פרשת "נח":
ב"ה
"בוא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני"
לפי פשט הכתוב, נח ניצל מן המבול בזכות צדקתו ("כי אותך ראיתי צדיק לפני"). אך מאידך גיסא, בסוף פרשת בראשית נאמר "ונח מצא חן בעיני ה'", ובמסכת סנהדרין מדייקים חז"ל מהלשון "מצא חן", שנח לא היה ראוי להינצל, אלא שהקב"ה חנן אותו ("חן" מלשון חנינה ורחמים), כלשון הגמרא שם: "אף על נח נחתם גזר דין, אלא שמצא חן"! והדברים לכאורה תמוהים, אם היה צדיק תמים, מדוע הוצרך לחנינה?
ואפשר ליישב את הדברים כך:
נח היה צדיק לעצמו, אך הייתה עליו ביקורת שלא דאג כראוי לבני דורו. וכך נאמר בזוהר שהמבול נקרא על ידי הנביא ישעיהו "מי נח", מאחר שלא התפלל על בני דורו [ובלשון הזוהר, בתרגום מארמית: "כיוון שאמר לו (-הקב"ה) שיינצלו הוא ובניו, לא ביקש רחמים על העולם, ונאבדו. ומשום כך נקראו מי המבול על שמו, כמו שנאמר (ישעיה נד, ט) 'כי מי נח זאת לי'.... בדומה לכך כותב הספורנו בסוף פרשת בראשית, שנח לא דאג ללמד דעת את בני דורו. תכונה זו היא תכונה פסולה (עד כמה שניתן לדון את נח), שכן אדם צריך לדאוג גם לאחרים. רבים מפרשים בדרך זו גם את דברי התנא בפרקי אבות "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת - אדם נועד כדי ללמד ולהועיל לאחרים, ולא להתבצר בעצמו. ואמרו חז"ל במסכת ראש השנה :"הלומד תורה ואינו מלמדה, דומה להדס במדבר", כלומר שיש בו ריח אך אין בו תועלת כי אינו מהנה אחרים.
מחמת כך, לא היה ראוי נח להינצל, אלא ש"מצא חן"-הקב"ה חס עליו וחנן אותו, לנוכח העובדה שבכל זאת היה צדיק תמים והחזיק מעמד בדור שכולו רשע.
במדרש תהלים מובא דו שיח בין אברהם לבין שם בן נח, ובו מברר אברהם בזכות מה יצאו נח ובניו מן התיבה: "כיצד יצאתם מן התיבה? אמר לו: בצדקה שהיינו עושים שם, אמר לו: וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה? וכי עניים היו שם?... אמר לו: בצדקה שעשינו עם הבהמה וחיה ועוף - לא היינו ישנים, אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה כל הלילה. אותה שעה אמר אברהם: ומה אלו, אילולי שעשו צדקה עם הבהמה וחיה ועוף לא היו יוצאים... ואני אם אעשה צדקה עם בני אדם שהם צלמו של הקב"ה על אחת כמה וכמה. אותה שעה 'ויטע אשל'".
ולכאורה הדברים תמוהים, לשם מה נזקקו נח ובניו לזכות מיוחדת ונפרדת כדי "לצאת מן התיבה"? הרי התיבה שימשה בסך הכול כאמצעי להפריד בין נח ובין דורו, שלא יקבל עונש כמותם, ואם כך, ברור מאליו שבתום המבול ייצאו מן התיבה, ומדוע נזקקו לזכות מיוחדת לשם כך?
שאלה נוספת- מדוע הוצרכו נח ומשפחתו לסבול בתיבה שנה שלמה; וכי לא יכול היה הקב"ה להחריב את העולם בפחות זמן, ולא להביא על נח ומשפחתו סבל ממושך כזה?
