שאלה קצת מוזרה...

תוריד שני דברים ואסכים עם כל השאר

קריאת בן-זוג/יריב, כמו אבחון, היא דבר שמתבסס על לימוד, נסיון וידע. בדיוק כמו נגינה על גיטרה. ברמה גבוהה, לא צריך לחשוב איפה לשים את האצבעות כדי לנגן C, פשוט עושים את זה - הגופנפש מכיר את עצמו ואת הגיטרה מספיק טוב בשביל לעשות את זה בלי מחשבה. זה מה שקורה בלחימה, וגם בריפוי. אינטואיציה שמבוססת על לימוד, ידע ונסיון - והולכת (לפחות) צעד אחד הלאה. אבל כל האינטואיציה בעולם לא תעזור לי לנגן על פסנתר בלי ללמוד לנגן על פסנתר, לא תעזור לי להילחם עם חרב בלי שלמדתי להילחם עם חרב, לא תעזור לי לרשום את הצמחים הנכונים בלי שלמדתי צמחים, ולא תעזור לי לדקור נכון בלי שלמדתי דיקור. כתבת: כתבת רבות על מורים שלך שיכולים לקרוא אדם ב0 שניות, לזהות איפה לדקור וכו'. מהתיאור שלך ניתן להבין שאתה מדבר על כשרון/אימון של "קריאה" שלהם, שלא נשמכת על ידע שכלי, כמו קריאה של הלשון על פי הסממנים הנלמדים בלבד, או משהו דומה. מצטער אם זה מה שהובן, זה לא נכון. הכל נסמך על ידע שכלי, נלמד, שהוטמע ברמה כל-כך גבוהה שאין צורך יותר לחשוב עליו. בקרב צריך לקחת בחשבון עשרות פריטי מידע: מי היריב, הגודל והמשקל שלו, איזה נשק יש עליו, כמה חברים יש לו ואיפה הם, איזה רהיטים יש בזירת הקרב, איפה הדלת הכי קרובה, איפה השמש, האם הרצפה חלקה, מאיפה אני יכול להרים מטאטה ולהשתמש בו בנשק... ואת כל זה צריך לעשות בפחות משניה. אם צריך זמן לחשוב על זה, זה מאוחר מדי. החיים שלך תלויים בקריאה מדוייקת של המצב, ותגובה נכונה אליו. אמני לחימה עסקו מאות שנים בפיתוח שיטות ללמד אנשים לקרוא מצבים כאלה נכון ולהגיב עליהם נכון באפס-זמן. יש שיטות ללמד אבחון, שיהיה מהיר כמעט באותה מידה. אבל בשני המקרים מדובר על עיבוד מידע מהסביבה - ראיה, שמיעה, ריח, מגע, ועוד כמה חושים פחות מוכרים אבל פיזיים לגמרי, רק שעיבוד המידע מהיר כל-כך שלמתבונן מבחוץ זה נראה כמו קסם. לגבי תודעה קולקטיבית ו"המידע על הכל כבר קיים" - גם ריוקיו אנדו וגם יחיאל-ניר מלחי לא דיברו על זה מעולם מיוזמתם ולא לימדו דבר הקשור לכך(עד כמה שידוע לי), וכשנשאלו על זה או על דברים דומים ענו בצורה ברורה מאוד שאינם עוסקים בכך. לא אמרו שזה לא קיים. אמרו שאינם עוסקים בכך. ריוקיו אנדו יפני הדובר אנגלית; נשאל וענה באנגלית. יחיאל-ניר מלחי ישראלי, נשאל וענה בעברית. אני די בטוח שלפחות בנושא הזה הבנתי למה הם התכוונו. כתבת: ... וכן, עד כמה שאני מבין אמנויות לחימה מתייחסות לנושא הזה ומאמנות אותו - גם אם המורים שלך לא קוראים לילד בשמו הזה, אלא בשמות אחרים. אז זהו, שלא. לפחות, לא ריוקיו אנדו ויחיאל-ניר מלחי, ולא אף אמן-לחימה אחר שאני מכיר.
 

