בוקר טוב. סיפור לשבת: מעשה בפלפל חריף
אני אוהבת חריף מתון. זה משדרג לי כל דבר. אבל מתון. השלם הפולני, למשל, אוכל חריף בלי הכרה. ולדעתנו הוא איבד את הרגישות שלו לטעם הזה.
אתמול בערב הביאו זוג חברים צנצנת עם זיתים שכבשו לבד, מפרי גנם. הנחתי על השולחן קערה יפה. כל מי שאוהב זיתים מרירים, כאלה שעדיין לא נכבשו במלואם, אהב אותם מאוד, כולל אני. הקערה ירדה בגובהה במהלך הארוחה במידה ניכרת, וניהלנו שיחה על כמה מרירים אנחנו אוהבים את הזיתים שלנו.
בסוף, בדרך החוצה, עזרו כולם לפנות את השולחן מהסוכה למטבח. הקערה האחרונה שלקחתי היתה זו של הזיתים. בדרך, הושטתי יד והכנסתי לפה חתיכה יפה של פלפל חריף שהיתה שם. כחובבת זיתים מושבעת, הבנתי מזמן שפלפל חריף של זיתים הוא אחד האהובים עלי: חריף במידה. הצעד הבא תוכנן להיות פרוסת הלימון שישבה לה שם באמצע.
הפלפל היה חריף. נורא נורא נורא חריף. תוך שניות האדמתי, הזעתי, עיניי יצאו מחוריהן, עמדתי ולא יכולתי לזוז. החבר שהביא את הזיתים אמר: גם לי זה קרה, לפני יומיים. את יודעת למה? כי הזיתים כבושים רק עשרה ימים. לכן הם עדיין מרירים והפלפל עדיין בשיא חריפותו. תשתי משהו.
שתיתי משהו ועוד משהו. לחם לא רציתי לאכול כי אסור לי גלוטן. אחרי כמה דקות של אמפתיה נפרדו החברים, והתנצלתי שאני לא מתנשקת אתם כי כולי מזיעה. בירכתי אותם לשלום וממש שמחתי שיצאו...
עוד מים. כשהמים בפה זה עוזר, שנייה אחרי שבולעים כבר לא. פתאום שמתי לב שבנוסף לכל התחושות המתוארות לעיל, הלב שלי התחיל לדפוק ממש ממש חזק, החניכיים שורפות והשיניים שלי ממש ממש כואבות. התנצלתי בפני השלם על שאני משאירה לו את הבלגן והלכתי לשכב על הספה בסלון, ממש ממש מבוהלת (אני חולת לב). הדלקתי טיוי ובחרתי סרט, בשביל הסחת הדעת.
שעה קשה עברה על כוחותינו. נדמה לי שאם זה היה ממשיך הייתי הולכת למיון. הרבה אחרי שהלשון נרגעה החניכיים והשיניים עוד כאבו, אבל הפחד הגדול היה הלב. ולאט לאט התחלתי להרגיש את הבטן.
אחרי שעה לא נשאר זכר, העפתי את השלם מהמטבח (כאב לו הגב) וסיימתי בגבורה. ואז, ממש לפני המקלחת, נכנסתי לכאן לכתוב דיווח על הארוחה.
מקלחת, מיטה. אין מצב, אין סיכוי. אני מתפתלת מפה לשם, הוא כבר מזמן נרדם. אני עייפה, לא מבינה. בסוף הבנתי. כדור קלונס אחד להרגעת החרדה פתר את הבעיה תוך עשרים דקות.
לא יאומן כי יסופר.
שבת שלום.
אני אוהבת חריף מתון. זה משדרג לי כל דבר. אבל מתון. השלם הפולני, למשל, אוכל חריף בלי הכרה. ולדעתנו הוא איבד את הרגישות שלו לטעם הזה.
אתמול בערב הביאו זוג חברים צנצנת עם זיתים שכבשו לבד, מפרי גנם. הנחתי על השולחן קערה יפה. כל מי שאוהב זיתים מרירים, כאלה שעדיין לא נכבשו במלואם, אהב אותם מאוד, כולל אני. הקערה ירדה בגובהה במהלך הארוחה במידה ניכרת, וניהלנו שיחה על כמה מרירים אנחנו אוהבים את הזיתים שלנו.
בסוף, בדרך החוצה, עזרו כולם לפנות את השולחן מהסוכה למטבח. הקערה האחרונה שלקחתי היתה זו של הזיתים. בדרך, הושטתי יד והכנסתי לפה חתיכה יפה של פלפל חריף שהיתה שם. כחובבת זיתים מושבעת, הבנתי מזמן שפלפל חריף של זיתים הוא אחד האהובים עלי: חריף במידה. הצעד הבא תוכנן להיות פרוסת הלימון שישבה לה שם באמצע.
הפלפל היה חריף. נורא נורא נורא חריף. תוך שניות האדמתי, הזעתי, עיניי יצאו מחוריהן, עמדתי ולא יכולתי לזוז. החבר שהביא את הזיתים אמר: גם לי זה קרה, לפני יומיים. את יודעת למה? כי הזיתים כבושים רק עשרה ימים. לכן הם עדיין מרירים והפלפל עדיין בשיא חריפותו. תשתי משהו.
שתיתי משהו ועוד משהו. לחם לא רציתי לאכול כי אסור לי גלוטן. אחרי כמה דקות של אמפתיה נפרדו החברים, והתנצלתי שאני לא מתנשקת אתם כי כולי מזיעה. בירכתי אותם לשלום וממש שמחתי שיצאו...
עוד מים. כשהמים בפה זה עוזר, שנייה אחרי שבולעים כבר לא. פתאום שמתי לב שבנוסף לכל התחושות המתוארות לעיל, הלב שלי התחיל לדפוק ממש ממש חזק, החניכיים שורפות והשיניים שלי ממש ממש כואבות. התנצלתי בפני השלם על שאני משאירה לו את הבלגן והלכתי לשכב על הספה בסלון, ממש ממש מבוהלת (אני חולת לב). הדלקתי טיוי ובחרתי סרט, בשביל הסחת הדעת.
שעה קשה עברה על כוחותינו. נדמה לי שאם זה היה ממשיך הייתי הולכת למיון. הרבה אחרי שהלשון נרגעה החניכיים והשיניים עוד כאבו, אבל הפחד הגדול היה הלב. ולאט לאט התחלתי להרגיש את הבטן.
אחרי שעה לא נשאר זכר, העפתי את השלם מהמטבח (כאב לו הגב) וסיימתי בגבורה. ואז, ממש לפני המקלחת, נכנסתי לכאן לכתוב דיווח על הארוחה.
מקלחת, מיטה. אין מצב, אין סיכוי. אני מתפתלת מפה לשם, הוא כבר מזמן נרדם. אני עייפה, לא מבינה. בסוף הבנתי. כדור קלונס אחד להרגעת החרדה פתר את הבעיה תוך עשרים דקות.
לא יאומן כי יסופר.
שבת שלום.