לשיר
עם שלמה - סיפור לכבוד דנית עכא ז"ל
זה סיפור עלי, על שלמה ארצי, ובעיקר על דנית, אהבת הנעורים שלי שבזכותה הגשמתי חלום וקיבלתי מתנה מדהימה משלמה.
השבוע לפני שנה, הלכה לעולמה אהבת נעורי, דנית עכא.
את דנית הכרתי בים, בין הגלים, בשלהי קיץ 2004. הסתובבתי בחוף אשקלון, ושתי ילדות התחילו לפלרטט איתי. אמרתי להן שהן מתוקות אבל צעירות מדי, אפילו בשבילי, אוהב צעירות שכמותי. הן הציעו להסתובב איתי בחוף ולמצוא לי מישהי. הסתובבנו ודיברנו עם כל מיני בנות בים. אחת מהן הייתה דנית.
שבוע לאחר מכן חזרתי לטייל בחוף, ומישהי אומרת לי "היי!". אני מתקרב ורואה את דנית משבוע שעבר. דיברנו, צחקנו, שחינו, שיחקנו מטקות. הצחיק אותי שהיא תמיד תפסה את הכדור ביד במקום לחבוט. החלפנו טלפונים, והתחלנו לצאת. באותה תקופה גם התחלתי ללכת ליותר הופעות של שלמה. באופן טבעי, לקחתי איתי את דנית יותר ויותר. כן, שלמה – לפעמים הגברים סוחבים את הנשים להופעה! בתקופה ההיא הקמתי את "פורטל שלמה ארצי", ותמונות מהופעות של דנית היפיופה, כך אהבתי לקרוא לה, מפוזרות ברחבי הגלריות באתר.
בשנת 2007, הלכנו להופעה של שלמה בהיכל התרבות בתל אביב. ישבנו בשורה 6, על יד המעבר, עם חבר. לקראת סוף ההופעה, הגיע זמן ירח, השיר האהוב עלי ביותר. תמיד רציתי לרקוד עם דנית סלואו בירח בהופעה של שלמה, אז קמנו לרקוד סלואו.
לאחר כמה רגעים, תוך כדי ריקוד, אני רואה אותנו על המסכים הגדולים. הצלם בהופעות אוהב להתמקד בדברים מעניינים בקהל. הייתי מעט מופתע, אבל זה לא היה בלתי צפוי, השתעשעתי במחשבות. אז קיבלתי כמה שניות על המסך, בכל מקרה, כל מה שרציתי היה לרקוד עם דנית. המשכנו לרקוד, מרוכזים בחיבוק. מה שקרה אחר כך, לעומת זאת, היה לחלוטין לא צפוי.
בסוף הפזמון הראשון, מתעוררים מהחיבוק, אנחנו עדיין רואים אותנו על המסך הגדול. בעודנו מסתכלים עליו, מופתעים שאנחנו עדיין מככבים עליו, אנחנו שומעים מחיאות כפיים סוערות. אנחנו מסתובבים לראות מה קורה באולם, שכל כך הסעיר את הקהל, ומופתעים לחלוטין לראות את שלמה, שירד מהבמה ועשה דרכו למעבר, מתקדם אלינו ונעמד מולנו, ומתחיל לשיר את הבית השני לכבודנו!
זו הייתה הפתעה מאוד מרגשת. המשכנו לרקוד סלואו מול שלמה, והוא שר לנו. לקראת סוף הבית, שלמה מתקרב אלי לאט לאט, ואנחנו שרים אחד לשני. מה שקרה בסוף הבית עלה על כל הציפיות וההפתעות.
דבר ידוע ומוכר הוא, שברגעים מפתיעים מאוד ומרגשים מאוד, אדם יכול לפעול לפתע על אוטומט, ולא לזכור בדיוק כל פרט ופרט. ממש בסוף הבית, "...עד שנעלם", אני שומע את הקול של שלמה מתחלף בקול שלי ברחבי האולם, ומוצא את המיקרופון ביד שלי. אני באמת לא זוכר איך הוא הגיע לשם, כי אני לא לקחתי אותו, שלמה כנראה הניח אותו ביד שלי. אני כן זוכר ששלמה הסתכל עלי ואמר "הייתה תקופה כזאת", מזכיר לי איפה אנחנו נמצאים.