פרם שי

New member
הערה אחת על ענין הקלפ.

הדיון אודות אינטואיציה ותקשור, לא קשור ממש לענין אסתיה והקלפ, אז למה חוזרים לזה כל פעם? בכל מקרה, היא אמנם כתבה את זה בנחרצות של תרופה, וזה היה אולי קצת מוגזם, אבל דוד עליך לזכור - מדובר באוכל. אצה זה לא תרופה ולא עשב מרפא אפילו - זו אצת מאכל. אז נכון שכדאי גם כשאני כותב למישהו שכדאי לו לאכול בוטנים, שלא כדאי לו אם יש לו X, אבל בסופו של דבר, מדובר באוכל.
 
הזכרתי את הקלפ בגלל המשפט

"המידע קייים בשלמותו, צריך פשוט לפתח את היכולת לקלוט אותו", שאתה כתבת, כדוגמא לסכנות שבהסתמכות על "מידע שקיים" בלי ביקורת של ידע וניסיון. במקרה הנדון, הקלפ לא הוצע כמזון אלא כדרך לפתור בעיה רפואית; לא הוזכרו קונטרא-אינדיקציות; וזו הפעם השניה שזה קורה, לאותו אדם. מעט ידע הוא דבר מסוכן. אינטואיציה בלי ביקורת - כנ"ל.
 

freearth10

New member
../images/Emo4.gif

היי טאו, לא הבנתי למה הוא התייחס בביטול אל משהו שבו הוא משתמש? ברור שלכולנו יש את היכולת הזאת, אנחנו רק צריכים לתת לה מקום בחיינו. ופתיחה של ערוצים חסומים, למשל בעזרת שיאצו, יכולה לפתוח את הדלת אל עולם בו אנחנו רואים גם מעבר. יש דרכים רבות להגיע לאותו המקום. גם אם אנחנו הולכים בדרך אחת, זה עדיין לא אומר שהדרך השניה - פסולה. מאיה
 
אם הבנתי נכון את אנדו (נדמה לי

ששמעתי ממנו דברים דומים למה שטאו מתאר), הוא לא מבטל כלום - הוא רק אומר שאין בזה שום דבר מיוחד, מתאמנים וזה מגיע. כשהתחלתי ללמוד גיטרה, הסתכלתי על המורה שלי ולא האמנתי למה שהוא עושה עם גיטרה ועשר אצבעות; היום גם אני יכול. מתאמנים וזה מגיע, מדברים על זה וזה נשאר רחוק. אין שום סוד חוץ מאימון נכון. אבל אני לא טאו, אולי הוא הבין אחרת.
 

SideKick

New member
מתאמנים וזה מגיע...

לא! מתאמנים ונוטעים כוונה באימון - ואז זה מגיע. התכוונות היא מילת מפתח חשובה.
 
חלק חשוב מאוד מהאימון בטאו-שיאצו,

לפחות בתקופה שלמדתי שם, היה בדיוק זה - כוונה. למיטב הבנתי, פיתוח היכולת להתכוון נכון היה בעצם עיקר הלימוד (והאימון).
 

SideKick

New member
כוונה ואימון...

אימון וכוונה לדבר אינם אותו הדבר. הם קשורים זה בזה, אולם אדם יכול להתכוון גם ללא אימון ולסמוך על האינטואיציה, ואדם יכול להתאמן שנים ללא כוונה. אני חושבת שגם אתה וגם אני מבינים שכאשר לאדם מסוים יש שנות אימון רבות עם כוונה אמיתית מאחוריו, ובנוסף הוא גם בעל אינטואיציה טובה, התוצאות הן מדהימות, ולא משנה באיזה תחום עוסקים: טיפול, ניהול, בישול, פיסול או החלפת טיטול.
 
