שאלה

[יעל קליימן]

שאלה ../images/Emo22.gif

אתמול היה לי שיחה מענינת , אני אשנה קצת כדי שיהיה כוללני יותר אבל העיקרון אותו עיקרון - אשמח לשמוע את דעתכם. מדובר ביחסים שבין מטפל ומטופל ולצורך העיניין מטפל הוא בכל תחום עם דגש על טיפול ארוך טווח ועמוק - היינו המטפל לא מטפל בבעיה ספציפית אלא עובד ( וכאן כל אחד בתחום התמחותו) בשינוי כולל של המטופל החל ממודעות , דרך תזונה וכלה במתן צמחים ,רמדי או טיפול במגע או דיקור וכל זה כמובן תמורת סכום כסף מלא. בקיצור אתם המטפלים יודעים בערך הכל על חיי המטופל שלכם מפעם לפעם גם לכם "נפלט" משהו על חייכם האישיים הטיפולים מתוקף היותם עמוקים וכואבים דורשים קירבה וזרימה טובה אלא מה - המטופל מאוד רוצה במקביל לטיפולים להתקרב אליכם ולהיות גם חבריכם האישי היינו להכיר אתכם לשוחח איתכם בטלפון ואף לצאת מפעם לפעם ל"קפה" או מפגש חברתי אחר שמתאים לכם. בעד? נגד? מתלבטים? - אשמח אם תשתפו אותי.. יעל

 

[mic26]

נגד!

מכמה סיבות. 1. זה לא קשר מאוזן: אנחנו יודעים, כמו שאמרת, "הכל" על המטופל, בתור מטפלים. זה לא פייר. זה לא נוח. הרי בקשר חברי רגיל לא נספר על הדלקות בואגינה שלנו או על תסכולים עמוקים מהילדות. 2. אנחנו צריכים להיות שם בשביל המטופלים שלנו, ובעיני זו נאמנות גדולה: להיות המטפלים שלהם תמיד כשהם זקוקים לכך, זמינים לטיפול. טיפול שהוא רק טיפול. הטעות הכי גדולה שעשיתי כמטפלת היתה עם מטופלת שהיא חברה של חברה, ותמיד היינו מדברות מעבר לטיפול, ולפעמים נפגשות באירועים חברתיים משותפים. בשלב מסויים סיפרתי לה על כתבה, שעניינה היה בעיה מסויימת שהמטופלת סובלת ממנה. המטופלת התנדבה לכתוב את הסיפור שלה כחלק מהכתבה (היא הציעה). התוצאה: לאחר פרסום הכתבה ספגתי 45 דקות של צעקות. היא אמנם הבינה שלא היתה לה סיבה לכעוס עלי, אבל היא מעולם לא שבה לטיפול. אני כועסת על עצמי, כי בתור מטפלת שלה עשיתי טעות ולא ראיתי את זה. בגלל העירוב בעניינים שלא קשורים לטיפול היא לא תבוא אלי יותר גם אם תזדקק לטיפול. יש לי מטופלים, ובעיקר מטופלות, שהם פשוט מקסימים. הייתי יכולה להיות חברה שלהם, אבל אני לא. אני כאן כמטפלת. דבר אחר: בעבר הקפדתי לא לספר על עצמי בטיפולים, אבל ראיתי שכשאני מנדבת קצת מידע, זה מקל על המטופלים, כי אני הופכת יותר אנושית בעיניהם - לא עוד מי שממליצה להם על אורח חיים וכו', אלא מי שמודה בעצמה שיש דברים שקשה לעשות, ושגם היא (אפילו!) סובלת מכאבי גב.

