מעלה סוגיה

mykal

New member
מעלה סוגיה

שמאז השרשור של tulitush אני תוהה לגביו.

עד כמה אנחנו מוכנים לקבל שזוגות צעירים שלנו
בונים אורחות חיים שונים מהבחירות שנראות נכונות בעינינו,
והאם בגלל העובדה שהם בחרו שונה--אנחנו נראה בבקשתם לעזרה חוצפה?
האם אנחנו לא שינינו מאורחות החיים של הורינו?
האם לא נעזרנו?

ואני שואלת זאת--בגלל קונסטלצית חיים חדשה שאני מתמודדת מולה.
ומענין אותי לשמע דעתכן.
 
שאלה יפה


זו שאלה שאני מתחבטת בה לפעמים.
התשובה שלי לעצמי זה לנסות לשים לב, ולהיות פתוחה לקבל דרכי חיים מעט שונות ולתמוך בהן.

אני עצמי מרובעת - כל חיי אני שכירה, במקצוע יציב.
אבל אני מקווה שאוכל לתמוך בילדיי גם אם יקבלו החלטות שנראות לי "מוזרות", או "מסוכנות".

לפעמים אני חושבת מה אם הילדה תרצה להיות, למשל, רקדנית. כנראה אין בזה מי יודע מה פרנסה. הכיוון שלי הוא כן לעזור ולתמוך. אם אהיה במצב כמו בהודעה ההיא - אני חושבת שאני כן אשלם לגנים פרטיים עבור נכדיי, אם בתי הרקדנית לא תוכל להרשות את זה לעצמה.
 

talitush2

New member
קצת קשה לי לענות כי נכון לעכשיו

זו שאלה די תיאורטית עבורי. קשה לי לדמיין איך אקבל ואנהג כאשר פני הדברים ישתנו.

נראה לי שאהיה יותר פתוחה לקבל התנהלות כללית שונה בחיים, כזו שמרבית הצעירים מתנהלים בה כיום, והיא שונה למדי מזו של מרבית דור "ההורים".
אני בהחלט מוכנה לקבל, ואפילו ברוח טובה. ואגב, גם זה כבר שינוי לטובה מבחינתי, כי לפני כמה שנים ראיתי את הדברים אחרת.

א-ב-ל, נראה לי שיש הבדל מבחינתי, בין לקבל את צורת חייהם, לבין לעזור להם בהתנהלותם.
הם רוצים לחיות בצורה מסוימת? לבריאות. אבל הם חייבים, לטובתם ולמען עצמאותם ובגרותם, להבין שיש מחיר לכל דבר בחיים. ואם לדוגמא, מתנהלים בצורה בזבזנית ופזרנית, אז יש לזה מחירים בתחומים אחרים בחיים.
סתם לדוגמא, אם מבזבזים כספים על מסעדות, בגדים ונסיעות רבות לחופשה, יתכן שזה יבוא על חשבון יכולתם לחסוך לדירה למשל. ועכשיו, שכל זוג יחליט עבור עצמו מה סדרי העדיפויות שלו, וזה בסדר גמור.

קשה לי מאד לקבל שהם חיים עפ"י רצונם, אבל רצים אלינו לבקש עזרה על כל מכשול קטנטן. בעיני זו חוכמה קטנה מאד. זו לא אחריות. זו לא בגרות. זו לא עצמאות. ומטרתנו בגדול היא להביאם לחיים עצמאיים ואחראיים.
 

mykal

New member
אתחיל בסיפור אישי,

כשמלאו לבכורי שנה, חמותי נתנה לי סכום של כמה לירות (נדמה לי 50, לא ממש זוכרת) ואני קניתי לו משחק קופסה--שראיתי בו נכס (עוד הוספתי כמה לירות משלי)
ובאתי בשמחה להראות לשתף ושתתן לו --היא ממש התנפלנ עלי--ואמרה
"בשביל קצת קרטונים בזבזת את הכסף?" כמה נעלבתי,
בעיניה זה היה בזבוז בעיני משחק חשוב, מלמד, ערכי, שאפשר לשחק בו שנים ולהתקדם, וגם הילדים האחרים יוכלו להנות.
(אגב, גם הנכדים נהנים ממנו).

