שאלה פילוסופית שאין עליה תשובה אחת

[דני ביהרי]

שאלה פילוסופית שאין עליה תשובה אחת

אני כל הזמן קורא על כך שברפואה משלימה מטפלים באדם ולא בסימפטומים, וקצת קשה לי עם הגישה הזאת. אני יודע שאם אותו אדם יבוא אליי עם תלונות שונות, אז הטיפול ישתנה בהתאם לבעיה הספציפית. נכון שאני אקח בחשבון את המערך הכולל של אותו אדם, אבל אני אמקד את הטיפול בבעיה שעליה הוא התלונן, ולא בכל חוסר האיזונים שיש לו. זה יכול להישמע מנותק למישהו שבא לפה לקבל עצה, ויכול להרתיע קהל רחב מאוד מקבלת טיפולים. אני דוגל בגישה של לטפל בתלונה העיקרית קודם, ואח''כ לטפל בשאר הדברים, אחרי שזכיתי באמונו על ידי פיתרון מלא\חלקי לבעיה שהטרידה אותו. מה דעתכם?

 

[SideKick]

האדם והסימפטומים...

הגישה הפילוסופית שלי גורסת שהסימפטומים והתייחסות אליהם חשובה ביותר משום שזה מה שהאדם חש כרגע והסימפטומים הם אלה שהביאו את האדם לבקש טיפול. הסימפטומים הם אלה שעוזרים לאדם לספר את תמונת המצב שלו. ללא הסימפטומים הוא לא היה מגיע לטיפול. הסימפטום הוא הצוהר שדרכו האדם מאפשר למטפל להיכנס לתוך עולמו כדי לעזור לו. גם בעיניי המנטרה - איננו מטפלים בסימפטומים אלא באדם - היא לא מדויקת. בדיוק מהסיבה שאתה הזכרת - כי לא כל אדם במקום של לראות את התמונה השלמה. רוב האנשים שפונים מבקשים מזור לסימפטום מסוים. אמירה - איננו מטפלים בסימפטומים - היא בהחלט מרתיעה. בעיניי הטיפול באדם נעשה בזכות הסימפטומים ולכן יש לתת להם מקום חשוב. כן להתייחס אליהם, להקשיב להם, לעבוד איתם. משם לצאת אל האדם השלם.

 

[freearth10]

טיפול באדם

היי דני, טיפול באדם ולא בסימפטום יכול להשמע כמו בריחה מטיפול בבעיה. יכול להרתיע אנשים, אבל אם באמת רוצים לעזור לאדם אנחנו קודם כל צריכים לטפל בו ורק במקרים קיצוניים להקל עליו קצת כדי להגיע אליו. אני לא חושבת שנזכה לאמון שמבוסס על שקר, כי הרי אנחנו משקרים גם לעצמנו וגם לאחרים כאשר אנחנו מטפלים בסימפטום, כי העלמת הסימפטום לא אומרת כלום על פתרון הבעיה שבגללה הגיע המטופל. היא מדחיקה את הבעיה ומחריפה אותה. אם נטען שאנחנו עושים מה שאנחנו לא עושים אז אולי נגיע לקהל רחב יותר,אבל לא יאחר היום בו הקהל הזה ירגיש שעבדו עליו בעיניים, כי הנה לאחר זמן מסויים הבעיה שוב חוזרת וחוסר אמון שכזה הרבה יותר פוגע במקצוע שלנו מאשר הבריחה הראשונית של האדם, שלא תמיד מבין שטיפול בו חשוב הרבה יותר מטיפול בסימפטום שהביא אותו לטיפול.

 

[0 אור 0]

רק במקרים קיצוניים?