ויישוב לשאלות האלה: התיבה לא הייתה אך ורק אמצעי למילוט נח מעונש המבול, אלא גם אמצעי תיקון לפגם שהיה בנח, שלא דאג כראוי לבני דורו אלא לעצמו בלבד. ללא אמצעי תיקון זה, לא ניתן היה לברוא את העולם מחדש לאחר המבול, כי לא ניתן לברוא עולם חדש, שתחילתו ובסיסו באדם המרוכז רק בעצמו ולא בזולתו. משום כך, נגזר על נח לשהות בתיבה במשך שנה כשעליו לדאוג לכל חיה וחיה ולמלא את מחסורה (ורש"י אומר על המילים "וישאר אך נח", שהיה גונח מרוב הטורח); כשאדם טורח כך במשך שנה שלמה, משתנה טבעו והוא לומד להיות רגיש לזולת. זו הייתה אפוא המטרה של השהייה בתיבה למשך שנה, ומכאן מובנים היטב דברי המדרש לעיל: עשיית החסד בתיבה, היא שאפשרה את צאתו של נח ומשפחתו מן התיבה, שכן היא זו ששינתה את אופיים ואפשרה את יציאתם לבניית עולם חדש.
"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם"
נטיעת הכרם גרמה לנח להתבזות. חז"ל פרשו את המילה "ויחל" מלשון "נתחלל ונהיה חולין".
מסביר המגיד מדובנא: משל לאדם, שצדיק ברכו כי העסק הראשון שיעסוק בו יצליח ביותר. שב האיש לביתו ורעיון מבריק עלה במחשבתו. מיד בכניסתו, הוא ביקש מאשתו , שתביא לו את שקית דינרי הזהב שהם חוסכים בעמל כל ימיהם, כי ברצונו לעשות בהם עסק מוצלח: הוא יספור את המטבעות, והם יתרבו מאליהם...היא הייתה בטוחה, שדעתו השתבשה, וחששה להפקיד בידיו את המטבעות. תוך זמן קצר עלו צעקותיהם עד לשמים, ופרצה ביניהם מריבה כפי שלא פרצה מעולם, שהרי זה היה ה"עסק" הראשון, שעשה בבואו לביתו...
כאשר נפסק המבול, הייתה מידה מרובה של מידת הרחמים והחסד מאת הקב"ה, לקומם מחדש את הריסות העולם, כדי שבני אדם יחיו בו באופן מתוקן וראוי. הדין היה, שנח ינצל עת רצון זו ויעסוק בדברים רוחניים כדי שיעמדו לעד, אך הוא העדיף לטעת כרם. אכן, מעשהו הצליח ביותר. הכרם נבט, צמח וגידל ענבים באותו היום! וכדברי חז"ל: "בו ביום נטע, ובו ביום שתה"...
לרפואת:
אופיר בן שרה
אורה בת תמר (טמה) חיה
אורנה נריה בת עליזה
אייל ראובן בן אורנה נריה
אלדד בן אלישבע
אלומה בת מטילדה
אסתר צירל בת לילי
דב בן אסתר
דבורה בת חווה
דנה בת רבקה
דניאל בן שקד
הדס בת שרה פוריה
חיים בן נחמה
חנה בת מרים
יפה בת יוכבד
יוסף בן שרה
יוסף ברוך בן חיה שרה
יצחק בן יונה
לילך בת טובה
מאיר בן אסתר
מלכה בת ציפורה
ניצה בת הטי
סתיו בת אירית
עמיחי יהושע בן ברוריה בריינה אסתר
רחל בת רבקה
תמר גולדה בת מלכה
בתוך שאר חולי עמו ישראל.
"אל נא רפא נא לה"!
"אָנָּא, בְּכֹחַ גְדֻּלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה:
קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ, שַׂגְּבֵנוּ, טַהֲרֵנוּ, נוֹרָא:
נָא גִבּוֹר, דוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם:
בָּרְכֵם, טַהֲרֵם, רַחֲמֵי צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָמְלֵם:
חֲסִין קָדוֹשׁ, בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתְךָ:
יָחִיד גֵּאָה, לְעַמְּךְ פְּנֵה, זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתְךָ:
שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ, יוֹדֵעַ תַעֲלֻמוֹת: "
רפואה שלמה ובשורות טובות לכל עם ישראל!
שבת שלום ומבורך!!!
חודש טוב ובריא!!!