 

[freearth10]

טיפול שבא מ../images/Emo23.gif

היי יעל, בניגוד לדעה המקובלת, אני מרגישה שאם אני באמת רוצה לעזור למטופל, אני צריכה לחוות אותו. אז נכון שיש סיכון כאשר המטופל שלך הוא גם החבר שלך, כי על חבר אתה מרשה לעצמך לכעוס וכעס זה מקום מאוד לא טוב לעבוד דרכו. ונכון שכאשר החבר שלך במצב קשה אתה חווה את הצער שלו וזה מחליש גם אותך ואת איכות טיפוליך. יחד עם כל הרגשות ה"שליליים" שעולים יש גם רגש אחד שעולה - רגש האהבה ולה יש כוח אדיר. המטופלים שלי הופכים מהר מאוד להיות החברים שלי. ולא משנה אם זה חבר בן 6 או 30. יחס מטפל/מטופל. לדעתי כל הקשר הזה הוא לא נכון. אני לא חושבת שיש כאן צד שמטפל וצד שמטופל. אנחנו שנינו מטפלים ומטופלים בו זמנית ורק במקרה נקבע מראש מי זה שצריך לשאת כלכלית ולשלם על הקשר הזה. ומי זה שצריך "לעבוד" כדי לקבל את התמורה. אם שנינו לא עובדים - אין תמורה לטיפול. שנינו עושים את העבודה - שנינו מקבלים את התמורה.

מאיה

 

[יעל קליימן]

עליך חשבתי דווקא הרבה אתמול ../images/Emo24.gif

ותרשי לי להקשות דווקא עליך ספציפית. אני ואת יודעות שהרבה מיכולת הטיפולית שלך היא הקשרים נפשיים מדהימים שאת עושה ודרכם את מיעצת הרבה מאינטואיציה על דרך הטיפול בבעיה X ובעומקו של טיפול את משתמשת בכליך הקינסולוגיים ובמשחקי מוח. עכשיו בואי נגיד שאנחנו בתהליך טיפולי מלא.. אבל מה , גם חברות - אני מתקשרת אליך סתם לפטפט ומספרת לך סיפור אישי אפילו קטן - את העיצות שתתני לי תתני בתור חברה או מטפלת? ואיך תגבי את הכסף בעל כוס קפה? מכירה את הבדיחה על שני חברים אחד מהם עו"ד שנפגשים בבית כנסת החבר שואל את העו"ד שאלת אגב לגבי רכישת ביתו והעו"ד עונה לו בלבביות . ביום ראשון מחכה לחבר מעטפה עם חשבונית לתשלום עבור שעת יעוץ...

 

[פרם שי]

טוב זה כבר אבסורדי

אולי במציאות באמת יש תחום אפור כה, אבל לי זה נראה ברור. יש זמן שקבוע ביומן שבו אני והלקוח נפגשים במרחב הטיפולי לעבודה. אם אני יוצא למפגש חברים איתו, וקר וכואבת לו הכתף, אני לא אגבה כסף על זה שאעסה לו אותה בו במקום. כנ"ל לגבי עצה - מה זה אם לתת עצה כמטפל או חבר? ברוב המקרים העצה שלי תהיה זהה. בתקווה שכל מטפל מאמין בשיטתו ומיישם אותה בחייו, ולכן אין ממש הפרדה בין פרם שי האדם לפרם שי המטפל, במובן הזה. מעבר לכך - גם כשלקוחות שלי מתקשרים ושואלים שאלות, אני לא גובה מהם כסף על זה. יש את המרחב הטיפולי ביום ובשעה הקבועה. שם עושים את מרכז העבודה המשותפת ועל כך משלמים לי. כל מה שמעבר היא עבודה אישית, ואם יש שאלות, ואם צריך עזרה, כמובן שאני נגיש להם, בלי עלויות נוספות. אם מזמנים אותי למרחב הטיפולי ביום ושעה נוספים בשל צורך ארעי, מן הסתם אגבה. אבל לי זה לא נראה מסובך. אולי תספרי על הסיטואציה שבה את עומדת, כי לדבר בכלליות, כרגיל, זה פשוט לא עובד.

 

[יעל קליימן]

תגיד שי,

אתה לא נתקל בעובדה שתמיד שאתה באזור יש מישהו סביבך שהגב שלו תפוס והוא חייב מאסז? ומה אתה ?

 

[יעל קליימן]

מה אתה עושה כמובן..

 

[פרם שי]

לא, אני לא.