אני דוקא מסכימה עם קודמייך לשרשור, ואני עונה כאן יותר כאדם (או כמטופלת - בניגוד למטפל). אם "תפסתי וירוס" והגרון כואב לי ואני משתעלת, או יש לתינוק שלי גירוי עור נוראי שמציק לו, או שיש לי פצע פתוח על הרגל או נקע או אפילו סימפטום רציני יותר של נגיד סכרת או תת פעילות בלוטת התריס - מה שאני מצפה מהמטפל זה שיעזור לי קודם כל להמשיך לחיות: ישחרר את השריר התפוס שלא מאפשר לראש להסתובב, יקל על גירוי העור, יעזור לי להמשיך לנשום ולתפקד. רק לאחר מכן כשאני במצב רגיל אני מתפנה לטפל בבעיות יותר עמוקות של חיי. אני בודאי לא אחוש שמישהו שעזר לי להפטר מדלקת גרון "עבד עלי בעיניים" גם אם שנתיים אחר כך (או חמש) תשוב אותה דלקת. להיפך, אם מישהו עזר לי להפטר מדלקת הגרון, ועכשיו יש לי גירוי עור באיזה מקום סביר להניח שאפנה אליו שוב. יותר מזה, אני גם לא משוכנעת שכל סוג טיפול הוליסטי יכול לעזור במידה שווה לכל סוג בעיה - או כדבריך לכל אדם בכל שלב משלבי חייו. יתירה מזה, האופן שבו אני אבחר מטפל קשור מאד לשלב שבו אני נמצאת בחיים , וגם לסימפטומים מהם אני סובלת. וכאן אני אחזור לדבר כמטפלת. יש לי כלים כמו רייקי או עיסוי תאילנדי שאני עדיין לא יודעת לכוון אותם ואשתמש בהם רק לסיוע כללי, בכלי שבו אני יודעת להשתמש - הרפלקסולוגיה - אני יודעת לטפל באנשים מסויימים ובבעיות מסויימות של אותם אנשים, אבל לא מעט אנשים יופנו על ידי למטפלים אחרים/נוספים, והדרך שלי לדעת את מי להפנות ולאן היא בעיקר על פי הסימפטום - המחלה ממנה סובל אותו אדם.

 

[freearth10]

אין חדש תחת ה../images/Emo42.gif

היי אור, טוב, אנחנו די יודעות שאנחנו לא תמימות דעים בהרבה מאוד מישורים! אני לא רואה במחלה משהו שצריך להלחם בו, אלא יותר משהו שצריך להשתמש בו וזה לדעתי ההבדל הכי מהותי בינינו. מחלה היא לדעתי קרש קפיצה שניתן לנו כדי לצאת ממצב תקוע. אנחנו יכולים להשתמש בו, אבל לא חייבים. כל טיפול סימפטומטי הוא מבחינתי הסרת קרש הקפיצה הזה. לפעמים אשתמש בקרש הזה לא כקרש קפיצה אלא כסולם להגיע באמצעותו אל קרש הקפיצה, כי הקפיצה הזאת יכולה להיות גבוהה מידי עבור המטופל. לטפל בסימפטום ואחר כך בשורש הבעיה זה לדעתי אומר להקשות על הסרת הקליפות שאותן נצטרך לקלף. כשאנשים במצב "רגיל" הם בדרך כלל ישכחו את הבעיה כי תמיד יש משהו יותר חשוב אחרת לא היו מגיעים למצב הזה שבו "עזרת" להם. העזרה הסימפטומטית הזאת היא לדעתי לא שונה מאוד מהעזרה הסימפטומטית שהרופא נותן חוץ מהבדל אחד קטן שהיא אולי קצת יותר טבעית ובריאה מאשר הכימיקלים שמלבד הנזק של הטיפול הסימפטומטי גורמות גם לנזק פיזי בגוף. אז כנראה שאנחנו נבחר 2 מטפלים שונים גם אם נבחר 2 מטפלים שעובדים באותו המקצוע. את תבחרי מטפל שיטפל בבעיה שלך. אני אבחר במטפל שיאפשר לי בעזרתו לשחרר את החסימה המונעת את התקדמותי. וסתם לשם סקרנות באיזה מחלות/תופעות הרפלקסולוגיה לא תועיל?