היום יוצאים לנופשים, בדילים נוחים והרבה פעמים מסובסד מאוד ע"י מקומות עבודה.
לגבי בתי קפה--התרבות השתנתה, בעלי ישמע על לשבת בבית קפה ולא יבין בכלל.
ההסתכלות שלנו על החיים שונה משלהם--
הענין עם העזרה--כשהוא מגיע ממקום מכבד ומבקש, זה בעיני לא חצוף,
זה בעיני גם לא אומר כלום על עצמאות ואחריות
בדור הצעיר די מקובל לבקש עזרה בכל מיני תחומים שאני מעולם לא חשבתי שאפשר.
בכל מקרה --באמת ההתיחסות שלי בתהיה היא--עד כמה אנחנו יכולים,
לראות להכיל--לא לשפוט, ולהענות לעזרה (כלכלית, שמירה על ילדים וכד')
ברצון אם יכולים, בלי להרגיש מנוצלים או לראות אותם כחצופים.
 

mykal

New member
מצטטת את הפסקה השניה

"אני עצמי מרובעת - כל חיי אני שכירה, במקצוע יציב.
אבל אני מקווה שאוכל לתמוך בילדיי גם אם יקבלו החלטות שנראות לי "מוזרות", או "מסוכנות". חושבת ומרגישה כמוך בנקודה הזו.
את המשכת עם דוגמא של רקדנית. יש לי בת עו"ד ואחי מעודד אותה לא להיות שכירה, כי היא ממש רוצה לצאת לפתוח משרד, הבעיה הכלכלית
גם כאן גדולה. בשלב זה אני שותקת, ולפעמים מיעצת לשלב. ללפחות בהתחלה.
מי אמר שאני צודקת??
 

mykal

New member
אחי לא במקצוע,

אבל אחי כועס על היותו שכיר (בעיניו מנוצל) נראה לי שגם במקצועי לא תוגמלתי
כפי ערכי. אבל יש טבלאות שכר וזהו!
היא אוהבת להחליט, היא חרוצה וחושבת שתצליח--הוא ממש מעודד אותה.
אני לא מתערבת--בדיוק בגלל שאנחנו שונות בגישה, מפני ש"הראש" העכשוי
מתנהל שונה, יש לי בת דודה שבתחום ונושפת בערפה בענין.

נראה לי שאני (אנחנו) למרות הצהרותינו שאנחנו משחררים, ושאנחנו
צעירים בחשיבה, מתעלמים מהפער הבינדורי.
 
אז הייתי די מסננת את דבריו

אי אפשר לקבל החלטה מקצועית, בגלל מישהו שלא מכיר את התחום.

אבל אם יש בת דודה שמבינה - בהחלט כדאי להתייעץ איתה.
להעלות בפניה את כל החששות, ושהיא תסביר למה היא חושבת שיהיה בסדר.
כי זה לא שהם מודרנים ואת לא - יש הרבה יותר מדי עורכי דין במדינה, מה שאומר שלא מעט עורכי דין שמנסים להיות עצמאים - בקושי מוצאים עבודה.

זה לא אומר שבתך לא יכולה לעבוד כעצמאית - אבל כדאי שהיא תקבל יעוץ ממישהו שמבין.
 

mykal

New member
מסכימה עם דבריך,

השאלה אבל נעשית מורכבת--
כי היא סומכת על עצמה, היא מקבלת הרבה "דחיפות" מאנשים חכמים,
אכן להיות אמיצה (ואני יודעת שהיא מוצלחת במיוחד) ולעשות מעשה.
וכאן נכנסת הדילמה--
מבחינתי--כאן יש סדר ושכר חודשי קבוע ומסודר, למה להסתכן?
וואלה--היא הולכת על זה--משהו שמערער את אג'נדת החיים שלי,
החיים המסודרים--ואם היא נקלעת לקשיים כלכליים, האם אהיה "פולניה"
ואומר--אמרתי לך? ואראה במעשה חוצפה ואמנע מלעזור לה?
זה לא באוטומט לחזור לשכירות--לא פרקטית ולא רגשית.
 
