.gif../images/Emo24.gif

 

[דני ביהרי]

../images/Emo31.gifנגד , כמובן שיש יוצאים מן הכלל

עם כל הכבוד למטופליי, איני רוצה אותם בחיי הפרטיים. מי שהיה חבר בלי קשר לטיפולים, ישאר שכזה. מי שלא, גם. אני יכול לחשוב רק על מטופל אחד שנהיה חבר רחוק, וזה קרה רק אחרי שהפסקתי לטפל בו. פשוט כי כאדם הוא מצא חן בעיניי, והיו לנו תחומי עניין משותפים. מספיק קשה להפריד את החיים האישיים מהעבודה גם כך, וזה גם שער לפיתוח תלות.גורו,יועץ על ועוד כיוונים שהאגו יפה להם, אבל נוטלים מאדם את עצמאותו.

 

[goli123]

חסי מטפל מטופל

אני גם חושבת כמוך ולא רואה בעיה עם יחסים של חבירות מעבר לטיפול. אולם כדאי להיזהר מתלות רגשית מנסיון.

 

[עירית פרידמן]

אני מטפלת בחברים ובמשפחה,

אם הם עומדים על זה. יש אנשים שדוקא ההכרות גורמת להם להגיע אלי ואם לא אני, אז הם לא יפנו לאף אחד אחר. אני לא לוקחת כסף ממשפחה וחברים אבל אם הם משלמים (וזה מה שקורה בד"כ) אני מקבלת בתודה ובשמחה. ואגב אני גם מטופלת אצל בן משפחה והטיפלים הללו מאד טובים לי. מנגנון שכן עוזר לי זה החלפת כובע. כשאני בחדר הטיפולים אני מטפלת ויכולה לחטט להם גם בין הסדינים אם צריך. אח"כ כשאני יוצאת מהחדר, אני "שוכחת" הכל. חד וחלק. וחוזרת ליחסים הקודמים. לא יודעת איך בדיוק בניתי את המנגנונים האלה, אבל הם עובדים ומוכיחים את עצמם. חנוכה שמח עירית

 

[רויטל ב א]

קראתי כבר כמה פעמים את השרשור

וזו דעתי כל מקרה לגופו אם המטופל מזמין אותכם לקפה ולא מתאים לכם אז לא, אם זה מטופל שמעניין אותכם להיות חברים שלו אז למה שזה ישנה? הרי הוא לא יבקש טיפול חינם ומי שכתב שלא יהיה מוכן לקבל הזמנה לארוע חברתי ממטופל שלו שיענה לי על התשובה הזו: אם המטופל שלכם הוא אומן ומזמין אותכם לתערוכה שלו, קונצרט שלו, או הופעה שלו למשל מישהוא כמו ריטה ונותן לכם כרטיסים - לא תבואו? האם תתעקשו לשלם עבור הכרטיסים? או אם זה צלם מפורסם שפותח תערוכה ועושה ארוע חגיגי ומעניין - לא תבואו?

 

[שמש א]

אכן קרה לי

משהו כזה וקיבלתי את ההזמנה בחום כפי שאני מקבלת מתנות אחרות (כמו ספר) ממטופלים שלי. לגבי אירועים של ברית וכאלו, זה מאוד ספציפי לרמת הקשר עם אותו מטופל. אגב, כשאני התחתנתי, הזמנתי 2 מטופלים שלי עם בנות זוגן, אבל שוב, רק שניים ספציפים שמטופלים קבועים מזה שנתיים, אחד לשבוע...

 

[רויטל ב א]

לחתונה שלי הגיעו

שני מטפלים שלי מתוך 220 מוזמנים - שזה נחשב למעט מוזמנים ההומאופתית שלי - שהיא גם הומאופתית של אחותי ונוצרו קשרים חמים עם כל המשפחה הפסיכולוג שהלכתי אליו לטיפול בטראומה - שהוא גם חבר טוב של אמא שלי ולכן זה שבאו זה היה גם בגלל הקשרים עם המשפחה והם גם מכירים אחד את השני והיה נחמד מאוד מאוד

 

[0 אור 0]

כמטופלת וכמטפלת

כמטופלת היתה לי חויה מדהימה עם מישהי מהעבודה, שלא ממש הכרתי טוב כי היא עובדת באתר אחר, אבל במפגש חברה דיברנו והסתבר לי שהיא לומדת שיאצו - מפה לשם התחילו מפגשים קסומים של תרגול אצלה בבית, כשבניגוד לכל הכללים לאחר הטיפול ישבנו אחריו על כוס צ'אי לפטפוט על הא ודא. בשלב מסויים, אחרי שסיימה את לימודיה התחלתי לשלם סכום סמלי - אבל כל העניין היה בפירוש על בסיס חברי - חברות שנוצרה תוך כדי הטיפול. וטיפול מאד מוצלח שעזר לי בהחזרת כמה תהליכים בגוף לתיקנם. כמטפלת אני מטפלת המון בבני משפחה, בחינם כמובן, אבל נכון שסדרת טיפולים כמו שצריך עשיתי רק בשני מקרים - ובדרך כלל מה שהם רוצים ומקבלים הוא משהו שרק טיפה יותר מפינוק.

 

[אורני זקס]

לא מטפלים בחברים -

ולא מתחברים עם מטופלים. כתבתי כאן לא מזמן שזה כלל יסוד בטיפול, ואני לא מתעייפת מלחזור עליו. כל חריגה מהכלל הזה, עלולה לגרום כאב ונזק גדולים למטופל וגם למטפל.

 

[freearth10]

ומה הסיבה לכלל הזה?