אני מאוד התרגשתי, ודנית, שחיבקה אותי, שמה לב. כאילו כדי לשתף את כולם ולהירגע, שרתי "אני קצת מתרגש" בין השורות, ועם אותן מילים ממש ההתרגשות התחלפה בשירה זורמת.
שלמה חייך והתרחק, כאילו עוזב אותי לבד מול כולם, "לאן אתה הולך?" שרתי לו, ואז שרתי את הפזמון, "אתמול היה טוב... ויהיה גם מחר". וכולם שרו איתי.
השיר שאני הכי אוהב, ואני שר אותו, יחד עם הזמר שאני הכי אוהב, ועל ידי הנערה שאני הכי אוהב. הגשמת חלום. רגע של פעם בחיים.
והכל בזכות ריקוד סלואו.
עם סיום הפזמון, שרתי בדיוק את מה שחשבתי באותו רגע: "אני לא מאמין שזה קורה לי בכלל!...", לקול תשואות הקהל, ואחר כך לחשתי לשלמה "תודה!". "בכיף", הוא ענה לי.
דנית ואני היינו בהרבה הופעות של שלמה אחרי ההופעה ההיא, אך כמה שנים לאחר מכן נפרדנו. הלכנו לאיבוד אחד לשני, כמו שקורה להרבה זוגות. על זה נכתבים אחר כך כל השירים. אני לא אשקר, הפרידה לא הייתה קלה. אין לי דברים טובים לספר על דנית-של-תקופת-הפרידה, שהתנהגה אלי מוזר. לא דיברנו הרבה זמן.
כנראה נשארנו חשובים מספיק אחד לשני, ושנתיים לאחר הפרידה היינו נפגשים ומדברים מדי פעם. זו הייתה דנית-של-אחרי-הסערה. כבר אישה צעירה, לקראת סיום התואר. מבחוץ מצליחה, מלאת מוטיבציה, הישגית. מבפנים, קצת מבולבלת, אבל מסתדרת. דנית עברה הרבה בחיים, איבדה את אמה למחלה סופנית כשעוד היינו יחד, תמכה במשפחתה ובאחיה ואחיותיה הקטנים, עבדה, למדה, אפילו מצאה זמן להתנדב, ותמיד היה נדמה שהיא שולטת בעניינים. אם היה לה קשה, היא לא הראתה את זה לאף אחד. היא הייתה הגיבורה שלי.
הפעם האחרונה שנפגשנו היה בטקס יום הזיכרון בכיכר רבין. דנית התקשרה אלי בצהריים ושאלה אם היא לא תפריע אם היא תתלווה אלי לטקס. אמרתי לה שתבוא בכיף, וניפגש בערב.
דיברנו לפני הטקס על כל מיני דברים ומה קורה. סיפרתי לה שאני עדיין הולך להרבה הופעות של שלמה. סיפרתי לה שאני שומר את התמונות שצילם החבר מאותה הופעה בהיכל התרבות בנגן שלי. סיפרתי לה שאני מאוד שמח שהיא הייתה איתי ברגע הזה. דנית חייכה והשיבה "גם אני".
הלכנו לטקס, אחר כך לקחנו אוטובוס ודיברנו על כל מיני, וליוויתי אותה לרכב. "אני מקווה שאתה לא מתגעגע אלי", היא אמרה, ספק בצחוק ספק ברצינות. לבחורות יש כישרון להגיד דברים מוזרים. אני רק חייכתי, חיבקתי אותה, ואמרנו אחד לשני "לילה טוב".
דיברנו פעם או פעמיים בטלפון בחודשים שאחרי, אך זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. זה היה החיבוק האחרון.
ביום חמישי, 26.1.2012, אני יושב מול המחשב בבית. גולש באינטרנט, מנגן בגיטרה. עוד מעט אני הולך להופיע עם חברים. מתקשר אלי חבר, ושואל אותי אם נכנסתי לפייסבוק. נכנסתי קודם, לא ראיתי שום דבר מיוחד, עניתי לו. "אתה בבית? אתה יושב?", הוא שואל. תהיתי איזה דבר מפתיע הוא רוצה לספר לי. אמרתי לו שאני יושב בבית מול המחשב.