מאיה

 

[0 אור 0]

הי מאיה

את רוב הדברים שצריכים להיאמר כבר אמרו אחרים בצורה יפה (וגם את) בהמשך השרשור בזמן שלא הייתי. אני רק רוצה להדגיש את הנקודה החשובה לי והיא שאני מדברת על סימפטום חד פעמי ומציק (ונתתי המון דוגמאות) שמבחינת המטופל מפריע להמשך חיים תקינים ולאפשרות טיפול. לפני שבוע הגיע אלי מישהו לטיפול רפלקסולוגיה, והוא הגיע כשכולו כואב ודואב - הגב תפוס והרגליים מושכות. אז נכון שאני יודעת לטפל גם בשרירים דרך הרגליים, ונכון שיש גם גורמים עמוקים יותר מאחרוי מה שקורה לו. אבל נכון לאותו היום השכבתי אותו על הבטן, ורק לאחר ששחררתי את הגב, הצואר והיידים בעזרת עיסוי, עברתי לעיסוי פנים ואחר כך עשיתי לו טיפול רפלקסולוגי מקוצר. אבל הטיפול המקדים ששחרר אותו מהסימפטום שהציק לו נתן לי את האפשרות לעבודה נהדרת אחר כך ברפלקסולוגיה. לשאלתך האחרונה: הרפלקסולוגיה יכולה לעזור לכל דבר אבל: א. אני כמטפלת לא תמיד יודעת לטפל באדם שעומד מולי (או בסימטומים מהם הוא סובל). אני למשל לא אטפל באדם שסובל מבעיות בכלי הדם עקב סכרת קשה, אני למשל לא אטפל באדם עם מחלת נפש קשה (אולי בעתיד - היום לא) ב. יש מצבים שבהם הפתרון המתאים יותר הוא בשיטות אחרות. לדוגמא מישהו שסובל מאנמיה - אני יכולה לחזק אותו, ואני יכולה לאזן ולמנוע המשך הופעה של האנמיה, אבל בינתיים אני חייבת לספק לו השלמה תזונתית, וזה לא תחום ההתמחות שלי. למשל מישהו שסובל מעקמת - אני יכולה לחזק ואני יכולה לאזן, אבל הטיפול הנכון לדעתי הוא טיפול תנועתי ולימוד תנועה נכונה. ג. ופה אני מסכימה אתך: לאנשים מסויימים הרפלקסולוגיה לא מתאימה, בלי קשר לסימפטומים מהם הם סובלים.

 

[דני ביהרי]

אני לא חושב שהאמון יבוסס על שקר

הוא מבוסס על עזרה ראשונה שניתנה למצב חריף שהיה כאשר הוא הגיע אלינו. כיוון שהעולם הוא מקום חופשי בו כולנו בוחרים מה לקבל ומה לא, אין לי את הזכות "לדחוף" לאנשים את הגישה ההוליסטית העמוקה, אלא רק להציע אותה. אם הוא רוצה פיתרון ממוקד לבעיה ספציפית, אני אסביר לו שזו גישה שתועיל לטווח הקצר אך עלולה להזיק לטווח הרחוק, אבל אני לא אמנע ממנו טיפול. מי אני שאקבע לאדם את דרו בעולם? בקשר לזה שהאדם לא מבין שהטיפול בו חשוב יותר מהטיפול בסימפטום, יש לי בעיה עם הגישה הזאת מכמה סיבות. א. אני לא חושב ששי לי את הזכות להפריע לאדם בדרכו כי הו " לא מבין", תזכרי שזו אמירתם של כל אלה שכופים את דתם על אחרים. ב. איני יותר טוב מכל אדם אחר ולכן אני לא יכול לשפוט את מירומו ולהגיד לו שהוא טועה" כי אני באמת לא יודע איזה שיעורים הוא בחר ללמוד בחיים האלה. ג. אתה יכול להוביל את החמור אל השוקת, אך אינך יכול להכריח אותו לשתות. האם זה שאדם אינו מעוניין לשפר את חייו הרגשיים צריך למנוע ממנו הקלה על סיבלו???? לא נראה לי שזו זכותי לשפוט ולהחליט. אני יכול רק לתת את מה שהאדם מוכן לקחת, לא יותר. אם הוא לא רוצה כלום חוץ משיפור טווח תנועה במפרק הירך, מה אני אמור לעשות-לזרוק אותו מהקליניקה???

