פרשת "ויגש":
בס"ד
"ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך"
יש להבין את פשר טענת יהודה: הלוא האחים עצמם הצהירו בפני יוסף: "אשר ימצא אתו מעבדיך ומת וגם אנחנו נהיה לאדני לעבדים", ואילו יוסף הסתפק בלקיחת "אשר נמצא הגביע בידו" בלבד, ומה פתחון פה יש כנגדו?
פירש זאת רבי יוסף נתנזון על פי היסוד שכתב רבנו אליעזר אשכנזי: כאשר חוטא האדם בחטא כה כבד עד שאין אפשרות להענישו כפי מעשיו, אזי אין ברירה אלא לפוטרו לגמרי, ואף לא להענישו בעונש קל. זאת משום שאין לקבוע עונש קל על חטא כבד. לפיכך, כשביקש משה מלפני ה' שימחל לישראל על חטא העגל, הגדיל את חטאם באומרו: "אנא חטא העם הזה חטאה גדלה" – ומתוך כך יש למחול להם.
אף יהודה טען לפני יוסף: אם אינך יכול להענישנו כפי שמגיע לנו, אינך יכול אף להענישנו בעונש קל ולאסור את בנימין בלבד, אלא עליך לוותר לנו לגמרי ולשחררו לנפשו.
בכך פירש רבי יוסף שאול את בקשתנו בימים הנוראים מלפני ה': "באין מליץ יושר מול מגיד פשע" – באשר כה גדול חטאינו, וכאשר: "תגיד ליעקב דבר חק ומשפט" – יימצא שאין בנמצא עונש שיכול לכפר עלינו, אזי אין לך אלא לפוטרנו מעונש – "וצדקנו במשפט המלך המשפט".
"ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי"
ב"דעת זקנים" מבעלי התוספות הובא בשם מדרש:
"למה חי יעקב פחות מאביו ל"ג שנים" אלא, אמר לו הקב"ה :'אני הצלתיך מלבן ומשכם והחזרתי לך דינה ויוסף ואתה אמרת 'מעט ורעים' היו ימי חייך, חייך אני נוטל מהם כפי חשבון התיבות (המילים) שאמרת והם הל"ג תיבות שיש מ'ויאמר פרעה אל יעקב' עד 'בימי מגוריהם'".
יש להבין את פשר התביעה על יעקב, הלוא גם אם ביקש להתרעם על כך שחייו היו' מעט ורעים', אף שאמרו במסכת ברכות כי: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", מכל מקום פירשו, כי על הטובה מברך 'הטוב והמטיב' ועל הרעה 'דין האמת', ומכאן שמותר לאדם להכיר בכך שהרעה היא 'רעה'?
ביאר רבי חיים שטיין ראש ישיבת טלז אוהיו:
אכן, בשעה שפוקדת הרעה את האדם די בכך שיצדיק את הדין בברכת 'דין האמת', אולם יעקב הצדיק הרי כבר נוכח, שמכירת יוסף הייתה לטובה בעבורו, ועל כן נתבע כשאמר 'מעט ורעים' ולא בירך 'הטוב והמטיב'.
"כי כבד הרעב מאד"
רגיל היה הגר"א מווילנה, להזמין אליו, מזמן לזמן, את המגיד משרים רבי יעקב קראנץ מדובנא, והיה שומע ממנו משל ומליצה, תוכחה ומוסר. פעם אחת הוזמן המגיד לבית הגר"א לפתע פתאום, ומתוך שהזדרז להיענות להזמנת הגר"א, לא אכל ולא שתה בטרם צאתו לדרכו, והגיע לבית הגר"א כשהוא רעב וצמא, עייף ויגע. מיד ישבו לפניו הגר"א ובני ביתו וציפו למוצא פיו. רצה המגיד לרמוז להם שהוא רעב וצמא, פתח ודרש: אמשיל לכם: עני אחד ביקש לקנות לו עז, שתהא טיפת חלב מצויה בביתו חסך מלחמו וצרף פרוטה לפרוטה, עד שהיה בידו די עז. הלך אל השוק וקנה עז חולבת. כיוון שהכניסה לביתו, היו כל בני הבית שמחים – מעתה יטעמו טעם חלב. הקיפו כולם את העז, ועקרת הבית התחילה לחלוב אותה. אך היא חולבת וחולבת – וחלב אין. נפלו פניהם של בני הבית ובעל הבית, עצב וחפוי, מיהר אל המוכר להחזיר לו את העז, בטענה מקח-טעות היה כאן. שאל המוכר את הקונה: איזה אוכל נתת לעז? כל אוכל לא נתתי לה – השיב הלוקח. אמר לו המוכר: אם אוכל לא נתת לעז, חלב מנין לה?