"דנית נפטרה".
?
בערב יום רביעי, 25.1.2012, עזבה את העולם אהבת הנעורים שלי, דנית עכא, והיא רק בת 25. היא נמצאה ללא רוח חיים, עם גוף שבור, למרגלות בניין רב קומות בראשון לציון. לא נראה שדנית עשתה משהו טיפשי ונפלה בתאונה. לא נראה שמישהו שנא אותה עד כדי כך שרצה לזרוק אותה מהבניין. לא היה לה קל בחודשים האחרונים, אך לכולם קשה לפעמים, וחוץ מכמה רישומים בהם סיפרה על קשיי היום-יום, לא השאירה מכתב פרידה ולא נראה שרצתה לשים קץ לחייה (אפילו סיפרה לי באחת השיחות שהיא עזרה לחברה שרצתה להתאבד), לא יכול להיות שדווקא היא קפצה אל מותה מהגג. עד היום לא ברור מה קרה לדנית.
למחרת, לפני שאפילו ידעתי, נקברה בבית הקברות באשקלון. כך, בשקט, בלי כיסוי תקשורתי, בלי שהספקתי להגיד לה להתראות, קברו את הנעורים שלי.
תמיד רציתי להזמין אותה להופעה שלי יום אחד, עם כל השירים שכתבתי בהשראתה, ולתת לה אלבום שלי מתנה. לא כדי להוכיח משהו או להשוויץ, אלא ממקום פשוט של אהבה, כמו ילד שרוצה לתת פרח למישהי, רק כדי שתחייך. רק כדי להגיד לה "היי יפיופה, הנה האלבום עם השירים שכתבתי עלייך!". אני כבר לא אוכל לעשות את זה. לפחות היא הספיקה לשמוע כמה מהשירים לפני שנעלמה. לפחות היא ראתה אותי שר עם שלמה. לפחות זה.
אמנם אין אהבה שאין לה סוף. אבל האם בסוף המקולל הזה, בעולם משוגע כמו שלנו, בו אנשים יכולים להעלם ברגע, האם קיבלתי מעט נחמה? תמיד נצטער על פגישה שכמעט הייתה ולא תהייה. תמיד יהיה משהו נוסף שרצינו להגיד או לשאול. אך מי זוכה, בפגישה שלימים תהיה האחרונה, להגיד את כל הדברים החשובים באמת. ועוד בשיחה רגילה לגמרי. זכיתי לשיר עם שלמה מול אלפי אנשים את השיר שאני הכי אוהב, ואף זכיתי לשיר איתו בהופעות נוספות, והודות לשלמה ולמתנה המדהימה שקיבלתי ממנו, אני יכול לשיר מול כל קהל בכל מקום...
...והכל בזכות ריקוד סלואו עם דנית. והספקתי להגיד לה את זה ולהודות לה על זה פעם אחת אחרונה לפני שהיא נעלמה.
על שלושה גלגולים של דנית יסופר.
דנית-של-תקופת-הפרידה, בחודשים שלאחר הפרידה, לא כל כך אהבתי ולא כל כך הכרתי אותה. אין לי הרבה מה לספר עליה.
דנית-של-אחרי-הסערה, בשנים שלאחר הפרידה, הייתה אישה צעירה, קצת מוכרת וקצת זרה, שהזכירה לי נערה שאהבתי פעם. דיברנו ונפגשנו כמה פעמים. חבל שלא יצא לי להכיר אותה יותר טוב.
דנית-אהבת-נעורי. שאהבה את החיים. שאהבה אותי. שהביאה לי מתנות. שחיבקה אותי בלילה. שאהבה ללכת איתי למסעדות ולים. שאהבה לטייל. שאהבה לרקוד. שאהבה הופעות של שלמה ארצי. שבזכותה קיבלתי משלמה את המתנה הכי יפה שקיבלתי בחיים. שעליה כתבתי את השירים הכי יפים שלי. אני תמיד אוהב אותה. אני תמיד אזכור אותה. אני תמיד אזכר בה בין השירים של שלמה. אני תמיד אשיר לה ועליה. אני תמיד אתגעגע אליה.
היי שלום, אהבת נעורי.
