להיות הורים לעצמנו
בשבועות האחרונים חשבתי די הרבה על עניין התזונה ואורח החיים. שאלתי את עצמי איך זה שיש אנשים שמסוגלים לעשות שינויים רבים על מנת לחיות טוב יותר, ואחרים לא משנים כלום, למרות שהם חולים או חיים פחות טוב כתוצאה מכך. זה יכול להיות עניין של כוח רצון, או של רצון לחיות, או היאחזות בחולי, או הרבה דברים אחרים, אבל לא ידעתי לאיזה תפקוד לשייך את זה. בשנתיים האחרונות התחלתי לשתות קפה, למרות שזה לא טעים לי, ואת הנזק הבריאותי שזה גורם אני מרגישה בוודאות. לפני שבועיים שתיתי קפה קר בבית קפה. זה היה קפה חזק מאוד, ובכוס גדולה. לאחר מכן הייתי מאוד מאוד לא רגועה, זזתי באי נוחות והרגשתי את ההשפעה הישירה של הקפאין, בתוספת כאבי בטן. מאז הפסקתי לשתות קפה כמעט לחלוטין. עדיין לא יכולתי לענות על השאלה, איך זה שבמשך שנתיים שתיתי קפה, איך זה שאני אוכלת דברים נוספים לא בריאים, איך זה שרוב האנשים שאני פוגשת מרגישים שקשה כל כך לשנות הרגלים או להימנע מדברים שהם יודעים מעבר לכל ספק שהם לא בריאים. שיחה עם עמיתה על הנושא, העלתה את הנושא הזה: יש לנו קונפליקטים או דברים שלמדנו מאמא ומאבא, יש את התפקוד שלנו כהורים, ויש פונקציה נוספת: שלנו בתור ההורים של עצמנו. אני בתור האמא שלי, שמאכילה את עצמי, דואגת לעצמי ועוד תפקידים ייניים, ואני בתור האבא של עצמי, שדואגת לשלומי ובטחוני ולהצבת גבולות (תפקידים יאנגיים). רובן המוחלט של הנשים בהריון שמעשנות, מפסיקות לעשן למען העובר. נשים רבות נמנעות מקפה ומאלכוהול בתקופת ההריון וההנקה. הורים מנסים לתת לילדיהם את התזונה המאוזנת והטובה ביותר שהם מכירים, לחשוף אותם לפעילות גופנית, לגילוי אישי ועוד. הורים יעשו הכל כדי להגן על ילדיהם, למנוע מהם מצבים של סכנה ושל חולי. ומה לגבי עצמנו? למה כל כך קשה לאנשים לדאוג לעצמם לתזונה הטובה ביותר, להגן על עצמם, לחשוף את עצמם לפעילות גופנית או לפעילויות בונות וטובות אחרות, כמו שהם היו מאחלים לילדיהם? ועוד הגיגים בנושא: אתמול הגיע אלי מטופל חדש. שאלתי אותו האם הוא מעוניין לחיות יותר טוב, להרגיש יותר טוב, והאם הוא מוכן לבצע שינויים בחייו לצורך העניין. הוא ענה שכן. בסוף הטיפול אמרתי לו שהוא חייב להפסיק לעשן ולשתות קפה היום, ושאם הוא לא יפסיק, הוא יהיה מאוד חולה. הוא היה קצת המום, והבנתי אותו. אשתו מטופלת אצלי, וגם היא שותה הרבה קפה ומעשנת, ולה אמרתי להוריד את הכמויות, אבל לא דיברתי באופן כזה קיצוני. אבל במקרה שלו, הרגשתי שבתוכו יש פצצה מתקתקת, היה כמעט כתוב לו סרטן על המצח. הוא סובל מתסכול מאוד מאוד עמוק וההיסטוריה הרפואית והרגלי החיים שלו לא משאירים יותר מידי מקום לניחושים. הו א אמר שזה יהיה קשה ואמרתי שאני יודעת, שאוכל לתמוך בו בטיפולים, אבל העבודה האמיתית תהיה שלו. זו פעם ראשונה שיצא לי להתבטא בצורה כזו עם מטופלים. בדרך כלל אני מעודדת אותם לשינויים הדרגתיים ודואגת לבנות מערכת של אמון הדדי לפני שאני ממליצה על שינויים דרסטיים בחיים. גם בענייני קפה, אני אף פעם לא אומרת להפסיק לגמרי בבת אחת, כי אני יודעת שזה קשה מאוד וגם גורם לתופעות לוואי לא רצויות. אבל הרגשתי שהעניין דחוף ולא סובל דיחוי. הוא קבע פגישה לשבוע הבא, ואני מקווה שהנושא יתקדם. אשמח לשמוע את תגובותיכם על מה שכתבתי, וסוף שבוע נפלא לכולם.