לפעמים יש כאלו ולפעמים לא. אבל אני לא פותח שולחן כשמישהו אומר שכואב לו. אני מעסה אותו 5-10 דקות, בהתאם לזמן שיש לי. זה ארעי, זה בין חברים, וזה מגוחך שאני אסתובב עם מחשבון ואתחיל לגבות כספים על כל דקה שאני משתמש במיומנות שרכשתי כדי לעזור לחבר, או אפילו לאדם זר. הרי זה כבר ענין נורא אפור.. אם אני מלמד פרטי אנגלית, אז כל פעם שמישהו יצטרך תרגום אני אחייב אותצו פר מילה.. זה לא רציני. כמו שיש גבול בין המרחב הטיפולי לבחוץ מבחינת המטופל, כך גם חשוב שלנו יהיו גבולות. למרות שאני מאוד מאוד רוצה להרוויח יותר ממה שאני מרוויח היום, אני עוסק במקצוע הזה כי אני אוהב אותו, ואני שמח ונהנה להשתמש בו כדי לסייע למישהו שנמצא לידי בדיוק כשאני בקולנוע, וכואב לו. זה אפילו יותר מטושטש עם יעוץ תזונתי - כי זה כבר ענין של לזרוק כמה מלים וזהו. אבל באמת, אני אתחיל לגבות על זה כסף? עד היום לא ניצלו אותי, ואין שום סיבה שזה יקרה, כי אני באמת לא רואה איך זה יכול לקרות. אצלנו כמו בעולם עסקים - אם חבר רוצה עצה עסקית מאיש מקצוע בעסקים - הוא יקבל. מעבר לכך, הם יקבעו פגישה, וגם יהיה תשלום בהתאם לסיכום שלהם.

 

[פרם שי]

אגב, שלא ישתמע לא נכון

כשאני כותב בשרשור ביוטיים כמו "נו באמת.." ו"אבסורדי", אני לא מתכוון אליך יעל או לסוגיות שאת מעלה או לדברים שאת כותבת. אני מתכוון שהסיטואציות נראות לי אישית כיכולות להגיע לאבסורד, וה"נו באמת" ודומיו הם כאילו תגובה למצבים שאני עצמי מעלה כמוגזמים. אני מתנצל אם זה השתמע בצורה אחרת, אני מלא הערכה לך ולסוגיה שהעלית.

 

[יעל קליימן]

../images/Emo140.gif

 

[דני ביהרי]

למדתי להתנהג אחרת

אני די הפסקתי לטפל באנשים על הדרך, אלא אם אני מציע את עצמי לעניין מתוך החלטה שאני רוצה-וזה לא קורה הרבה. אולי זה נובע מתוך עומס, ואולי כי קלטתי לאט לאט שטיפולי חינם לא עושים אפקט יותר מדי רציני, וכמובן שבקלות אפשר לעשות טיפול עם ריאקציה ולירות לעצמך ברגל. הפסקתי גם להכריז שאני מטפל בזה ובזה, מי ששואל במה אני עוסק אני מספר לו. גיליתי שזה גורם לאנשים להתייחס יותר ברצינות למקצוע שלי, מאשר אם אני מספר על זה.

 

[שרון שיאצו]

אני נתקלת בזה המון (כולל מאמא שלי)

ואת יודעת מה אני עושה? לבני המשפחה אני נותנת טלפון של חברים מטפלים ולחברים אני אומרת : וואללה? אולי את רוצה שנקבע למחר? אני לא עושה מסג'ים במסעדות וגם לא בבתי חברים כשכולם אוכלים ונהנים.

 

[freearth10]

לא בטוחה שאתן לך עצות ../images/Emo13.gif

היי יעל, אני זו אני. והיחס שלי אליך לא משתנה כשאני לובשת כובעים שונים. אז נכון כשאני מטפלת אז אני מאוד מרוכזת במה שאני עושה, כי יש לי דרך מסויימת לעשות את זה. אבל חלק ממה שאני עושה זה חלק ממני, מדרך חיי,הרגשתי מחשבותי. אז כשהטיפול זורם אני נותנת לזה להיות וכשאני צריכה לחסום את מה שיש בי אני חוסמת גם את הטיפול. מממ... והתשלום

בין חברים אין התחשבנות יש שיתוף. כך אני רואה את זה. זה לא מונע ממני מלטפל ולקבל תשלום כספי עבור טיפול, כי מה לעשות זה מה שבחרתי כמקצוע שלי, אם הייתי הולכת עם הלב - לא הייתי גובה כסף, אבל מה לעשות שהלב הזה מחובר גם איכשהו לגוף והוא זקוק למזון, לבגד ובית חם ואותו לצערי רק כסף קונה. אבל אני לא אדם אחר כאשר אני מטפלת בך וכאשר אני סתם משוחחת איתך.