דנית עכא ז"ל
14.9.1987 – 25.1.2012
זה סיפור עלי, על שלמה ארצי, ובעיקר על דנית, אהבת הנעורים שלי שבזכותה הגשמתי חלום וקיבלתי מתנה מדהימה משלמה.
השבוע לפני שנה, הלכה לעולמה אהבת נעורי, דנית עכא.
את דנית הכרתי בים, בין הגלים, בשלהי קיץ 2004. הסתובבתי בחוף אשקלון, ושתי ילדות התחילו לפלרטט איתי. אמרתי להן שהן מתוקות אבל צעירות מדי, אפילו בשבילי, אוהב צעירות שכמותי. הן הציעו להסתובב איתי בחוף ולמצוא לי מישהי. הסתובבנו ודיברנו עם כל מיני בנות בים. אחת מהן הייתה דנית.
שבוע לאחר מכן חזרתי לטייל בחוף, ומישהי אומרת לי "היי!". אני מתקרב ורואה את דנית משבוע שעבר. דיברנו, צחקנו, שחינו, שיחקנו מטקות. הצחיק אותי שהיא תמיד תפסה את הכדור ביד במקום לחבוט. החלפנו טלפונים, והתחלנו לצאת. באותה תקופה גם התחלתי ללכת ליותר הופעות של שלמה. באופן טבעי, לקחתי איתי את דנית יותר ויותר. כן, שלמה – לפעמים הגברים סוחבים את הנשים להופעה! בתקופה ההיא הקמתי את "פורטל שלמה ארצי", ותמונות מהופעות של דנית היפיופה, כך אהבתי לקרוא לה, מפוזרות ברחבי הגלריות באתר.
בשנת 2007, הלכנו להופעה של שלמה בהיכל התרבות בתל אביב. ישבנו בשורה 6, על יד המעבר, עם חבר. לקראת סוף ההופעה, הגיע זמן ירח, השיר האהוב עלי ביותר. תמיד רציתי לרקוד עם דנית סלואו בירח בהופעה של שלמה, אז קמנו לרקוד סלואו.
לאחר כמה רגעים, תוך כדי ריקוד, אני רואה אותנו על המסכים הגדולים. הצלם בהופעות אוהב להתמקד בדברים מעניינים בקהל. הייתי מעט מופתע, אבל זה לא היה בלתי צפוי, השתעשעתי במחשבות. אז קיבלתי כמה שניות על המסך, בכל מקרה, כל מה שרציתי היה לרקוד עם דנית. המשכנו לרקוד, מרוכזים בחיבוק. מה שקרה אחר כך, לעומת זאת, היה לחלוטין לא צפוי.
בסוף הפזמון הראשון, מתעוררים מהחיבוק, אנחנו עדיין רואים אותנו על המסך הגדול. בעודנו מסתכלים עליו, מופתעים שאנחנו עדיין מככבים עליו, אנחנו שומעים מחיאות כפיים סוערות. אנחנו מסתובבים לראות מה קורה באולם, שכל כך הסעיר את הקהל, ומופתעים לחלוטין לראות את שלמה, שירד מהבמה ועשה דרכו למעבר, מתקדם אלינו ונעמד מולנו, ומתחיל לשיר את הבית השני לכבודנו!
זו הייתה הפתעה מאוד מרגשת. המשכנו לרקוד סלואו מול שלמה, והוא שר לנו. לקראת סוף הבית, שלמה מתקרב אלי לאט לאט, ואנחנו שרים אחד לשני. מה שקרה בסוף הבית עלה על כל הציפיות וההפתעות.
דבר ידוע ומוכר הוא, שברגעים מפתיעים מאוד ומרגשים מאוד, אדם יכול לפעול לפתע על אוטומט, ולא לזכור בדיוק כל פרט ופרט. ממש בסוף הבית, "...עד שנעלם", אני שומע את הקול של שלמה מתחלף בקול שלי ברחבי האולם, ומוצא את המיקרופון ביד שלי. אני באמת לא זוכר איך הוא הגיע לשם, כי אני לא לקחתי אותו, שלמה כנראה הניח אותו ביד שלי. אני כן זוכר ששלמה הסתכל עלי ואמר "הייתה תקופה כזאת", מזכיר לי איפה אנחנו נמצאים.