כשהמורה מסוגל לראות את הכוונה של

התלמיד, ולהעיר/להאיר לו עליה, המצב שונה ממה שאת מתארת. החלק הכי גדול בגאוניות של אנדו, זה שהוא לימד אותנו להרגיש את הכוונה שלנו (ושל בן-הזוג שלנו לתרגול שיאצו!) כדבר מוחשי שעובדים איתו, שמאמנים אותו. הוא לא הראשון בזה, שינג-אי צ'ואן ואי-צ'ואן בנויים על הרעיון שהכוונה שולטת בתנועה, ולכן האימון צריך להתחיל בשליטה בכוונה; אין לי מושג אם אנדו ידע על השיטות האלה כשפיתח את הטאו-שיאצו, אבל הוא לקח את אותו הרעיון לכיוון טיפולי במקום לחימתי. כוונה בטיפול היא בפירוש דבר שאפשר להתאמן עליו.
 

SideKick

New member
גם היכולת לראות את הכוונה של התלמיד

היא נלמדת, נרכשת, יכולה להתפתח עם אימונים רבים ועם כוונה והתבססות על אינטואיציה. זו יכולת. וככזו אפשר לפתח אותה.
 
רק נדמה לי, או שבדיוק על זה דיברתי?

יכולת נרכשת בעזרת אימון לאורך זמן = קונג-פו. כדי להתאמן צריך אפשרות לחזור על דבר מסויים שוב ושוב. כשאני מנגן בגיטרה C, ויוצא A, קרה אחד משני דברים - או שהגיטרה לא מכוונת, או שלא ניגנתי נכון. אפשר לבדוק, לתקן, לנסות שוב. אם אי-אפשר לבדוק, לתקן ולנסות שוב את אותו הדבר בדיוק, אי-אפשר להתאמן.
 

טאוֹ

New member
ידעתי שלא הסברתי עצמי כמו שצריך ../images/Emo4.gif

אני מתנצל בכנות אם בהודעתי הקודמת היתה משום פגיעה בך או במישהו אחר - חוסר הבהירות נובע כנראה מהסבר לקוי שלי, ולא מדבריו של אנדו סנסיי. אנסה לנסח שנית, והפעם באופן ברור יותר: ריוקיו אנדו לא התייחס בביטול לאלה שרואים הילות או צ'אקרות, או שעובדים איתם. הוא גם לא פסל דרכים אחרות. למעשה, הוא לא התייחס כלל בדבריו לא לאלה ולא לאלה. כשאמרתי שהוא התייחס בביטול לשאלות האלה על צבעים וכדומה, התכוונתי לכך שהוא התנער בכל תוקף מהדימוי שניסו להדביק לו, של מרפא מיסטי עם יכולות על-אנושיות מופלאות ויוצאות דופן, ואמר שמדובר ביכולת הנמצאת בהישג ידו של כל בן אנוש. בכך הוא ניסה, לדעתי, להבהיר שתי נקודות חשובות: שמוטב להפסיק לפנטז, ולהתחיל לעבוד...
 

freearth10

New member
לא, לא נפגעתי

ואני אפילו מאוד מסכימה עם כך שבכל אחד יש את היכולת הזאת .אני אישית לא יכולה לעבוד בלי לפנטז
החלום חשוב לא פחות מהמציאות. אם אין לך את החלום לאן שאתה רוצה להגיע - אתה לא תגיע לשם. כמובן שאם רק תחלום לא תוכל ליישם אותו. האיזון המוכר. ותודה, הזכרת לי קצת את החלום שלי. הולכת לעשות משהו כדי שהוא גם יתממש.
מאיה
 

טאוֹ

New member
שמח לשמוע ../images/Emo140.gif

אני חושב שיש הבדל מהותי בין לחלום לבין לפנטז. לכן גם השתמשתי מקודם בביטוי "פירוטכניקה" בהקשר של יכולת לראות קי, מרידיאן או צובו - האשלייה לכתור כתרים ולבנות מגדלים באוויר, בזמן שמדובר ביכולת שכל אחד יכול להגיע אליה, אם יעבוד על כך בהתמדה ובשקדנות. בכל מקרה והעיקר, בהצלחה במימוש החלום.
 
