חוויות אוכל מבאטומי (גיאורגיה) ומחשבות על תרבות הצריכה

חוויות אוכל מבאטומי (גיאורגיה) ומחשבות על תרבות הצריכה

כידוע, ביקרתי בגיאורגייה לפני שנתיים ומשהו ומאד אהבתי.
את הנופים, את האווירה, את התרבות, את הכנסת האורחים,
את האנשים ואת האוכל.
לאחרונה, בין כסה לעשור, ביקרתי בעיר הקיט באטומי אליה
לא הגעתי בטיולי הקודם. מביאה לכם קצת תמונות וסיפורים.
הדבר שהכי אכזב אותי, היה ההבדל בין האוכל הגיאורגי
האותנטי שאהבתי מאד בטיולי הקודם, לבין האוכל הפונה
לתיירים מהעולם המערבי. חבל - לטעמי האוכל המקומי הוא
חלק בלתי נפרד מחוויית הטיול בחו"ל, גם אם אפשר לאכול
רק חלק בגלל הכשרות.
בטיולי הקודם שהיתי רוב הזמן במלון בוטיק בבעלות ישראלית,
ושם אכלתי כל הזמן אוכל מקומי. אהבתי מאד.
שני לילות ביליתי במלונות גדולים ותיירותיים, ושם היה אוכל
דומה למה שקיבלתי הפעם במלון גדול בו שהיתי.
את הלחם הגיאורגי הנפלא (גם שומרי כשרות יכולים לאכול)
פגשתי רק במקומות הקטנים. במלונות הגדולים אז וגם עכשיו,
מגישים לחם יותר מודרני. (נכון שאיני אוכלת דגנים אבל
אפשר להתאכזב או ליהנות גם כאשר רק מסתכלים)
למזלי גם הפעם הגעתי למקומות יותר קטנים וזכיתי לראות
ולטעום את מה שאוהבת.
בניגוד לביקורי הקודם בו היו הרבה ביכורים (פירות מעולים),
הפעם אפשר היה להרגיש שזה סתיו והחורף בפתח (תראו
בתמונות).
העיר הזו התפתחה מאד בשנים האחרונות, בזכות התיירות,
אבל מחוץ לעונה מתגוררים בה בעיקר אנשים פשוטים מאד,
והיא עיר המחוז עבור הרבה כפריים שמתגוררים בהרים שמסביב
ואוכלים בעיקר את מה שהם מגדלים ומייצרים בעצמם - צומח וחי.
יש גם דגים בשפע - דגי ים בבאטומי עצמה, ודגי מים מתוקים,
בעיקר פורל, מהנהרות הרבים שזורמים שם.
הרבה כפריים מתפרנסים בשנים האחרונות גם מאירוח קבוצות מטיילים לארוחות, וגם זה מעניין.
התעשייה בגיאורגייה אינה מפותחת, בעיקר תעשיית המזון,
ובעיקר באזור הזה כי כאמור - לא ממש קונים אוכל תעשייתי.
אין תרבות אפייה, כמו כל האזור הזה - לקינוח או ככיבוד,
מגישים פירות טריים ויבשים, אגוזים ומשקה חריף.
כמו כמעט בכל בית בארץ זו, יש לפחות כמה גפנים, וכולם
מכינים יין שעכשיו עונת הביקבוק שלו.
אין מחלבות, פרט למקום לא גדול באזור טביליסי שמייצר
יוגורט. אין ממתיקים מלאכותיים (אבל ראיתי בטיולי הקודם
סוכרזית מישראל בכמה חנויות גדולות), יש ייצור שוקולד
מקומי, יש יין בייתי ויש יקבים יותר גדולים ויש צ'צ'ה שהיא
המשקה הלאומי - לפחות 40% אלכוהול (בדרך כלל יותר)
שהיא משהו דמוי וודקה אבל מופקת משאריות הענבים
לאחר שנסחטו. כולם שותים את זה, בכל מקום, ומדי
פעם ראיתי מישהו לוגם מבקבוק גדול של משקה קל וחשבתי
שהוא שותה מים (המשקה הזה שקוף) אבל העליזות
שהפגין הבהירה שמדובר בצ'צ'ה.
לפני שאביא תמונות של אוכל - הנה משהו שקלטתי ממש
ברגע האחרון לפני שעזבתי - כבר ישבנו ברכב שהסיע
אותנו מהמלון לשדה התעופה, ופתאום ראיתי את הזוג
החמוד הזה מגיע, ירדתי מהרכב ורצתי לצלם אותם. הבחור
בלבוש הבהיר הוא השושבין.