אני מאוד התרגשתי, ודנית, שחיבקה אותי, שמה לב. כאילו כדי לשתף את כולם ולהירגע, שרתי "אני קצת מתרגש" בין השורות, ועם אותן מילים ממש ההתרגשות התחלפה בשירה זורמת.
שלמה חייך והתרחק, כאילו עוזב אותי לבד מול כולם, "לאן אתה הולך?" שרתי לו, ואז שרתי את הפזמון, "אתמול היה טוב... ויהיה גם מחר". וכולם שרו איתי.
השיר שאני הכי אוהב, ואני שר אותו, יחד עם הזמר שאני הכי אוהב, ועל ידי הנערה שאני הכי אוהב. הגשמת חלום. רגע של פעם בחיים.
והכל בזכות ריקוד סלואו.
עם סיום הפזמון, שרתי בדיוק את מה שחשבתי באותו רגע: "אני לא מאמין שזה קורה לי בכלל!...", לקול תשואות הקהל, ואחר כך לחשתי לשלמה "תודה!". "בכיף", הוא ענה לי.
דנית ואני היינו בהרבה הופעות של שלמה אחרי ההופעה ההיא, אך כמה שנים לאחר מכן נפרדנו. הלכנו לאיבוד אחד לשני, כמו שקורה להרבה זוגות. על זה נכתבים אחר כך כל השירים. אני לא אשקר, הפרידה לא הייתה קלה. אין לי דברים טובים לספר על דנית-של-תקופת-הפרידה, שהתנהגה אלי מוזר. לא דיברנו הרבה זמן.
כנראה נשארנו חשובים מספיק אחד לשני, ושנתיים לאחר הפרידה היינו נפגשים ומדברים מדי פעם. זו הייתה דנית-של-אחרי-הסערה. כבר אישה צעירה, לקראת סיום התואר. מבחוץ מצליחה, מלאת מוטיבציה, הישגית. מבפנים, קצת מבולבלת, אבל מסתדרת. דנית עברה הרבה בחיים, איבדה את אמה למחלה סופנית כשעוד היינו יחד, תמכה במשפחתה ובאחיה ואחיותיה הקטנים, עבדה, למדה, אפילו מצאה זמן להתנדב, ותמיד היה נדמה שהיא שולטת בעניינים. אם היה לה קשה, היא לא הראתה את זה לאף אחד. היא הייתה הגיבורה שלי.
הפעם האחרונה שנפגשנו היה בטקס יום הזיכרון בכיכר רבין. דנית התקשרה אלי בצהריים ושאלה אם היא לא תפריע אם היא תתלווה אלי לטקס. אמרתי לה שתבוא בכיף, וניפגש בערב.
דיברנו לפני הטקס על כל מיני דברים ומה קורה. סיפרתי לה שאני עדיין הולך להרבה הופעות של שלמה. סיפרתי לה שאני שומר את התמונות שצילם החבר מאותה הופעה בהיכל התרבות בנגן שלי. סיפרתי לה שאני מאוד שמח שהיא הייתה איתי ברגע הזה. דנית חייכה והשיבה "גם אני".
הלכנו לטקס, אחר כך לקחנו אוטובוס ודיברנו על כל מיני, וליוויתי אותה לרכב. "אני מקווה שאתה לא מתגעגע אלי", היא אמרה, ספק בצחוק ספק ברצינות. לבחורות יש כישרון להגיד דברים מוזרים. אני רק חייכתי, חיבקתי אותה, ואמרנו אחד לשני "לילה טוב".
דיברנו פעם או פעמיים בטלפון בחודשים שאחרי, אך זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. זה היה החיבוק האחרון.
ביום חמישי, 26.1.2012, אני יושב מול המחשב בבית. גולש באינטרנט, מנגן בגיטרה. עוד מעט אני הולך להופיע עם חברים. מתקשר אלי חבר, ושואל אותי אם נכנסתי לפייסבוק. נכנסתי קודם, לא ראיתי שום דבר מיוחד, עניתי לו. "אתה בבית? אתה יושב?", הוא שואל. תהיתי איזה דבר מפתיע הוא רוצה לספר לי. אמרתי לו שאני יושב בבית מול המחשב.