לא נראה לי כמו חוצפה, ולא הייתי אומרת "אמרתי לך"

אני מנחשת שהיא עבדה קשה כדי להפוך לעורכת דין. זה לא שהיא איזה בטלנית. וזו גם לא הרפתקאה מטורפת.

אם יש ביניכן יחסים טובים ותקשורת טובה, אני בעד לדבר איתה. שהיא תשתף מה התוכנית שלה - כמה כסף היא מסוגלת להשקיע (הרי לא ברור שמי יהיו הכנסות), איך היא מתכננת להשיג לקוחות.

ככה גם יהיה ברור לה שברור לך שיש כאן גם סיכוי שהעסק לא יצליח, ושזה לא כשלון. שאת לא תגידי "אמרתי לך".
 

mykal

New member
בהחלט נכון,

ה"חוצפה" שאני התיחסתי אליה, היא שבכל מקרה,
האפשרות לצאת להרפתקה כזו היא לגייס אותנו לענין.
זה לא שיש לה הון עצמי, ומפאת מצבה (אם חד הורית)
וסטודנטית לתואר שלישי, וצריכה עזרה לטפל בילד,
השאלה--אם בחירות שהן לא נראות לי--מצדיקות/מאפשרות/נכונות--
להליך כזה, כשהיא ממש לוחצת בכיוון.
כאמא--גם לא רוצה להיות זו--שגודעת את החלום,
ובהקשר לדיון עצמו--ילדים בונים שונה מהוריהם--השאלה ההתיחסות שלנו לענין.

נראה לי שאני כבת--לא הייתי מעזה, לבקש מהורי בקשה כזו--
אני הייתי מותרת מראש, והדור הזה מעז ומרשה לעצמו יותר.
 
אמא שלי עורכת דין (בתחום המשפחה). כל עורכי הדין

שהיא מכירה ושיש להם אפשרות כזאת - פותחים משרד (לאו דווקא לבד כמובן - חלק פותחים עם שותפים). היא היחידה שנשארת שכירה כי היא מבוגרת (והתחילה מבוגרת) ולא מעוניינת לפתוח משרד. כל מי שלמדו או עבדו איתה והיו יכולים - פתחו משרד.
 

mykal

New member
אבל דוקא

בגלל שהיא מבוגרת יותר, אז מן הסתם גם מבוססת כלכלית יותר.
יכלה לנסות אולי?
לדעתי וזה בפרוש לא מוסמך--היא באג'נדת חיים שלה, ראתה עצמה כשכירה.
זה נראה לי מתאים לתקופה שכשהיית שכיר, היתה קביעות, היה בטחון כלכלי,
גם אם השכר לא היה גבוה.
החברה (ר' בסגול) רוצים עצמאות, רוצים ל"גלגל" לבד --רוצים להרויח לפי ההשקעה ולא לפי תכתיב.
קשה לי לחוות דיעה לגבי הענין, אני כבר מחוץ למעגל העבודה.
גם אם נסכים לעזור לה--זה מן הסתם יהיה עם הגבלה.
 
אמא שלי? היא לא עבדה

מאז שהייתי בת שנתיים. אחרי שאחותי בגרה היא הלכה ללמוד משפטים ועובדת כעורכת דין מאז, על אף שהיא עברה זה מכבר את גיל הפנסיה. היא לא פתחה משרד כי היא מבוגרת מדי, לא כי יש לה "מנטליות של שכירה" - היא לא הייתה שכירה, ואין לה "אג'נדת חיים של שכירה". היא רצתה לעבוד כעורכת דין אז היא הלכה ללמוד משפטים וזה מה שהיא עושה. אנשים אחרים לא מתחילים כל כך מאוחר ולכן כן יכולים לפתוח משרד - אבל נראה לי שהמנטליות שלה לא שונה במיוחד מאלה שלמדו איתה (כלומר, הצעירים) - פשוט פרקטית זה לא מה שנכון או אפשרי עבורה. היא כן הייתה רוצה להיות שופטת - אבל, שוב, מאוחר מדי.
 

mykal

New member
כדי להיות שופטת,

צריך לפחות 5 שנות ותק בעריכת דין, והרבה קשרים,
והאמת יש תפקידים בתמערכת שמגדלים שופטים.
גם הבת שלי חולמת על להיות שופטת. חלומות רק לפעמים מתגשמים--
,
אני לא אעכב אותה מלפתוח משרד עצמאי, למרות שבעיני שכירה זה לא עונש.
אני כנראה כן אגביל את העזרה--בהתחשב בנסיבות נוספות שלא קשורות רק אליה.
 