ב"ה
"בוא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני"
לפי פשט הכתוב, נח ניצל מן המבול בזכות צדקתו ("כי אותך ראיתי צדיק לפני"). אך מאידך גיסא, בסוף פרשת בראשית נאמר "ונח מצא חן בעיני ה'", ובמסכת סנהדרין מדייקים חז"ל מהלשון "מצא חן", שנח לא היה ראוי להינצל, אלא שהקב"ה חנן אותו ("חן" מלשון חנינה ורחמים), כלשון הגמרא שם: "אף על נח נחתם גזר דין, אלא שמצא חן"! והדברים לכאורה תמוהים, אם היה צדיק תמים, מדוע הוצרך לחנינה?
ואפשר ליישב את הדברים כך:
נח היה צדיק לעצמו, אך הייתה עליו ביקורת שלא דאג כראוי לבני דורו. וכך נאמר בזוהר שהמבול נקרא על ידי הנביא ישעיהו "מי נח", מאחר שלא התפלל על בני דורו [ובלשון הזוהר, בתרגום מארמית: "כיוון שאמר לו (-הקב"ה) שיינצלו הוא ובניו, לא ביקש רחמים על העולם, ונאבדו. ומשום כך נקראו מי המבול על שמו, כמו שנאמר (ישעיה נד, ט) 'כי מי נח זאת לי'.... בדומה לכך כותב הספורנו בסוף פרשת בראשית, שנח לא דאג ללמד דעת את בני דורו. תכונה זו היא תכונה פסולה (עד כמה שניתן לדון את נח), שכן אדם צריך לדאוג גם לאחרים. רבים מפרשים בדרך זו גם את דברי התנא בפרקי אבות "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת - אדם נועד כדי ללמד ולהועיל לאחרים, ולא להתבצר בעצמו. ואמרו חז"ל במסכת ראש השנה :"הלומד תורה ואינו מלמדה, דומה להדס במדבר", כלומר שיש בו ריח אך אין בו תועלת כי אינו מהנה אחרים.
מחמת כך, לא היה ראוי נח להינצל, אלא ש"מצא חן"-הקב"ה חס עליו וחנן אותו, לנוכח העובדה שבכל זאת היה צדיק תמים והחזיק מעמד בדור שכולו רשע.
במדרש תהלים מובא דו שיח בין אברהם לבין שם בן נח, ובו מברר אברהם בזכות מה יצאו נח ובניו מן התיבה: "כיצד יצאתם מן התיבה? אמר לו: בצדקה שהיינו עושים שם, אמר לו: וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה? וכי עניים היו שם?... אמר לו: בצדקה שעשינו עם הבהמה וחיה ועוף - לא היינו ישנים, אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה כל הלילה. אותה שעה אמר אברהם: ומה אלו, אילולי שעשו צדקה עם הבהמה וחיה ועוף לא היו יוצאים... ואני אם אעשה צדקה עם בני אדם שהם צלמו של הקב"ה על אחת כמה וכמה. אותה שעה 'ויטע אשל'".
ולכאורה הדברים תמוהים, לשם מה נזקקו נח ובניו לזכות מיוחדת ונפרדת כדי "לצאת מן התיבה"? הרי התיבה שימשה בסך הכול כאמצעי להפריד בין נח ובין דורו, שלא יקבל עונש כמותם, ואם כך, ברור מאליו שבתום המבול ייצאו מן התיבה, ומדוע נזקקו לזכות מיוחדת לשם כך?
שאלה נוספת- מדוע הוצרכו נח ומשפחתו לסבול בתיבה שנה שלמה; וכי לא יכול היה הקב"ה להחריב את העולם בפחות זמן, ולא להביא על נח ומשפחתו סבל ממושך כזה?