 

[SideKick]

מקומו של האדם בעולם...

אני מסכימה לחלוטין שאיננו יכולים או מוסמכים או מסוגלים להגיד לאדם מהו עומק הטיפול הדרוש לו. יתרה מכך - אנו עצמנו איננו יודעים. בנוסף, וכבר הזכרתי זאת כאן בעבר, לעיתים הסימפטום עצמו הוא בעל השלכות מרחיקות לכת שאינן מאפשרות לאדם באותו רגע לעשות כלום. למשל - כאשר אדם חווה מגרנות שאינן מאפשרות לו ללכת שני מטר בקו ישר, הוא צריך קודם כל הקלה מסוימת כדי שיוכל לאסוף כוחות להמשיך ולהתמודד. כאשר הסימפטום הוא התקף אסטמה חריף, הוא אינו פנוי לחפש את עומק הבעיה. צריך גם קצת לסמוך על אנשים שאם הם פונים עם בעיה שנמצאת איתם בחייהם אי אילו שנים, הם לא ישכחו אותה ברגע שהסימפטום יעלם זמנית. הם הגיעו כדי להתמודד עם משהו כרוני בחייהם. בקיצור - מדובר בנושא עמוק ורב פנים ובטח ובטח שאין לו תשובה אחת פשטנית ויחידה.

 

[SideKick]

ותוספת לתוספת...

בשיחה שהיתה לי לא מזמן עם חברה שבנה הומלץ לקבל רטלין, היא שטחה בפניי את ההתלבטויות המגוונות. כן, היא נגד תרופות קונבנציונלית. כן, היא בעד לפתור בדרכים טבעיות את מה שאפשר. לא, היא לא היתה רוצה שהילד יפתח רגשי נחיתות חברתיים בגלל אי יכולת לשבת רגועה בכיתה, בגלל התפרצויות וחוסר שקט. ואם זה אומר לתת לו לתקופה מסוימת רטלין - אולי זה עדיף. אלה היו ההתלבטויות שלה. אני לא עזרתי בהן, אלא רק הקשבתי כחברה. אבל זוהי דוגמה מצוינת לכך שהסימפטום עצמו יכול להביא לבעיה או בעיות נוספות שהן בעצמן סבוכות וקשות להתמודדות.

 

[פרם שי]

ויחד עם זאת, רות,

במקום ריטלין אפשר לסייע בטיפולי מגע, בשיחות, בדמיון מודרך, בטכניקות מדיטטיביות, בצמחים מאזנים, וכל אלו מטפלים בגורמים ועוזרים לאדם, ולא בסימפטום, כמו ריטלין. זה בדיוק העניין - אפשר לעזור עם הקלת סימפטומים, אבל מחויבותנו להבהיר את האמת - שיכול להיות שזה רק סימפטום ולא הגורם, ולכן סימפטום אחד ייעלם אבל אחר יופיע. ואז לתת את הבחירה. ולזכור, שגם לסימפטומים יש דרכים להקל, בדרכים טבעיות שמאפשרות לגוף להתחזק, ולא להחלישו כמו הרבה מהתרופות. חיזוק הגוף, בכל מקרה, הוא כבר הטיפול באדם ולא בסימפטום

 

[freearth10]

../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif

 

[SideKick]

ברור, אבל לא זה המקרה...

