תזכירי לי מי זה היה שכתב
על
נשימה? גם אני נותן למטופלים שיעורי בית, גם אני מעביר אליהם את האחריות, ואני לא לבד - הרבה מאוד מטפלים עושים כמוני, אם זה בהנחיה להתעמלות, לתזונה, או ללקיחת צמחי-מרפא מסויימים בדרך מסויימת (לזכור שאסור לאכול שעה לפני וחצי-שעה אחרי, לדוגמא, מכריח אותך לעשות סדר באכילה). אין לי בעיה עם הדרך שלך, ולא עם הפרשנות שלך. יש לי בעיה עם הגישה ש"זה לא יכול להזיק", ולכן אני לא צריך עזרה. אין דבר שלא יכול להזיק. אפילו אהבה יכולה להזיק. אלהים ברא את האישה להיות "עזר כנגד" לאדם. למה "עזר כנגד"? היא עוזרת לו, או שהיא נגדו? התשובה המקובלת היא שאם זכה תהיה לו לעזר, ואם לא זכה, תהיה נגדו... אבל זה לא נכון. כי כדי להיות לו לעזר, היא חייבת להיות (קצת) נגדו - להציק לו שיעשה דברים בבית, להציק לו שלא יעשה שטויות עם האוטו, להציק לו שיתקדם בעבודה, להציק לו שישחק עם הילדים - כן, להציק - כי הוא יודע שהוא צריך לעשות את הדברים האלה, אבל הוא צריך עוד דחיפה קטנה לזה. מטפל טוב הוא "עזר כנגד" למטופל, בתחום הספציפי הזה של הטיפול. רק צריך לזכור שחייב להיות איזון בין ה"עזר" וה"נגד". כשאני שם ידיים על אדם שבא לקבל ממני עזרה, אני זוכר שאני כאן בשבילו, אבל אני עלול גם להיות נגדו. אני תמיד שואל, תמיד מברר, תמיד זוכר שאני עלול לטעות, ואף-פעם לא חושב שהדרך שלי מושלמת, ואפילו אם כן -
יש אנשים שהחוסר שלהם גדול מכדי שאוכל למלא אותו לבד. אז לפעמים אני פונה לעזרתם של אחרים. עוד נקודה למחשבה: כשאת פותחת חסימות, את מקלפת בצל. יכול להיות שיש כל-כך הרבה שכבות בצל לקלף, שהמטופל שלך ימות עד שתגיעי למה שמפריע לו/ה לאכול. יכול להיות שפסיכולוג יעשה טיפול פחות הוליסטי ופחות "נחמד", אבל יתן למטופל שלך כוח לאכול ולא למות, ואז יהיו לך עוד 20 שנה לקלף לו בזהירות שכבה אחרי שכבה. פסיכולוגים אינם אויבי האנושות.
וזה לא לגמרי