 
חנות מכולת זעירה בכפר שבו התארחנו. הזכירה לי, לא רק

במראה ובתכולה, אלא אפילו בריח, את הצרכניה במושב שבו גדלתי, כפי שהייתה בשנות החמישים של המאה הקודמת.
כאמור - תושבי המקום מייצרים בעצמם את כל מה שהם אוכלים. יש במקום ביצים, נקניקים מסוג שנראה לי הכי פושט וזול (ראיתי נקניקים יותר שווים רק במרכול גדול בעיר), שקיות שתכולתן הוצאה משקים גדולים ונשקלה - אורז, סוכר, קמח וקטניות, וכל מיני ליקרים צבעוניים,חטיפים וממתקים. ובונבוניירות. אני מניחה שאלה האחרונים נועדו להרשים אורחים או מארחים.
התארחנו לארוחת צהריים בשני בתים שמארחים קבוצות - באחד מהם קיבלנו לקינוח ענבים ופלחי מלון ואבטיח נהדרים. במקום השני הגישו לנו ערגליות (!!). הם בוודאי חשבו שבכך הם מכבדים אותנו יותר, אבל רובנו התאכזבנו כי היה הרבה יותר כיף לאכול פירות טריים ומתוקים.
זוכרת שבילדותי מאד התביישתי כאשר אורחים שהגיעו אלינו, הביאו דברים כאלה. בונבוניירות ובקבוקי משקה. כשאנחנו התארחנו, הבאנו פירות, אגוזים וירקות מהגינה, וצנצנות זיתים (היו לנו שני עצי זית בחצר) שאמי כבשה בעצמה. רק לאחר שגדלתי ועברתי העירה, הבנתי כמה אלה הרבה יותר שווים (לטעמי כמובן), מכל הדברים הקנויים שעושים כזה רושם.
כשאני כותבת את הדברים האלה, מתחדדת המודעות להרגלי הבישול שלי שמבוססים באמת על מזון טרי ועל החיבור לטבע. אולי זו הסיבה שבגללה אני כל כך אוהבת את גיאורגייה ומרגישה בה ממש כמו בבית.
שימו לב למטאטאים. לסבתא שלי היה מטאטא כזה. רואים את ההבדל בין המטאטעים הכפריים הפשוטים לבין מטאטא מאותו סוג אבל יותר משוכלל, שצילמתי בשוק בבאטומי עצמה. באותו שוק ראיתי גם מטאטאים "מודרניים" שהמברשות שלהם עשויות שיער פלסטיק צבעוני.
שמתי לב שבניגוד לטביליסי, לא ראיתי בבאטומי אנשים שמנים.
ראיתי הרבה קשישות כפופות, לא יודעת אם זה מפני שלמטאטה הזה אין מכל ומטאטאים תוך התכופפות, או שזה בהשפעת העבודה בשדה שמחייבת שעות של רכינה מעל הצמחים.
איכות הצילומים לא משהו, כיוון שהמקום הוא לא רק זעיר אלא גם אפלולי.









 
סתיו בשוק של באטומי

בתמונות הבאות יש פרי אדום שיש לו שם גרוזיני קשה להגייה. המוכרת (כולן מבוגרות, חמודות, לא יודעות מילה באנגלית ובכל זאת ניסו ולפעמים גם הצליחו, לתקשר אתי)
נתנה לי לטעום (חמוץ עד מאד) והסבירה שמכינים מזה קומפוט (לפתן) ומבשלים במים עם הרבה סוכר, חלק שומרים כלפתן בפני עצמו ואת הנוזלים המיותרים שותים, אבל רק נשים וילדים. גברים שותים יין וצ'אצ'ה.
הפרי השני הוא אובליפיכה שבישראל משתמשים בשמן שלו להכנת תכשירים קוסמטיים.
טעמו חמצמץ ובטביליסי טעמתי גלידה עשויה ממנו, גם היא חמצמצה, אבל נפלאה. גם ממנו מכינים משהו מתוק שמשמרים, אבל לא הצלחתי להבין מה בדיוק.
בעונה זו גם מכינים ומשמרים ריבות, וכל השוק מלא בצנצנות בכל הגדלים. מאחר והרבה ריבות דומות זו לזו בצורתן ו/או בצבען, על חלק מהמכסים הנמכרים מצוירים פירות כאלה ואחרים, להקלה על הזיהוי.
שומרים בצנצנות לא רק ריבות ולפתנים אלא גם ירקות כבושים.
ואהבתי את הדלעות - כנראה בכל העולם הסתיו הוא עונת האסיף וצבעי הדלעות מייצגים את צבע הסתיו. בכל חצי הכדור הצפוני, רואים עכשיו דלועים בצבעים כאלה, וכמובן משתמשים בהם בחג ההודיה וכפנסים בליל כל הקדושים.
ובאותה רוח - במושב בו גדלתי, נהגנו להכין בחג הסוכות פנסים כאלה מאבטיחים שנותרו בשדה ולא הבשילו. רק עכשיו אני קולטת את ההקשר העונתי.
&nbsp
&nbsp