מדובר על משפחה שניסתה דרכים אחרות ובכל זאת ההתלבטויות נותרו בעינן.

 

[פרם שי]

את בטוחה?

מה זאת אומרת ניסתה דרכים אחרות? ישנן פורמולות צמחיות שהשפעתן על הגוף ובמצבים דורשי ריטלין, זהה וטובה יותר ללא המזיקים האפשריים של ריטלין. האם במצב כזה יש אותן התלבטויות? כשמסירים את החששות של ריטלין ואת החשש שלא ישב רגוע בכתה? הרי במצב כזה, כל ההתלבטויות לא נותרות בעינן.

 

[SideKick]

בטוחה!

תמיד אפשר להגיד יש עוד דברים שלא ניסיתם. ועם כל הניסיונות הילד יגיע לגיל 15. אני מדברת איתך על משפחה מאוד קשובה ומודעת שהיתה בדרך הקינסיולוגיה וההומיאופתיה (לא קלאסית) ונתנה לכל אחת מן השיטות מספיק צ'אנס וזמן וקצת הרימה ידיים ונמצאת כרגע בפרשת דרכים. ייתכן שבסוף יוחלט על נסיון נוסף בדרך הוליסטית. אולם גם ייתכן שלא.

 

[פרם שי]

בדיוק מה שכתבתי

אני מצטער. מבלי לזלזל בהומאופתיה וקינסולוגיה. מי כמוך יודעת, שאין גישה אחת לדברים. זה לא "רפואה מערבית" או "רפואה משלימה". זה לא 2 אופציות, אלא 20 אופציות. ואם נכשלים בגישה אחת, זה לא פוסל את כל מה שאנו קוראים לו רפואה משלימה. זה אפילו לא מתקרב לכיוון. אז הם ניסו הומאופתיה ולא הלך (בינתיים, בהומאופתיה זו דרך ארוכה). כנ"ל קינסולוגיה. אני דווקא כתבתי על פורמולות צמחיות. כאלו שהזמן שלוקח עד שהם מתחילים להשפיע קצר מריטלין, ללא תופעות הלוואי. ולא לשכוח, שגם ריטלין לא בהכרח יעזור. בקצור, תמיד זה עניין של ויתורים. השאלה אם מעדיפים נוחות או בריאות. גם זה וגם זה לגיטימיים.

 

[SideKick]

נוחות או בריאות?

ואם מישהו היה מספר לך שהוא דווקא ניסה את האופציה של הצמחים וזה לא עזר? אני שומעת בדבריך ביקורת שאני לא מבינה על מה היא נשענת. ואני קולטת מהם שהם זקוקים בעניין הזה לאמפתיה. אמפתיה לאנשים שמתלבטים בכנות ושוקלים גם בכובד ראש וגם מהבטן את מה שנכון להם לעשות. הם האחרונים שיפסלו את הרפואה המשלימה ואכן לא פסלו אותה עד לרגע זה ואף השתמשו בה. מאיפה יש לך את הבטחון המופלא הזה בפורמולות הצמחיות הללו? מאיפה יש לך את האומץ להגיד למשפחה שמרגישה שהיא נמצאת בפרשת דרכים - עשו כך ולא אחרת?

 

[פרם שי]

היבקורת לא מופנית כלפי המשפחה

המשפחה לא נמצאת פה. הביקורת, אם היא קיימת בכלל, מופנית כלפי הדברים כפי שהבאת אותם לידי ביטוי. השאלה היתה האם באמת הם מיצו את האפשרויות, וניסיתי להבין, מה פשר ההתייחסות לשתי סקציות במקום רבות. המסר המשמעותי מבחינתי בהודעתי היה: לא קיימות שתי דרכים - או ריטלין, או הומאופתיה-נטורופתיה-עיסוי-ריקוד-דמיוןמודרך-קינסולוגיה-פרחיבאך-ועודהרבהדבריםששכחתי. אלא כל אחת היא בפני עצמה. הבעיה היא, מבחינתי, שאנשים כן רואים זאת כך. והם חושבים שהרפואה המשלימה - גם אם יש בה צדדים שליליים, הרי שמה שבטוח, זה שהיא תעזור בטוח. וזה לא נכון. למעשה הסיכויים שריטלין יפתור את הבעיה, הם פחות או יותר כמו הסיכויים שכל אחת מהשיטות האחרות יעזרו.