בשבועות האחרונים חשבתי די הרבה על עניין התזונה ואורח החיים. שאלתי את עצמי איך זה שיש אנשים שמסוגלים לעשות שינויים רבים על מנת לחיות טוב יותר, ואחרים לא משנים כלום, למרות שהם חולים או חיים פחות טוב כתוצאה מכך. זה יכול להיות עניין של כוח רצון, או של רצון לחיות, או היאחזות בחולי, או הרבה דברים אחרים, אבל לא ידעתי לאיזה תפקוד לשייך את זה. בשנתיים האחרונות התחלתי לשתות קפה, למרות שזה לא טעים לי, ואת הנזק הבריאותי שזה גורם אני מרגישה בוודאות. לפני שבועיים שתיתי קפה קר בבית קפה. זה היה קפה חזק מאוד, ובכוס גדולה. לאחר מכן הייתי מאוד מאוד לא רגועה, זזתי באי נוחות והרגשתי את ההשפעה הישירה של הקפאין, בתוספת כאבי בטן. מאז הפסקתי לשתות קפה כמעט לחלוטין. עדיין לא יכולתי לענות על השאלה, איך זה שבמשך שנתיים שתיתי קפה, איך זה שאני אוכלת דברים נוספים לא בריאים, איך זה שרוב האנשים שאני פוגשת מרגישים שקשה כל כך לשנות הרגלים או להימנע מדברים שהם יודעים מעבר לכל ספק שהם לא בריאים. שיחה עם עמיתה על הנושא, העלתה את הנושא הזה: יש לנו קונפליקטים או דברים שלמדנו מאמא ומאבא, יש את התפקוד שלנו כהורים, ויש פונקציה נוספת: שלנו בתור ההורים של עצמנו. אני בתור האמא שלי, שמאכילה את עצמי, דואגת לעצמי ועוד תפקידים ייניים, ואני בתור האבא של עצמי, שדואגת לשלומי ובטחוני ולהצבת גבולות (תפקידים יאנגיים). רובן המוחלט של הנשים בהריון שמעשנות, מפסיקות לעשן למען העובר. נשים רבות נמנעות מקפה ומאלכוהול בתקופת ההריון וההנקה. הורים מנסים לתת לילדיהם את התזונה המאוזנת והטובה ביותר שהם מכירים, לחשוף אותם לפעילות גופנית, לגילוי אישי ועוד. הורים יעשו הכל כדי להגן על ילדיהם, למנוע מהם מצבים של סכנה ושל חולי. ומה לגבי עצמנו? למה כל כך קשה לאנשים לדאוג לעצמם לתזונה הטובה ביותר, להגן על עצמם, לחשוף את עצמם לפעילות גופנית או לפעילויות בונות וטובות אחרות, כמו שהם היו מאחלים לילדיהם? ועוד הגיגים בנושא: אתמול הגיע אלי מטופל חדש. שאלתי אותו האם הוא מעוניין לחיות יותר טוב, להרגיש יותר טוב, והאם הוא מוכן לבצע שינויים בחייו לצורך העניין. הוא ענה שכן. בסוף הטיפול אמרתי לו שהוא חייב להפסיק לעשן ולשתות קפה היום, ושאם הוא לא יפסיק, הוא יהיה מאוד חולה. הוא היה קצת המום, והבנתי אותו. אשתו מטופלת אצלי, וגם היא שותה הרבה קפה ומעשנת, ולה אמרתי להוריד את הכמויות, אבל לא דיברתי באופן כזה קיצוני. אבל במקרה שלו, הרגשתי שבתוכו יש פצצה מתקתקת, היה כמעט כתוב לו סרטן על המצח. הוא סובל מתסכול מאוד מאוד עמוק וההיסטוריה הרפואית והרגלי החיים שלו לא משאירים יותר מידי מקום לניחושים. הו א אמר שזה יהיה קשה ואמרתי שאני יודעת, שאוכל לתמוך בו בטיפולים, אבל העבודה האמיתית תהיה שלו. זו פעם ראשונה שיצא לי להתבטא בצורה כזו עם מטופלים. בדרך כלל אני מעודדת אותם לשינויים הדרגתיים ודואגת לבנות מערכת של אמון הדדי לפני שאני ממליצה על שינויים דרסטיים בחיים. גם בענייני קפה, אני אף פעם לא אומרת להפסיק לגמרי בבת אחת, כי אני יודעת שזה קשה מאוד וגם גורם לתופעות לוואי לא רצויות. אבל הרגשתי שהעניין דחוף ולא סובל דיחוי. הוא קבע פגישה לשבוע הבא, ואני מקווה שהנושא יתקדם. אשמח לשמוע את תגובותיכם על מה שכתבתי, וסוף שבוע נפלא לכולם.
אני לא חושב שצריך להתייחס לאוכל ושתייה שנחשבים "לא בריאים" בצורה דרסטית, צריך לשים גבול אבל לא צריך להיות פאנאט