מאיה

 

[פרם שי]

אחח איזה נושא

לפני כמה זמן היה לנו דיון ארוך פה על הנושא. עלו כל הסוגיות שעלו בינתיים פה בתגובות ועוד. מיכל - לפי התיאור שלך הבעיה היתה יכולה לקרות גם אם זה היה מטופל שאינו חבר והיית מפרסמת את סיפורו (גם אם אישר). לא הבנתי איך החברות נכנסת לענין. מאיה - בתיאוריה מה שאת כותבת זה נכון, ולעתים אפילו בפרקטיקה, אבל אסור לנו לשכוח שאנחנו נושאים באחריות מסוימת, הן חוקית, הן בריאותית לאדם. זה לא נקבע במקרה מי משלם ומי עובד - אדם בא אליי כדי לקנות שירות. ברגע שאני מקבל תמורה שכזאת, אני שם עצמי פגיע לכמה סיכונים, ביניהם תביעות משפטיות במקרה של נזק. במידה ולקוח הופך להיות גם חבר, אני פגיע הרבה יותר, מפני שאם עולים אצלו דברים במהלך הטיפול, הוא יכול להפנות אותם אליי (כי יש לו מערכת יחסים מורכבת יותר איתי כבר), ולי לא תהיה כבר אותה יכולת להצביע על הרגשות שלו ולהסביר לו שהוא מתעל אליי כעס של עצמו, בגלל שמערכת היחסים שלנו כבר טעונה מדי. זה דבר לא נכון ולא מומלץ לעשות את המיקס הזה. יחד עם זאת, יש מקרים שזה יעבודץ אבל זה נורא תלוי מי האנשים ומה הנושאים שעליהם עובדים. איכשהוא יצא שהלקוחות שלי עד היום היו ביחסים מאוד חבריים וחמים איתי, ויחד עם זאת, נשארה ההפרדה במובנים אלו, וזה כל כך טוב שאני ממש גאה בקשרים שנוצרו. יעל - אם מטופל רוצה להתקרב אליך, צריך לבדוק מה הסיבה. יכול להיות שנוצרה תלות. יכול להיות שהתאהבות. יכול להיות שהוא משליך עלייך דברים, והרצון להתקרבות הוא מתוך האידיאליזציה שלו אותך. במקרה כזה, אם תתירי לו, את תהרסי את הקשר הטיפולי, כי הוא יגלה שאת אדם כמו כולם. אם זה מקרה אחר, יש לבחון אותו בהתאם.

 

[freearth10]

אדם כמו כולם

היי שי, זו הגישה שלי בטיפול. אדם בדיוק כמו המטופל. כך מטפלים בקנסיולוגיה בגובה העייניים. אז אני לא החכמה וזאת שיודעת את כל התשובות, אבל כן זאת שמהמקום שלו יכולה לעזור לו לפתוח דלת בגובה שלו.

מאיה

 

[mic26]

לזה התכוונתי

לא כדאי להכניס מטופלים למסגרות אחרות בחיים שלנו. ודרך אגב, בכל מקום שאליו אני מגיעה יש אנשים חולים עם כתף תפוסה וכו'. פעם ביקרתי חברה במשרד, הצוואר שלה היה תפוס והיא לא יכלה לזוז. עשיתי לה קצת שיאצו והוא השתחרר. למחרת קיבלתי טלפון מקולגה שעובד בשולחן מולה, והוא נהיה מטופל שלי. יחסי ציבור לא רעים, בסך הכל...