מיד נרמזו בני הבית וערכו את השולחן לפני המגיד.
לרפואת:
אהרן בן אסתר
אופיר בן שרה
אורה בת תמר (טמה) חיה
אורה בת שושנה
אורית אסתר בת שרה
אורנה נריה בת עליזה
אייל ראובן בן אורנה נריה
אלדד בן אלישבע
אלומה בת מטילדה
אסתר צירל בת לילי
בן ציון בן חנה
דב בן אסתר
דבורה בת חווה
דנה בת רבקה
דניאל בן שקד
הדס בת שרה פוריה
ולדימיר זאב בן מאיה
חיים בן נחמה
חנה בת מרים
חנה בת פסל (pesel) לאה
יפה בת יוכבד
יוסף בן שרה
יצחק בן יונה
לילך בת טובה
מאיר בן אסתר
מלכה בת ציפורה
נועה בת אירית
סברי משה בן מרים
סתיו בת אירית
עמיחי יהושע בן ברוריה בריינה אסתר
רחל בת רבקה
שירה בת ינית YANIT
תמר גולדה בת מלכה
תרזה (Tirza) בת תמרה
בתוך שאר חולי עמו ישראל.
"אל נא רפא נא לה"!
"אָנָּא, בְּכֹחַ גְדֻּלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה:
קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ, שַׂגְּבֵנוּ, טַהֲרֵנוּ, נוֹרָא:
נָא גִבּוֹר, דוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם:
בָּרְכֵם, טַהֲרֵם, רַחֲמֵי צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָמְלֵם:
חֲסִין קָדוֹשׁ, בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתְךָ:
יָחִיד גֵּאָה, לְעַמְּךְ פְּנֵה, זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתְךָ:
שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ, יוֹדֵעַ תַעֲלֻמוֹת: "
רפואה שלמה ובשורות טובות לכל עם ישראל!
שבת שלום ומבורך!!!
בס"ד
"ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך"
יש להבין את פשר טענת יהודה: הלוא האחים עצמם הצהירו בפני יוסף: "אשר ימצא אתו מעבדיך ומת וגם אנחנו נהיה לאדני לעבדים", ואילו יוסף הסתפק בלקיחת "אשר נמצא הגביע בידו" בלבד, ומה פתחון פה יש כנגדו?
פירש זאת רבי יוסף נתנזון על פי היסוד שכתב רבנו אליעזר אשכנזי: כאשר חוטא האדם בחטא כה כבד עד שאין אפשרות להענישו כפי מעשיו, אזי אין ברירה אלא לפוטרו לגמרי, ואף לא להענישו בעונש קל. זאת משום שאין לקבוע עונש קל על חטא כבד. לפיכך, כשביקש משה מלפני ה' שימחל לישראל על חטא העגל, הגדיל את חטאם באומרו: "אנא חטא העם הזה חטאה גדלה" – ומתוך כך יש למחול להם.
אף יהודה טען לפני יוסף: אם אינך יכול להענישנו כפי שמגיע לנו, אינך יכול אף להענישנו בעונש קל ולאסור את בנימין בלבד, אלא עליך לוותר לנו לגמרי ולשחררו לנפשו.
בכך פירש רבי יוסף שאול את בקשתנו בימים הנוראים מלפני ה': "באין מליץ יושר מול מגיד פשע" – באשר כה גדול חטאינו, וכאשר: "תגיד ליעקב דבר חק ומשפט" – יימצא שאין בנמצא עונש שיכול לכפר עלינו, אזי אין לך אלא לפוטרנו מעונש – "וצדקנו במשפט המלך המשפט".
"ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי"
ב"דעת זקנים" מבעלי התוספות הובא בשם מדרש:
"למה חי יעקב פחות מאביו ל"ג שנים" אלא, אמר לו הקב"ה :'אני הצלתיך מלבן ומשכם והחזרתי לך דינה ויוסף ואתה אמרת 'מעט ורעים' היו ימי חייך, חייך אני נוטל מהם כפי חשבון התיבות (המילים) שאמרת והם הל"ג תיבות שיש מ'ויאמר פרעה אל יעקב' עד 'בימי מגוריהם'".
