האם יש לכם לפעמים אכזבות מהילדים שלכם?

[oneofus]

says who?

10 שנים יש לי בלוג כמעט 1000 רשומות יותר מחצי על הילדים שלי, וקמה פלצנית ומעירה הערה משום מקום.
יש אנשים רציניים יותר ויש פחות, את לא, פשוט לא.

 

[adif11]

על רגל אחת :

לא מנדנדים ולא נותנים עצות בסגנון של עשה ואל תעשה.
לא מזכירים לה שוב ושוב עד כמה היתם רוצים לראות אותה עם עבודה קבועה שבצידה משכורת טובה +בעל+ילדים. גם היא רוצה, תאמיני לי, אבל זה לא מצליח לה.
מציעים עזרה . פשוט שואלים פעם בשבוע במה אפשר לעזור. אפשר לציין באוזניה שכלכלית קשה לכם לעזור אבל תשמחו לעזור בדרכים אחרות. לבשל ולהביא לה אוכל לדירתה בתקופות מבחנים למשל. לקנות לה פעם בחודש משהו קטן. פעם משהו לדירה, פעם בגד. לפנק.
מתענינים במה שהיא עושה. אם מרכז חייה הוא התואר, שואלים איך הולך, מבקשים שתספר במה היא עוסקת, איזה עבודות מגישה וכו'. אם יודעים שיש מבחן גדול, מתקשרים ערב קודם לאחל בהצלחה וכו'.
בסוף שנת לימודים אפשר להציע ללכת יחד למסעדה/בית קפה לחגוג את סיום שנת הלימודים.
מחמיאים לה מפעם לפעם, כשיש על מה, לא סתם. שהיא נראית נחמד, על משהו שהצליח לה.
כמה חודשים כאלה ברצף, אולי שנה, אמורים להצליח לבסס מערכת יחסים שיש בה מינימום של אמון (שלה בכם) שאתם רוצים בטובתה וגם לא חושבים שהיא סתם אפס.
ואז היא אולי תפתח אליכם קצת יותר.

 

[ornme1]

ואם אתה אחראי, זה הופך את העלבון לקל יותר?

נראה לי ברור שביחסי הורים ילדים יכולים להיווצר גם קונפליקטים, חוסר סבלנות, עלבונות, אכזבות (לא רק ממעשיו של הילד, גם מהילד עצמו - התפתחותו כתוצאה ממעשיו, למשל) הרי מדובר בבני אדם עם רגשות, רגישויות, ציפיות, הזדקקות, וכל מה שמאפיין יחסים בין בני אדם.
ייתכן שההצלחה טמונה בתגובות חכמות.
אולי על סמך היכרות עם הילד הורה אמור להיות נבון מספיק על מנת לדעת כיצד יאמר את דבריו מבלי שיישמע מבקר או מאוכזב.
מכירים מישהו שהצליח בכך עם כל ילדיו?

 

[לוונליפלנט]

האם יש לכם לפעמים אכזבות מהילדים שלכם?

למשל מסננים אתכם בטלפון.

כאשר הם מבקשים משהו כגון הלוואה או ביביסיטר אנחנו אומרים אמן אבל כאשר אנחנו מבקשים מהם משהו אין להם זמן או סבלנו.

או כל אכזבה אחרת אשמח לשירשור בעניין זה שמאוד מציק לי אישית.

 

[talitush2]

אכזבות מהילדים זו הגדרה קשה ורחבה

מסננים בטלפון? כן. לעתים זה קורה.
כשאני מטלפנת והיא בדיוק עסוקה עם הילדים וכו', אז היא לא עונה לי באותו הרגע. אבל תמיד חוזרת כשהיא מתפנה. כנ"ל האחרים.
הבן שלי דברן קטן מאד, ולא ממש טורח להתקשר ולשאול לשלומנו במהלך השבוע. ברוב המקרים זו אני שמתקשרת אליו. פעם הערתי לו על זה ותשובתו היתה - הכל בסדר, מה יש לי לחדש לך?
אז זה קצת מפריע לי, אבל להגדיר את זה כאכזבה ממנו זו מילה גדולה ומוגזמת ביותר.

כשהורי ז"ל היו בחיים הם תמיד נתנו לי ולאחותי את ההרגשה שאנחנו לא בנות מספיק טובות ודואגות להם. במיוחד אמי ז"ל. זה הפריע לי מאד ההרגשה הזו, כי לטעמי האישי היינו מסורות ודואגות, אבל הרי תמיד אין מספיק ואי אפשר להתחרות עם הבת של השכנה או של החברה הטובה (פולניה אמרנו....???)

הלקח שלקחתי אתי לחיים מזה הוא לא לתת לילדים שלי את ההרגשה שיש לי מהם ציפיות לא הגיוניות. הם עסוקים, טרודים בילדים ועבודה, ואני ממש לא רוצה להתעלק עליהם ושירגישו חובה.
יחד עם זאת, מאד מאד חשובה לי המחויבות המשפחתית. את זה אני כן מטפטפת להם כל הזמן. הם צריכים לדעת שיש מחויבות בין בני המשפחה אחד כלפי השני, וכולם נרתמים לעזור לזה שזקוק לעזרה באותו הרגע.

 

[talitush2]

חברה שלי שהתגרשה לאחרונה

אמרה לי יום אחד משפט קשה: "האכזבה הכי גדולה שלי בחיים היא הילדים שלי. לא האמנתי שככה הם יתנהגו, אחרי שנתתי להם את הנשמה כל השנים".