איזה נזק יכול להגרם כאשר אתה פוגש מישהו שבמקרה הגיע אליך כמטופל אך גילית עם הזמן שהתחברת אליו מאוד ודווקא מהמקום הזה של האמפטיה/סימפטיה ועוד כמה פטיה (מלבד אפטיה) אתה יכול להשלים גם אותו וגם אותך. או איזה נזק יכול להגרם כאשר חבר שלך בוחר בך כאדם שעליו הוא הכי סומך ואיתו הוא מוכן לצאת לדרך? כל הדיסטנס לדעתי נובע לא ממקום של טיפול אלא ממקום של שמירת המעמד. זה היה נכון כדי לשמר את מעמד האריסטוקרטיה. הרופאים והפסיכולוגים אימצו את השיטה בגלל אותה הסיבה של שמירה על מעמדם. הוא לא נכון למי שמוכן ומרגיש נוח בהליכה עד קצה גבול היכולת שלך. מאיה

 

[אורני זקס]

"לאגו שלום" ../images/Emo13.gif

לא.. לא שמירת המעמד של המטפל עומדת מאחורי הכלל הזה, אלא שמירת מעמדו ושלומו של המטופל. (וגם שלומו של המטפל). כמו שכתבתי קודם: "המציאות הטיפולית היא "בועה" בזמן, שבה , בשונה מכל מערכת יחסים אחרת, אנחנו מתכנסים עם אינטרס אחד: האינטרס של המטופל." כשאני בטיפול - אני רואה לנגד עיניי את דרך העבודה וניהול התהליך הנכונים למטופל. כשאני בשיחה עם חבר/ה - האינטרסים שלי גם קיימים. לדוגמא: חברה שלי מתייעצת לגבי משבר עם בעלה. אני בהחלט אשקול אם לאמר כל מה שאני חושבת... איך היא תקבל את זה, ואיך זה ישפיע על יחסה אלי. עם מטופל/ת אסור לי לתת לאנוכיות שלי (הפחד לאבד חבר/ה) להיות חלק מהשיקולים. עם חבר/ה, אין לי עניין להכנס לעמדת ה"מנחה". עם מטופל/ת לא פעם זה נחוץ.

 

[אורני זקס]

ועוד הרחבה לגבי פסיכולוגים -

הטיפול הפסיכולוגי הוא "מקרה קצה" בעניין הזה. בתהליך הפסיכולוגי, לא פעם הפסיכולוג משמש כמאמן למטופל, באופן שמכנים בפסיכולוגיה "השלכה". המטופל מקבל הזדמנות (נדירה בחיים) לתרגל רגשות על אדם שתפקידו הוא להכיל ולשקף אותם. אי אפשר לעבור את התהליך הזה אם במקביל בונים מערכת רגשות והתייחסויות "אמיתית" עם המטפל. פסיכולוג שיוצר יחסים אישיים עם המטופל הוא כבר לא ב"תחום האפור" . הוא ממש מועל בתפקידו.

 

[freearth10]

והפסיכולוג הוא לא אדם?

שאולי חווה אכזבה, פרידה... וכשהמטופל נוגע בנקודה בעייתית גם אצל הפסיכולוג האם היא לא יוצאת החוצה באיזושהי דרך? האם המתח הזה לא מורגש באוויר? פסיכולוג הוא לא אלוהים וכשאתה שולט ברגש - הוא יוצא החוצה - אם תרצה או לא תרצה.

 

[אורני זקס]

הפסיכולוג הוא אדם...

ויחד עם זאת איש מקצוע. הכשרתו של כל פסיכולוג כוללת התמודדות בדיוק עם מה שהזכרת: יכולת הפרדה. שוב, מה שמכונה בפסיכולוגיה: הגבול בין הסימפטיה לאמפטיה. פסיכולוג (דוגמה אמיתית וקשה) - שאיבד ילד, ובא אליו הורה המתמודד עם אבדן ילד, חייב לבחור באחת משתי דרכים: א. הפרדה גמורה בין המקרה של עצמו למקרה של המטופל. לא מתוך ויתור על הכאב הפרטי שלו, אלא מתוך הבנה שלהורה המטופל היה ילד אחר ויש כאב נפרד. ב. להמנע מטיפול בהורים שכולים. אין זה אומר שהיותו הורה שכול צריך להשמר בסוד, אבל צריך להשמר מלערב את הכאב הפרטי בטיפול, או להמנע מלטפל.

 

[freearth10]

איך?

איך הוא מפריד את הרגש שעולה? חסימת הרגש חוסמת גם את המחשבה כי גוף-נפש-רוח קשורים ומשפיעים זה על זה? אולי במודע הוא יכול לעשות איזושהי הפרדה - אבל בתת מודע הוא לא יכול לעשות זאת וזה יבוא לידי ביטוי אם ירצה או לא ירצה.

 

[אורני זקס]

כך:

הוא לא חוסם. הוא מניח בצד. בדיוק כפי שאני מצפה מהגננת של ילדיי , שאם היא קמה בבקר וכולה עמוסה רגשית בחוויות הלילה הנפלא שעבר עליה עם מאהב חדש - הילדים שלי לא יהיו שותפים לחוויה. בדיוק כפי שאני מצפה מעצמי שהכעס על העובדה שסידרו אותי במוסך, יחכה מחוץ לדלת עד תום הטיפול כשלפניי מטופל שכואב לו.

 

[freearth10]

הילדים שלך

יהיו שותפים לחוויה אם היא תספר עליה או לא זה יקרין עליהם את כל מה שהיא באותו היום, בדיוק כמו שהמטופל שלך יחוש את הכעס שבוער בך ואם לא תדעי לשחרר אותו לפני שאת נכנסת לטיפול, הטיפול הזה לא יהיה מי יודע מה מוצלח, אבל גם זה חלק ממי שאת.