 

[mic26]

אבל זה מתיש

אי אפשר לבוא בביקורת לאף אחד. משפחה שסובבת סביב בעיה של אחד מבניה, מוצאת את עצמה מותשת בשלב מסויים. היא לא פועלת על סוללות שאי אפשר להחליף, ויכול להיות שעכשיו כבר כל המשפחה זקוקה לזמן חופש מהדאגה הבלתי פוסקת, ועל אחת כמה וכמה הילד. הפיתרון התרופתי הוא לא אידיאלי, ואני כמישהי שלא מתכננת ילדים יכולה להגיד שאני הייתי מעדיפה לנסות הכל, באמת הכל, לפני הטיפול התרופתי. אבל אין יל ילדים, כך שאין לי אפילו מושג איך מתמודדים עם דברים כאלה.

 

[SideKick]

../images/Emo45.gif

 

[SideKick]

ריטלין...

אם תשאל אותי, אני לא בעד ריטלין. והפעם דווקא לא מהכיוון ההוליסטי, אלא בעקבות עבודה בעבר בבית ספר. ראיתי ילדים שלקחו ריטלין. לא אחד ולא שניים. תחת השפעת התרופה אני חווה את הילדים האלה כנטולי משובת חיים. אני לא יכולה לתאר לך איך אני רואה את המבט של הילדים הללו. מבט כבוי. הגוף שלהם הופך למסוגר. אני יודעת שלא כולם רואים את מה שאני רואה, אבל בשבילי התחושה הזאת היתה קשה. עם זאת, כאשר משפחה טוענת בפני שהם לא יכולים להרשות לעצמם יותר שום נסיונות, כיוון שמצבו החברתי של הילד בעקבות הפן ההתנהגותי הולך ומתדרדר, אני עומדת חסרת אונים. אין לי שום תרופת קסם שאני יכולה להבטיח לאף אחד ש-מחר כבר הכל יהיה בסדר. לא. לדעתי גם לך אין שום תרופה או צמח או מגע כזה. ומצד שני יש את הריטלין שקורץ ואומר - אני כבר אסדר את הילד. אעגל לו פינות. אשתיק את האופי הסוער שלו. אגרום לו לשבת בשקט בכיתה. אדכא את ההתפרצויות שלו. ובוא לא נשכח שבילדים לפעמים מדובר בחלון הזדמנויות. ילד שחווה את השנתיים הראשונות שלו בבית הספר במצב חברתי מאוד לא טוב ושואב אליו יחס רע מצד ילדים ומורים, יסחוב אחר כך מטענים קשים לאורך שנים מאוד ארוכות. והשיקולים הללו, שהורים צריכים לקחת, הם לא פשוטים. אני מסכימה איתך, שלא בטוח בכלל שגם הריטלין יעזור. אבל את זה הם לא יידעו עד ש... מכל מקום - הדוגמה שהבאתי היתה דוגמה בלבד לכך שלעיתים הסימפטום עצמו הוא מקור לבעיה, ולכן יש לשקול האם לטפל בו בצורה שונה, בגלל המכלול. יכולתי באותה מידה להביא כדוגמה אשה שחווה פטרייה וגינלית לאורך שנים והפיטרייה עצמה היא מקור מבחינתה לתחושות של חוסר בטחון עצמי, פחד מהתקרבות לגברים, פגיעה בנשיות ועוד. יש אינספור דוגמאות שכאלה.