 
פרי הגפן

כפי שכתבתי קודם - בכל מקום מגדלים גפנים וכמעט כל משפחה מכינה יין וצ'אצ'ה לשימוש עצמי. גיאורגייה מוקפת במדינות מוסלמיות ובמשך הרבה דורות היו מלחמות שבהן, בכל פעם שהמוסלמים ניצחו, הדבר הראשון שעשו היה לשרוף את הכרמים, משתי סיבות - א) הדת המוסלמית אוסרת על שתיית יין. ב) לוחם גיאורגי מתודלק, מסוכן וחם מזג הרבה יותר ממי ששותה רק מים או תה.
להלן תמונה של כניסה לבית משפחה בכפר בו טילנו, ומיכלים בגדלים שונים לאחסון היין לאחר שמוכן.
יש בקבוקים ויש מיכלי פלסטיק בנפח שבין 25 ועד 250 ליטר. את הענקיים האלה צילמתי ליד מכונית ואן לא קטנה בכלל, כדי שתראו כמה הם גדולים.





 
מעמד האישה ומעמד הגבר

שהם שני מעמדות שונים לגמרי.
התמונות האלה צולמו בשמורת טבע מקסימה, הרים גבוהים, נחלים ונוף מדהים.
בתמונה הראשונה - שולחן הגברים - בני המשפחה שביתה נמצא מאחורי הגב שלי כשצילמתי. הם יושבים שם ומשחקים שש-בש בינם לבין עצמם ועם נהגי הג'יפים שמביאים לשם מטיילים (רק רכב 4X4 יכול לטפס לשם) ולפעמים מוכרים בקבוק קולה או ארטיק למטייל מזדמן. אפשר לראות כניסה לגשר מעל נחל (בישראל היו קוראים לו נהר), מעליו עוברים כדי להיכנס למסלול ,הליכה לאורך חלק מהנחל, ובהמשך אישה שאל תראו אותה ככה. היא לא סתם יושבת ומחכה שיבואו לקנות את הדבש והריבה מתוצרת הבית, בתמונה הבאה רואים שהיא מפצחת ומקלפת אגוזי מלך שצומחים שם בשפע. האגוזים קטנים וצפופים יותר מאלה המתורבתים שאנחנו מכירים, ואת תכולתם היא מחלצת בעזרת מסרגת קרושה. צילמתי גם כמה אגוזים שאספתי שם - הצלוחית החד-פעמית מראה את הגודל. אגוזי בר.
נשות המשפחה הן אלה שמכינות את הארוחה רבת המנות, עורכות שולחנות, מגישות, מפנות, מדיחות כלים, מתחזקות את השרותים ומנקות את הבית אחרי שכולם הולכים (כולם מביאים בוץ שנדבק בנעליים במהלך הטיול לאורך הנחל).
הגברים הם אלה שגורפים את הכסף לכיסם.