יש להבין את פשר התביעה על יעקב, הלוא גם אם ביקש להתרעם על כך שחייו היו' מעט ורעים', אף שאמרו במסכת ברכות כי: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", מכל מקום פירשו, כי על הטובה מברך 'הטוב והמטיב' ועל הרעה 'דין האמת', ומכאן שמותר לאדם להכיר בכך שהרעה היא 'רעה'?
ביאר רבי חיים שטיין ראש ישיבת טלז אוהיו:
אכן, בשעה שפוקדת הרעה את האדם די בכך שיצדיק את הדין בברכת 'דין האמת', אולם יעקב הצדיק הרי כבר נוכח, שמכירת יוסף הייתה לטובה בעבורו, ועל כן נתבע כשאמר 'מעט ורעים' ולא בירך 'הטוב והמטיב'.
"כי כבד הרעב מאד"
רגיל היה הגר"א מווילנה, להזמין אליו, מזמן לזמן, את המגיד משרים רבי יעקב קראנץ מדובנא, והיה שומע ממנו משל ומליצה, תוכחה ומוסר. פעם אחת הוזמן המגיד לבית הגר"א לפתע פתאום, ומתוך שהזדרז להיענות להזמנת הגר"א, לא אכל ולא שתה בטרם צאתו לדרכו, והגיע לבית הגר"א כשהוא רעב וצמא, עייף ויגע. מיד ישבו לפניו הגר"א ובני ביתו וציפו למוצא פיו. רצה המגיד לרמוז להם שהוא רעב וצמא, פתח ודרש: אמשיל לכם: עני אחד ביקש לקנות לו עז, שתהא טיפת חלב מצויה בביתו חסך מלחמו וצרף פרוטה לפרוטה, עד שהיה בידו די עז. הלך אל השוק וקנה עז חולבת. כיוון שהכניסה לביתו, היו כל בני הבית שמחים – מעתה יטעמו טעם חלב. הקיפו כולם את העז, ועקרת הבית התחילה לחלוב אותה. אך היא חולבת וחולבת – וחלב אין. נפלו פניהם של בני הבית ובעל הבית, עצב וחפוי, מיהר אל המוכר להחזיר לו את העז, בטענה מקח-טעות היה כאן. שאל המוכר את הקונה: איזה אוכל נתת לעז? כל אוכל לא נתתי לה – השיב הלוקח. אמר לו המוכר: אם אוכל לא נתת לעז, חלב מנין לה?
מיד נרמזו בני הבית וערכו את השולחן לפני המגיד.
לרפואת:
אהרן בן אסתר
אופיר בן שרה
אורה בת תמר (טמה) חיה
אורה בת שושנה
אורית אסתר בת שרה
אורנה נריה בת עליזה
אייל ראובן בן אורנה נריה
אלדד בן אלישבע
אלומה בת מטילדה
אסתר צירל בת לילי
בן ציון בן חנה
דב בן אסתר
דבורה בת חווה
דנה בת רבקה
דניאל בן שקד
הדס בת שרה פוריה
ולדימיר זאב בן מאיה
חיים בן נחמה
חנה בת מרים
חנה בת פסל (pesel) לאה
יפה בת יוכבד
יוסף בן שרה
יצחק בן יונה
לילך בת טובה
מאיר בן אסתר
מלכה בת ציפורה
נועה בת אירית
סברי משה בן מרים
סתיו בת אירית
עמיחי יהושע בן ברוריה בריינה אסתר
רחל בת רבקה
שירה בת ינית YANIT
תמר גולדה בת מלכה
תרזה (Tirza) בת תמרה
בתוך שאר חולי עמו ישראל.
"אל נא רפא נא לה"!
"אָנָּא, בְּכֹחַ גְדֻּלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה:
קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ, שַׂגְּבֵנוּ, טַהֲרֵנוּ, נוֹרָא:
נָא גִבּוֹר, דוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם:
בָּרְכֵם, טַהֲרֵם, רַחֲמֵי צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָמְלֵם:
חֲסִין קָדוֹשׁ, בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתְךָ:
יָחִיד גֵּאָה, לְעַמְּךְ פְּנֵה, זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתְךָ:
שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ, יוֹדֵעַ תַעֲלֻמוֹת: "
רפואה שלמה ובשורות טובות לכל עם ישראל!
שבת שלום ומבורך!!!