הי,

אני יודעת שלי יש כאבי מחזור מטורפים(וכמובן שזה נובע מסיבה מסוימת) פעם,בעיקר כאשר למדתי,נמנעתי לטיפולים בידי החברים שלי שהיו סטודנטים לפני(צמוד) למחזור-כדי לא לזרז את המחזור,ובזמן-כדי לא להעצים את המחזור. לגבי הכאבים?זה דווקא עוזר,כשלוחצים לי על הבטן,אבל תמיד הייתה לי הרגשה שהזרימה תהיה חזקה יותר. כאשר המורה,המתרגל או האיסיסטנטים טיפלו בי או הדגימו,זה היה בסדר גמור היום,כאשר אני מטופלת אצל המטפל שלי(אוי,הוא מדהים),אני בוטחת בו במאה אחוז.זה לא מקל על הכאבים(אנחנו ניסינו),וגם הדיקור וגם השיאצו-למרות שכמה פעמים היה טיפול לפני מבחן או לפני נסיעה חשובה,והייתי ממש מושבתת,הוא עשה לי טיפול,וזה לא עזר.גם לא לזמן הקצר שאחרי הטיפול אבל הכאבים באים מתקיעות מסוימת.תקיעות ישנה שלא עוברת ותקיעות קצרת טווח שנוצת במחזור,אבל אם לא הייתה נטיה או בעיה-היא לא הייתה נוצרת והטיפול בהחלט פותר או עוזר לטווח הארוך.והיום כבר יש שיפור משמעותי. ואני בהחלט חושבת שזה בסדר ומעולה ומומלץ לעבור טיפול בזמן המחזור. אבל,זה חשוב לומר למטפל שזה זמן המחזור,ולתאר מה ההרגשה,והסימפטומים.
 
רק רציתי להוסיף שאצלי היה גם קטע

כזה שבכל פעם שמישהו נגע בי-באיזור הבטן או ברגליים,או אפילו טיפול גב,שבמהלכו ה..ישבן שלי למעלה וחשוף לעיני כל(בכיתה),או לעיני המטפל(בקליניקה),נוסף על הפוביה הזו של "זה יגביר לי את הווסת",זה יצר אצלי את הפוביה של "רואים שאני במחזור" זה ממש יצר פחדים כאלו של לבדוק כל שתי דקות האם אין אצלי כתמים(סורי בנים אם זה מגעיל..),והאם הכל עדיין במקום(לא נפרט מה) בכיתה זה עוד היה בסדר.מה גם,שלרוב עבדתי עם החברה הכי טובה שלי,שהיא לחוצה פי כמה וכמה ממני-כן,כן,זה אפשרי.וזה שהיא נהגה להתנהג בצורה של "וואי,וואי,אני לחוצה"..-הראה לי מהצד איך ההתנהגות שלי נראית,והשתדלתי להימנע מכך.זה שהרגעתי אותה "זה בסדר,הכל בסדר,לא רואים כלום.למה שמשהו יקרה?"-גרם לי,הכריח אותי,להירגע,כאשר אני הייתי באותה הסיטואציה מולה אבל בול המטפל שלי,זה היה מפדח ברמות מטורפות.כי..אם משהו קורה?כאילו..זה הכי פאדיחה שבעולם.ואצלו לא יכלתי לבדוק או לשאול האם הכל בסדר.ואני נאלצתי לשכב כל הזמן,ולזוז.ומה גם?להשתחרר ולא לחשוב על זה..ואיתו-זה בא די בקלות.עד שהבנתי שזה שזה כ"כ מפחיד אותי ומעסיק אותי-זה הביטוי של הבעיות שלי.אחד מהם,בכל אופן
 
למעלה