 
"מסעדת" דגים

כאמור - יש המון דגים בסביבה והאוכל מאד זול.
ההכנסה לנפש קטנטונת וכוח הקנייה של התושבים נמוך,
כך שהמחירים בהתאם.
כמעט ואין שם מיסים, למשל ארנונה - הם לא מבינים מה זה בכלל
(התחזוקה העירונית בהתאם - כמעט ואין מדרכות, פרט לטיילת
הארוכה מאד לאורך הים), הכבישים מלאי חורים וכו'. הסיגריות
בזיל הזול (התבקשתי לקנות חבילה של 10 חפיסות פרלמנט שעלתה
70 ש"ח. הבנתי מהמבקשת שבישראל חבילה כזו עולה 380 ש"ח).
המקום כאן בתמונה מאד אופייני - יש במקום 2-3 שולחנות עם כיסאות,
אבל בעיקר מדובר בטייק אוויי. יש מקרר ובו כמה דגים נקיים,
ירקות טריים (הכול אורגני) להכנת סלט, אבטיח למי שרוצה וכו'.
קיבלתי מגשית ובה סלט נהדר, עוד מגשית ובה דג, ויתרתי בצער
על חצי לחם מקומי (סוג של פיתה עבה ונהדרת), קופסה ובה פלח
אבטיח חתוך, ושני גביעי מים מינרליים קרים - כל גביע מרובע,
עם מכסה אלומיניום (קצת מזכיר גביעים של מוצרי חלב בישראל),
ומכיל 330 מ"ל. כמובן מפית וסכום. וכל זה עלה 28 ש"ח.
רציתי לצלם גם את בעלת המקום אבל היא התביישה.



 
"מאפייה" על הדרך

את התמונות האלה הבאתי לכאן בעבר, אבל חשבתי שמתאים להביאן שוב.
אישה שאופה לחם מסורתי, קרוב לכביש, מוכרת לעוברים ושבים ובאותה הזדמנות מציעה למכירה גם ירקות וגבינות מתוצרת הבית















 
מרכול עירוני - לצערי שכחתי את המצלמה במלון

מרכול די גדול של רשת קרפור הצרפתית, שיש לה מרכולים בכל מקום בו הייתי במזרח אירופה. מניחה שיש כאלה גם במקומות אחרים באירופה.
יחסית לאלה שביקרתי בהם בעבר - זה הקטן ביותר אבל עדיין גדול בהחלט,
אבל די שונה מבחינת המצרכים שנמכרים בו.
הרבה דברים שפונים לתיירים, אבל בכל זאת יש הרבה מוצרים שתייר אולי מחפש ולא ימצא אותם שם. למשל שוקולדים מובחרים ויקרים.
יש הרבה משקאות חריפים ויין - מתוצרת מקומית ומתוצרת של הארצות השכנות.
פעם שנייה שקונה בגיאורגייה וודקה אוקראינית ברמת פרימיום, מעולה (לדברי מי שעבורו קניתי) ובמחיר מגוחך. בקבוק של חצי ליטר (כמובן שקניתי 2) עולה כמעט 20 ש"ח. ישראלי ממוצא רוסי שהיה אתי במלון, אמר שיש להשיג את הוודקה הזו בישראל, בחנויות רוסיות נחשבות, ומחירו של בקבוק כזה שהוא 54 ש"ח.
כמו במרכול ענק ביותר בטביליסי - גם כאן היו המון סוגי פטריות (הפעם לא אכלתי אבל בטיולי הקודם, כמעט כל יום קיבלנו פטריות עשויות בצורות שונות, כאשר הפופולארית ביותר היא צלייה בתנור עם קצת שמן ומלח) וגם - המון מוצרים בתפזורת - סוגים רבים ושונים של קטניות (חלק מעולם לא ראיתי), אגוזים וגרעינים מסוגים שונים, אורז וכו'. קנייה בתפזורת של מוצרים כאלה היא חלק מתרבות הצריכה והאכילה בגיאורגייה.
והכי הצטערתי על חסרון המצלמה, כשחשבתי שאני חוזרת ערב לפני יום הכיפורים, כשכולן מכינות קרעפלך. היה שם מקרר גדול ובו כל סוג בצק ממולא שאפשר רק לחלום עליו - חינקלי, פלמני, קרעפלך, מנטי וכיו"ב. רק לזרוק למים רותחים או לשמן רותח (הרבה סוגי אגרול, סיגרים וכו') או להכניס לתנור,
וזהו. מסתבר שהקידמה בכל זאת הגיעה לשם. אני די בטוחה שהכפריות מכינות בעצמן אבל בעיר כנראה כבר אין זמן לכל זה.
 

שיח סלימאן

Well-known member
מנהל
באטומי מייצגת את גאורגיה בערך כמו שאילת מייצגת את ישראל

או שארם א שייח' את מצרים.
&nbsp
מדובר בעיר נופש שמיועדת לתיירים וזו הסיבה העיקרית לכך (מלבד המרחק) שהטיולים הקלסיים לגאורגיה לא כוללים את באטומי.
 