ויישוב לשאלות האלה: התיבה לא הייתה אך ורק אמצעי למילוט נח מעונש המבול, אלא גם אמצעי תיקון לפגם שהיה בנח, שלא דאג כראוי לבני דורו אלא לעצמו בלבד. ללא אמצעי תיקון זה, לא ניתן היה לברוא את העולם מחדש לאחר המבול, כי לא ניתן לברוא עולם חדש, שתחילתו ובסיסו באדם המרוכז רק בעצמו ולא בזולתו. משום כך, נגזר על נח לשהות בתיבה במשך שנה כשעליו לדאוג לכל חיה וחיה ולמלא את מחסורה (ורש"י אומר על המילים "וישאר אך נח", שהיה גונח מרוב הטורח); כשאדם טורח כך במשך שנה שלמה, משתנה טבעו והוא לומד להיות רגיש לזולת. זו הייתה אפוא המטרה של השהייה בתיבה למשך שנה, ומכאן מובנים היטב דברי המדרש לעיל: עשיית החסד בתיבה, היא שאפשרה את צאתו של נח ומשפחתו מן התיבה, שכן היא זו ששינתה את אופיים ואפשרה את יציאתם לבניית עולם חדש.
"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם"
נטיעת הכרם גרמה לנח להתבזות. חז"ל פרשו את המילה "ויחל" מלשון "נתחלל ונהיה חולין".
מסביר המגיד מדובנא: משל לאדם, שצדיק ברכו כי העסק הראשון שיעסוק בו יצליח ביותר. שב האיש לביתו ורעיון מבריק עלה במחשבתו. מיד בכניסתו, הוא ביקש מאשתו , שתביא לו את שקית דינרי הזהב שהם חוסכים בעמל כל ימיהם, כי ברצונו לעשות בהם עסק מוצלח: הוא יספור את המטבעות, והם יתרבו מאליהם...היא הייתה בטוחה, שדעתו השתבשה, וחששה להפקיד בידיו את המטבעות. תוך זמן קצר עלו צעקותיהם עד לשמים, ופרצה ביניהם מריבה כפי שלא פרצה מעולם, שהרי זה היה ה"עסק" הראשון, שעשה בבואו לביתו...
כאשר נפסק המבול, הייתה מידה מרובה של מידת הרחמים והחסד מאת הקב"ה, לקומם מחדש את הריסות העולם, כדי שבני אדם יחיו בו באופן מתוקן וראוי. הדין היה, שנח ינצל עת רצון זו ויעסוק בדברים רוחניים כדי שיעמדו לעד, אך הוא העדיף לטעת כרם. אכן, מעשהו הצליח ביותר. הכרם נבט, צמח וגידל ענבים באותו היום! וכדברי חז"ל: "בו ביום נטע, ובו ביום שתה"...
לרפואת:
אופיר בן שרה
אורה בת תמר (טמה) חיה
אורנה נריה בת עליזה
אייל ראובן בן אורנה נריה
אלדד בן אלישבע
אלומה בת מטילדה
אסתר צירל בת לילי
דב בן אסתר
דבורה בת חווה
דנה בת רבקה
דניאל בן שקד
הדס בת שרה פוריה
חיים בן נחמה
חנה בת מרים
יפה בת יוכבד
יוסף בן שרה
יוסף ברוך בן חיה שרה
יצחק בן יונה
לילך בת טובה
מאיר בן אסתר
מלכה בת ציפורה
ניצה בת הטי
סתיו בת אירית
עמיחי יהושע בן ברוריה בריינה אסתר
רחל בת רבקה
תמר גולדה בת מלכה
בתוך שאר חולי עמו ישראל.
"אל נא רפא נא לה"!
"אָנָּא, בְּכֹחַ גְדֻּלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה:
קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ, שַׂגְּבֵנוּ, טַהֲרֵנוּ, נוֹרָא:
נָא גִבּוֹר, דוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם:
בָּרְכֵם, טַהֲרֵם, רַחֲמֵי צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָמְלֵם:
חֲסִין קָדוֹשׁ, בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתְךָ:
יָחִיד גֵּאָה, לְעַמְּךְ פְּנֵה, זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתְךָ:
שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ, יוֹדֵעַ תַעֲלֻמוֹת: "
רפואה שלמה ובשורות טובות לכל עם ישראל!
שבת שלום ומבורך!!!
חודש טוב ובריא!!!
