גם המורה שלי לטאי-צ'י לא מתייחס
לקריאת אנשים כאל דבר מיסטי, אלא כאל יכולת שניתן (וצריך) לפתח אותה ע"י אימון. המורה שלי לטאי-צ'י סיפר על מטפל שהכיר (= למד אצלו וטופל על-ידו) ביפן, שהיה מסתכל על אדם 10 שניות ויודע איפה לדקור אותו. האיש ההוא לא פיתח את היכולת הזאת בארבע שנים של לימודי דיקור. המורה הראשון שלי לשיאצו, בני דותן, היה לוחץ לך יד, ובאותו זמן היה שם עליך את היד השניה, ולוחץ - בכתף, בזרוע; אני לא יודע אם הוא עשה את זה מתוך כוונה או כי זה הוא, אבל הלחיצות האלה שלו היו ממש טיפול. הוא פשוט ידע איפה ללחוץ זה אדם שעשה את הקורס הבסיסי של זן שיאצו, במרכז איוקאי בטוקיו, שש פעמים לפני שנכנס לקורס היותר מתקדם; הדרישה שם היא לעבור את הקורס פעם אחת. לא מדובר על אימון של שנתיים-שלוש בקורס לשיאצו/טוינא/רפלקסולוגיה, וגם לא על השתלמויות אחרי סיום הלימודים - מדובר על אימון של הרבה, הרבה יותר שנים ממה שמקובל ללמוד רפואה משלימה בארץ, אולי גם בחו"ל.