ממש לא מסכימה אתך. המשותף היחיד בין המקומות שהזכרת

הוא שהם רחוקים, מדבריים ובעיקר תיירותיים.
בבאטומי וסביבה יש חיים גיאורגיים מסורתיים, כפריים, וכן באטומי עצמה
היא עיר נמל (הים השחור) עיר דיג ועוד ועוד. הנופים מאד גיאורגיים
אופייניים וכך גם חייהם של תושבי המקום.
נכון שאם אתה רק נשאר במלון ובסביבותיו, מבקר בטיילת ובשאר אתרי
התיירות, אינך רואה את החיים המקומיים, אבל אני לא הסתפקתי בחוויה
תיירותית בלבד אלא נכנסתי פנימה ופגשתי את הדברים האלה שאני
אוהבת - נוף, טבע, אנשים וכו' - מקומיים לגמרי.
 
ולמשל "מסעדת" הדגים ממש לא באזור תיירותי. מי שקונה שם

אלה אנשים שיוצאים מהעבודה (באזור ישן ופקוק של העיר)
כדי לקחת ארוחת צהריים שיאכלו במשרד, בחנות או בבית.
לא ראיתי בסביבה שום תייר ובעלת המקום מדברת גרוזינית
ורוסית בלבד.
 

yela

New member
תודה - מעניין !! לא רציתי "ללכלך" השרשור, אז לגבי אגוזים...

יש הבדל בין אגוזי מלך שגדלים במקומות שונים. הצרפתים למשל מעדיפים את "אגוזי קליפורניה" שהם בצבע בהיר יותר וגדולים יותר; נהוג אפילו לציין במתכון עוגה וכו' שמתכוונים לאגוזים כאלה.
הזן שגדל ביפאן - כהה ממנו ויש עוד הבדלים בין הזנים השונים.
יש באירופה זנים קטנים יותר.

בצעירותי שהיתי תקופה בארץ אירופאית והיה בבית ההוא עץ אגוזי מלך משותף עם שכנים שמעבר לגדר. עץ ענק שהיו עליו המוני אגוזים. אם מישהו נתקל בעץ כזה, חייב לטעום את האגוזים הירוקים באביב. הם רכים וזה ממש מעדן מאוד מיוחד, בעיקר לנו הישראלים שלא נתקלים סתם כך בעץ כזה. נתקלתי ברשת במקומות שבהם מכינים מהירוקים הרכים האלה קונפיטורות.
זוכרת שפעם היו בארץ כל מיני "שבוע" של אוכל מארצות מסויימות, היה בתקופה שבה לא היה ייבוא קבוע וזו היתה חשיפה יחידה לכמה ימים של מוצרים מיוחדים. חושבת שבמסגרת הזו הגיעו קונפיטורות כאלה, כבר לא זוכרת מאיפה.

אורני לקחת אותי אחורה בזמן והזכרת לי את הטעם הבלתי נשכח של הירוק הזה. מקווה שבפעם השלישית תסעי באביב ואז תטעמי.

שבוע טוב וחודש טוב !
 
נסיעתי הקודמת לשם הייתה באביב והאמת היא שגם זכיתי לפני

כן לאכול באביב אגוזי אלסר (לוז, בונדוק) בגרמניה, ירוקים, היישר מהעץ,
ןאכן טעם גן עדן, ועדיין לא שוכחת את אגוזי הפקאן שגידלנו אצלנו בגינה,
שלושה עצים משלושה זנים שונים (אחד בלתי מורכב שכמו פירותיו
לא ראיתי מעולם נמכרים היכנשהו) ואם טעמם בטריותם.
 