"דנית נפטרה".
?
בערב יום רביעי, 25.1.2012, עזבה את העולם אהבת הנעורים שלי, דנית עכא, והיא רק בת 25. היא נמצאה ללא רוח חיים, עם גוף שבור, למרגלות בניין רב קומות בראשון לציון. לא נראה שדנית עשתה משהו טיפשי ונפלה בתאונה. לא נראה שמישהו שנא אותה עד כדי כך שרצה לזרוק אותה מהבניין. לא היה לה קל בחודשים האחרונים, אך לכולם קשה לפעמים, וחוץ מכמה רישומים בהם סיפרה על קשיי היום-יום, לא השאירה מכתב פרידה ולא נראה שרצתה לשים קץ לחייה (אפילו סיפרה לי באחת השיחות שהיא עזרה לחברה שרצתה להתאבד), לא יכול להיות שדווקא היא קפצה אל מותה מהגג. עד היום לא ברור מה קרה לדנית.
למחרת, לפני שאפילו ידעתי, נקברה בבית הקברות באשקלון. כך, בשקט, בלי כיסוי תקשורתי, בלי שהספקתי להגיד לה להתראות, קברו את הנעורים שלי.
תמיד רציתי להזמין אותה להופעה שלי יום אחד, עם כל השירים שכתבתי בהשראתה, ולתת לה אלבום שלי מתנה. לא כדי להוכיח משהו או להשוויץ, אלא ממקום פשוט של אהבה, כמו ילד שרוצה לתת פרח למישהי, רק כדי שתחייך. רק כדי להגיד לה "היי יפיופה, הנה האלבום עם השירים שכתבתי עלייך!". אני כבר לא אוכל לעשות את זה. לפחות היא הספיקה לשמוע כמה מהשירים לפני שנעלמה. לפחות היא ראתה אותי שר עם שלמה. לפחות זה.
אמנם אין אהבה שאין לה סוף. אבל האם בסוף המקולל הזה, בעולם משוגע כמו שלנו, בו אנשים יכולים להעלם ברגע, האם קיבלתי מעט נחמה? תמיד נצטער על פגישה שכמעט הייתה ולא תהייה. תמיד יהיה משהו נוסף שרצינו להגיד או לשאול. אך מי זוכה, בפגישה שלימים תהיה האחרונה, להגיד את כל הדברים החשובים באמת. ועוד בשיחה רגילה לגמרי. זכיתי לשיר עם שלמה מול אלפי אנשים את השיר שאני הכי אוהב, ואף זכיתי לשיר איתו בהופעות נוספות, והודות לשלמה ולמתנה המדהימה שקיבלתי ממנו, אני יכול לשיר מול כל קהל בכל מקום...
...והכל בזכות ריקוד סלואו עם דנית. והספקתי להגיד לה את זה ולהודות לה על זה פעם אחת אחרונה לפני שהיא נעלמה.
על שלושה גלגולים של דנית יסופר.
דנית-של-תקופת-הפרידה, בחודשים שלאחר הפרידה, לא כל כך אהבתי ולא כל כך הכרתי אותה. אין לי הרבה מה לספר עליה.
דנית-של-אחרי-הסערה, בשנים שלאחר הפרידה, הייתה אישה צעירה, קצת מוכרת וקצת זרה, שהזכירה לי נערה שאהבתי פעם. דיברנו ונפגשנו כמה פעמים. חבל שלא יצא לי להכיר אותה יותר טוב.
דנית-אהבת-נעורי. שאהבה את החיים. שאהבה אותי. שהביאה לי מתנות. שחיבקה אותי בלילה. שאהבה ללכת איתי למסעדות ולים. שאהבה לטייל. שאהבה לרקוד. שאהבה הופעות של שלמה ארצי. שבזכותה קיבלתי משלמה את המתנה הכי יפה שקיבלתי בחיים. שעליה כתבתי את השירים הכי יפים שלי. אני תמיד אוהב אותה. אני תמיד אזכור אותה. אני תמיד אזכר בה בין השירים של שלמה. אני תמיד אשיר לה ועליה. אני תמיד אתגעגע אליה.
היי שלום, אהבת נעורי.
14.9.1987 – 25.1.2012