במפגשים חברתיים אני מאוד נהנת לענות על שאלות, גם כי כן, זה מביא מטופלים אלי לקליניקה. אבל אם קורה שאין לי כוח לשמוע על צרותיו הבריאותיות של אחד מהחברים אני מהנהנת במבט חומל ואומרת "אוי, מסכן..." אתמול, כשאחותי סיפרה לי למה כדאי לחסן את הכלבה נגד תולעת הירקון, היא התחילה לספר לי מה זה עושה. בשלב מסויים כבר צעקתי עליה שתפסיק, כי על מחלות אני שומעת כל היום מהמטופלים שלי, ובא לי לנוח. זה גם מזכיר לי שבצעירותי יצאתי עם בחור שנורא הדליקה אותו העובדה שאני מטפלת בשיאצו, וכל הזמן הוא רצה ש"אעשה לו קצת שיאצו". זה נורא עיצבן אותי, ולמרות שזה היה לפני שנים רבות, עד היום אני זוכרת איך נתתי לו טיפול קצר כשלא באמת רציתי. מאז הכלל ברור: אני מטפלת רק כשאני רוצה. לקח לי שנים ליישם את הכלל הזה על בני משפחה, ולמרות שלפעמים לבי נקרע כשאני רואה את אחד מהם סובל מהתכווצות שרירים אבל אני עייפה מידי בשביל לטפל, או סתם רוצה להרגיש רק כמו הבת שלהם.

 

[פרם שי]

כמוני כמוך

אחד לאחד. וזוגתי היקרה סובלת לא פעם מהחפיפניקיות שלי כשאני מעסה אותה. טוב נו, בורכנו, אז אנחנו יכולים גם מדי פעם לרטון

 

[TheVillageIdiot]

אחח.. נושא כאוב.

כבר אין לי סבלנות לכל אחד שאומר "תעשי לי". כואב לי פה, כואב לי שם, נו, מה אכפת לך? בטח ובטח שאכפת לי. אין לי שום בעיה לטפל, ואפילו לעשות סתם עיסוי לפינוק, בתנאי שזה במסגרת של טיפול, ולא סתם "תעשי לי" באמצע בית קפה. כבר קרה לי שישבתי לתומי בארוחת ערב משפחתית, עם ההורים והאחים, ואמא שלי אומרת לי "נו, המיטה שלך פה, מה אכפת לך, תעשי לי". האם זו חוצפה מצידי לסרב? הרי אני יושבת בארוחה משפחתית! אמנם אני עוסקת במקצוע שאני אוהבת, אבל זה לא תחביב, זה דורש ריכוז ומידה מסוימת של אנרגיה, ובהחלט אין לי כוונה להביא עבודה לשעות הפנאי הפרטיות שלי. אמא שלי נעלבה עד עמקי נשמתה, ואחותי נזפה בי שאני כפוית טובה ורעה וחוצפנית, הרי היא אמא שלי ואני "חייבת לה". מרגיז אותי שאנשים שעשיתי להם קצת נעים בצוואר חושבים שזהו, יש להם פריווילגיה ומותר להם לדרוש אותה בכל זמן.

 

[mic26]

זה לא קשור לרגישות

המורה שלי לשיאצו ענה לי כששאלתי אם הוא מטפל באמו ובסבתו: "לא, כי אני רוצה להיות הבן והנכד שלהן". אצל במשפחה יודעים כמה שהעבודה שלי קשה (למרות שאני אוהבת אותה) ושזה לא תחביב, ושאני עייפה בסוף היום... וכשמישהו אומר לי "כואב לי מאוד הגב" אני לפעמים עונה "באמת? גם לי, כאן..." לפעמים אנשים ממש מופתעים מהעובדה שגם לי יש בעיות, מכאובים וחיים משלי...

 

[דר אסתיה חוטרגזע]

שמירת גבולות היא חלק חשוב במערך

יחסי העבודה בין מטופל ומטפל/ת. בארץ יותר מכל מקום אחר שהכרתי (באירופה) המטופלים מצפים ליחס קרבה עם המטפלים שלהם. אני דוגלת בגישה שלימדתי ואני מיישמת, מתחום הפסיכותרפיה הרוחנית, כי יש לשמור על מרחב מטפל ומטופל ולכבד מרחב זה ולעבוד רק בתחום המשיק. בדרך זה לא הופכים את המטופלים למכורים למטפלים והמטפלים לא נשאבים על ידי המטטופלים. חג חנוכה מואר ושמח אסתיה