משק החי בכפר הגיאורגי

בניגוד לחקלאי הישראלי, האיכר הגיאורגי מגדל בעלי חיים מעטים לצריכה עצמית ולמכירה בשוק או באופן דומה.
בכל חצר תראו להקת תרנגולות משוטטת ומנקרת (התרנגולים הם היפים יותר למראה אבל תוקפניים ולא מועילים). ניסיתי לצלם אבל לא הצלחתי להתקרב מספיק כדי לראות את היופי הזה, כי יש גזעים שונים ובדרך כלל צבעוניים, לא כמו בישראל.
מגדלים גם בעלי חיים לחלב ולבשר, בעיקר פרות. באזורים הצפוניים יותר ראיתי גם כבשים ושם יש גם חיות שמנות שאנחנו לא אוכלים והן גם לא מסתובבות בחוץ כיוון שאינן אוכלות עשב אלא בעיקר את שאריות המזון של המשפחה.
אהבתי במיוחד את הפרות שגם הן מגזעים שאיננו מכירים בארץ. בעיקר כאלה שהן בצבע מוקה. נהניתי לראות את ההבדל בין הפרות לבין העגלים הבוגרים.
בחורף הקשה כולם אוכלים מה שיש ברפת, אבל ברגע שהשלגים מתחילים להפשיר, הולכם למרעה, נשארים שם כל היום וחוזרים בערב הביתה. וכאן ההבדל בולט במיוחד. הפרות יוצאות בשיירה, החל מהבית הראשון בכפר, בניחותא, וככל שהן מתקדמות, יוצאות פרות נוספות מהבתים שעל הדרך, אתן גם העגלים הצעירים שעדיין יונקים, והן מכירות את הדרך, הולכות למרעה ויודעות גם מתי לחזור. אף איש לא מלווה אותן. וגם הדרך חזרה נעשית בנחת, כמו חבורת בנות שחוזרות מבית הספר. צחקתי כשראיתי לפנות ערב, 4 פרות עומדות בקצה הדרך, ליד אחד הבתים האחרונים, כאילו עוד יש להן כמה סודות לשתף, עד שמאחד הבתים יצאה אישה, הפרה שלה ראתה והן התפזרו.
העגלים הבוגרים לעומתן, זקוקים לרועים אחרת אין לדעת לאן יגיעו. בבוקר יוצאים בריצה, בורחים מהשביל לכל כיוון אפשרי, מלווים בשני נערים הולכי רגל ועוד אחד על סוס, וכל הזמן צריך לרדוף אחריהם, להחזיר לשורה, להקפיד שילכו לאן שצריך וגם צריך להישאר אתם באזור האכילה ולהחזיר הביתה, אחרת ייעלמו.
את הגבינות כבר הראיתי באחת ההודעות הקודמות - בכל שוק אפשר לראות נשים מוכרות גבינות כאלה. .

 
עשירים או עניים? שאלה של תרבות.

אין ספק שבעיני מי שחי את תרבות הצריכה המערבית, האנשים האלה עניים.
מצד שני ובניגוד לערים "מתקדמות" יותר בגיאורגייה, תוחלת החיים באזור הכפרי גבוהה אפילו יותר מאשר בישראל, למרות שהרפואה שם די מפגרת.
החיים שם לא קלים בכלל, אבל כנראה שיש להם ערך מוסף שונה, שבכל זאת משפיע. כפי שכתבתי קודם, חנות המכולת בכפר הזכירה לי מאד את שנות החמישים בצרכנייה שבמושב בו גדלתי, תקופת הצנע. במבט לאחור, היינו מאד עניים, אבל כולם חיו כך ולא חשבנו אז שחסר לנו משהו. מניחה שלהורים שלנו שהכירו בצעירותם חיים אחרים, בחו"ל, לפני מלחמת העולם השנייה, היה חסר הרבה מאד.
מצרפת קישור לכתבה שלי על תקופת הצנע - שימו לב לטוקבקים, חלקם חשבו שדווקא אכלנו ממש טוב דווקא באותה תקופה. הכתבה פורסמה בוויינט באביב 2008.
וגם - תמונה של פטל. בכל מקום התושבים מלקטים ומוכרים פירות יער. בזיל הזול - כוס חד-פעמית רגילה מלאה פטל עולה 3 ש"ח. כוס גדולה, כזו שמוכרים בה בירה ולדעתי מכילה פי 3 מאשר הכוס הקטנה - 7 ש"ח.
לנו היה פטל בגינה, בחינם, והיה שפע של פירות, אגוזים, שקדים ועוד. כל כך התביישתי כשאורחים היו מגיעים עם בונבוניירה מהודרת, ואילו אנחנו היינו מביאים למארחים סלים מלאים בפירות ובירקות מהגינה שלנו. רק לאחר שהפכתי לעירונית, התחלתי להעריך את התוצרת החקלאית הטרייה. וגם - במזווה היו לנו שימורי לפתן, היוקרתיים ביותר היו חצאי אפרסקים בסירופ. את זה הגישה אמי לאורחים הכי חשובים. ופעם אורח שאל - למה אתם מגישים פירות משומרים כשיש לכם כל כך הרבה עצי פרי בגינה? הופתענו מאד.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3539651,00.html