הבעייה היא לא הותק, אלא

זה שגיל הפרישה של שופטים הוא 70, אז לא ממנים אנשים מבוגרים מאוד להיות שופטים. כבר יש לה ותק של 5 שנים - זה לא העניין.
ולא ברור לי מה כתבת בסוף - את אומרת שתגבילי את העזרה לבת שלך לעומת מה שהיא מקבלת ממך עכשיו כשכירה, אם היא תפתח משרד עצמאי? או שהעזרה הכספית שהיא תוכל לקבל ממך כדי לפתוח משרד מוגבלת?
 

mykal

New member
לא זה ולא זה,

לא השויתי את היותה שכירה והעזרה שלי, לבין היותה עצמאית.
כשכירה, היא מקבלת עזרה של להשגיח על הילד (פעמים בשבוע באופן קבע).
לא אקבל על עצמי להיות איתו כל השבוע.
כשכירה היא מאורגנת לדברים שלה--הוצאות מחיה, אז אני גם מבשלת ונותנת וזה בסדר.
כשתפתח משרד, תהנה הוצאות של שכירות וכל מה שכרוך באחזקה.
מה שברור שעד שתרכוש קלינטורה לוקח זמן, אז נעזור.
השאלה כמה זמן? שנה? שנתיים? מתי תדע שהיא מחזיקה ומרויחה.
(היא לא בת יחידה ואנחנו לא מליונרים) אז האם להגביל? במה כן ועד כמה.
אלה שאלות שלא נתתי להן מענה מבחינתי. כשזה יעבור לשלב מעשי
מניחה שנשב ונראה יותר לעומק.
אני "שכירה" במנטליות (העתקתי ממך) אני מוכנה להסתפק בפחות אבל באופן מסודר ובטוח. היא חולמת על שינוי. מאחלת לה הצלחה.
 

iris mom of two

New member
אני חושבת שזה תלוי

כרגע יש לי בטן מלאה על הבת, שגרה בבית ונראה לי שדי לוקחת אותי כמובן מאליו,במקום לעזור יותר. אבא שלה דבר איתה, אז נקווה שישתפר בכמה שבועות הבאים. היא עובדת ולא חוסכת.
&nbsp
אני חושבת שזה תלוי כמה את מוכנה ורוצה לתרום, מה המצב הנפשי, כלכלי וכדומה. לא חושבת שיש ממש חוקים
&nbsp
 

mykal

New member
חוקים ברור שאין,

השאלה לא כמה אני רוצה לתרום--
אלא אם אני בכלל מוכנה לתרום, לאיזו התנהלות שאני חולקת עליה,
ולא משנה מהי הסיבה.
הבת שלך לא עושה לך דוקא, נכון, היא מתנהלת באופן שנראה לה טבעי
שהיא חושבת שהיא מתנהלת נכון, לפי ההגיון/צורך/אפשרות שהזדמנה לה.
ולך בטן מלאה--יש להניח שיש לה גם תשובות, והשאלה--עד כמה ואם בכלל
זו אופציה להגיד ואם לא מצליח להניח וזהו.
האם אנחנו נגדיר זאת--חוצפה/נצלנות או כל הגדרה אחרת. והיא לא תבין על מה המהומה--לה יש תירוץ.
 

iris mom of two

New member
מסכימהבגלל זה נתתי לאבא שלה

לדבר איתה. הוא יכול לעשות את זה בצורה רגועה, והיא אוהבת לרצות אותו.
&nbsp
והתנהלות שאת חולקת עליה, השאלה היאלמה את חולקת? כמובן שלהתנהגות מזיקה לא נתרום. אבל אם ההתנהלות פשוט שונה מאיך שאנחנו נעשה דברים, האם אנחנו נמנע תרומה בשל רצון השליטה?
&nbsp
אין פה שחור לבן, אלא מלא אפור.
 
למעלה