 
מפגש אישי מרגש (לא קשור לאוכל)

אני ילידת הארץ, בת לאב יוצא גרמניה ולאם שעלתה מאיראן קצת לפני קום המדינה, במסגרת תנועת נוער חלוצית.
במשך השנים ביקרנו בגרמניה כמה פעמים, אבל על איראן אפשר רק לחלום. לפני כמה שנים, כשקיבלנו דרכונים גרמניים וכשאיראן פתחה את שעריה לקבוצות מטיילים מהמזרח הרחוק וממערב אירופה, חשבנו לממש את החלום ולבקר שם, אבל די מהר הגענו למסקנה שברגע שייראו שהדרכונים האלה ניתנו לנו בתל אביב ושאני מתגוררת בבירת ישראל, החלום יישאר בינתיים חלום בלבד.
במלון בו הייתי בבטומי, אפשר היה לראות ישראלים בסגנון ישראלי, והרבה עשירים מאד מארצות דוברות רוסית ומארצות מוסלמיות. הנשים המוסלמיות - חלקן בלבוש מסורתי, כולל רעלה החושפת רק את העיניים, וגם נשים בלבוש מערבי מהודר.
ביום האחרון לטיול, כשחיכיתי בלובי המלון לרכב שיסיע אותי לשדה התעופה, התיישבו לידי בחור מאד צעיר, ואישה כבת 30, מטופחת, יפה ולבושה בהידור. אני שומעת אותה מדברת פרסית ומיד מרימה בהתרגשות את העיניים מהספר שבחייקי. היא קלטה את התנועה שלי ושאלה משהו ואני מיד סיפרתי לה בהתרגשות שאני מזהה את צלילי השפה שאותה שמעתי בבית ועדיין זוכרת מספר מילים, ותוך שאני מדברת (וגם עכשיו כשאני כותבת), הוצפתי ברגש שבא מאיזה מקום פנימי עמוק שלא הייתי מודעת לקיומו, וגם העיניים הוצפו דמעות. גם מולי הייתה תגובה מיידית כזו. ואז התקרבה עוד מישהי ושאלה אותה בפרסית מה קרה והיא מיד סיפרה לה מי אני ועל מה אנחנו מדברות ושתיהן יזמו חיבוק גדול, הבחורה הראשונה נתנה לי כרטיס ביקור ואמרה שהם כל כך אוהבים אותנו, שהריחוק הוא רק עניין פוליטי של ממשלות שכמעט אף אחד באיראן לא רוצה בהן, שהן מקוות שבקרוב יוכלו לארח אותי ואת משפחתי בטהרן, נתנו לי כרטיס ביקור ואמרו שהן בתפקידים בכירים בכלכלה הפרסית (הופעתן המהודרת והאנגלית המושלמת שלהן, מעידות על כך) וברגע שאגיע לשם, לטיול או לעסקים, שאצור אתן קשר והן תדאגנה לי בכל עניין. קשה לתאר את גודל ההתרגשות. כאמור - לא רק שלי אלא גם שלהן. זה היה כל כך מחמם לב.
לאחר שובי ארצה, סיפרתי על כך לבני הבכור ושמעתי שקרה לו משהו מאד דומה בשדה התעופה של קייב, שם משום מה, כל הטיסות למזרח התיכון יוצאות מאותו שער גם לישראל אבל גם לבגדד, לטהרן, לערב הסעודית, לדמשק וכו'. וגם שם הפרסים הגיבו כך לנוסעים ישראלים ובמיוחד לבני שסיפר להם שסבתו באה משם.
מעניין...
 

יונתנסקי

Well-known member
איזה פוסטים נהדרים. גם התמונות וגם הטקסטים.


הייתי בהמון חוצלארצים מאז 2008, שאז ביקרתי ב"גרוזיה", ובכ"ז כשאני נזכרת בביקורי בארץ הזאת, (זה היה עוד לפני הפלישה הרוסית), אני מוצפת זכרונות נעימים. תודה.
 
הכותבת היא חברתנו ליה מפורום וויינט (לא הכשר)

שבזכות הסיפורים והמתכונים שהביאה מגרוזיה לפורום, בא גם לי החשק לנסוע לשם, וגם אני התאהבתי.
 
למעלה