הרקע - סיפור גירושין קשה שנפל עליה בהפתעה. בגדול היא ציפתה שהילדים יעמדו יותר לצידה, והם לא. בשבילם הוא האבא שלהם, ולמרות הכל הם לא התנתקו ממנו.
היא ציפתה שכן. כמובן שזה לא הגיוני.
בנוסף, היא עברה ניתוח לא קל, והרגישה שלילדים זה "לא מתאים" ללו"ז...
למי זה מתאים?
היא לבד, וציפתה שיבואו איתה, יהיו איתה לאחר הניתוח ויטפלו בה, גם פיזית וגם נפשית. וזה לא ממש קרה. לפחות לא כמו שציפתה.
ואז היא אמרה את המשפט הנ"ל.

 

[הייתיאביבקיץ]

לא אכזבות כמו אלה שאת מתארת

את מתארת שאת מאוכזבת ממערכת היחסים שלך עם הילדים שלך.

זה לא בדיוק אכזבה מהילדים, אלא עלבון

 

[mykal]

אכזבה תמיד היא

סוג של עלבון.--לא כך?

 

[הייתיאביבקיץ]

לא כך אני מבינה את המילה אכזבה

כשראיתי את הכותרת ״האם התאכזבתם מהילדים״ חשבתי שהכוונה לכך שהילדים לא עמדו בציפיות שלנו. הילד לא הצליח לסיים אוניברסיטה, הילד לא הסכים ללמוד לנגן על פסתנר. דברים כאלה.

 

[mykal]

נראה לי,

שגם אי מימוש עצמי של ילד מעבר למה שאת מתארת,
הוא סוג של עלבון, אולי זלזול במה שחשוב להורה,
ויתור על משהו שלהורה לא רק חשוב אלא גם "פמפם" אותו לאורך השנים.

 

[לוונליפלנט]

הבנתם יופי, הכוונה היא אכזבה

לא עלבון!!!

כאשר מסננים בטלפון זו אכזבה, כי כאשר הם מצליחים אנחנו מיד עונים ונהנים.

כל בקשה של הורה לילדיו הבוגרים שלא נענית מסיבה זו או אחרת היא מאכזבת, מה יהיה לכשנזדקן ונהיה חייבים לעזרתם איפה הם יהיו????.

בשבילנו הם יהיו עסוקים, וזו האכזבה מהילדים.

 

[mykal]

הייתי מחלקת את דבריך

לכמה ענינים.
למשפט הראשון--איך אומר הפתגם?! אמא אחת יכולה לגדל עשרה ילדים,
עשרה ילדים לא יכולים לגדל אמא אחת,
אז כן, אנחנו עומדים לרשותם, אנחנו תומכים בהם, הם בתקופה ובגיל--
שהם עסוקים עם עצמם, הם טרודים בבעיות שמעסיקות צעירים--זוגיות, ילדים, פרנסה, לימודים, ואין להם פניות לדאוג למלא אחר הציפיות שלנו, לנו נשארת המחויבות ההורית. במקום להתאכזב--להעלב--להרגיש רע עם המציאות--
צריך ראשית להבין, שנית להמשיך להעיר/להאיר/להזכיר, בסוף הדברים נטמעים.

לגבי הענין של העתיד--זו דאגה ולא אכזבה--ראשית צריך לחשוב על פתרון--
בלי להעמיס עצמינו עליהם--אבל ואבל גדול--נראה לי שבנקודה זו אם חינכנו נכון--
הם יודעים להתגייס, והם יודעים להיות בשבילינו. יש הבדל בין למלא איזו מחויבות,
שיש בה הרבה מן הנימוס ויותר מן "הבטחון לשמע מה קורה" לבין מלוי מחויבות של צורך.
אנחנו במשפחה עברנו פעמים תקופות לא קלות--פעם אבי היה חולה--
וראיתי עד כמה הילדים היו מגויסים--ולפעמים פטרו אותי מתורנויות קשות,
ובהחלט היו שם במלוא הדרם,
ופעם שניה--אבא שלהם היה חולה--(תודנה לאל הבריא) אני לא סיפרתי והסתדרתי הם הרגישו והתגייסו הכי בכבוד שאפשר.
אז תסמכי עליהם--וקוי שלא תצטרכי אותם.
מאחלת לך נחת.

 

[מלו111]

הבת שלי מאכזבת ואפילו ככה אני אוהבת אותה וכואבת על המה שהיא

מפספסת בחיים. הבת שלי רווקה בת 35, היא לומדת לתואר של 4 שנים כבר כמעט 10 שנים. היא יפיפיה, אבל העקשנות שלה עומדת לה לרועץ. פניתי למספר פסיכולוגים אבל יש כמה דרכים להתנהג במקרה כזה. היא ברוגז עם הרבה אנשים במשפחה וכן עם כמה מהחברות שלה, נתקה קשרים. יכול להיות שהדבר האחרון הזה של נתק קשרים עם חברות זה דבר טבעי בעיקרו אבל עם המשפחה? אתי היא ברוגז על כל מילה שנראת לה לא במקום, אסור לטעות חלילה. רק היא שקובעת את הכללים. הדבר מאוד מסובך, אבל כשהיו הילדים קטנים היינו משפחה מלוכדת והראנו להם דוגמא של מסירות להורים. כעת היא הנבדלת מבין אחיה. הדבר מאוד חורה לי והייתי מאוד רוצה לשנות את פני הדברים.היא חיה באונ' והיא בעיקר מאוד בודדה. אני בוכה על מצבה זה וקשה לנו מאוד עם כך. היא הגיעה למצב של מינוסים היות והלימודים והמחיה דורשים המון כספים. אמנם עזרנו לה בעבר וגם בהווה. אך העזרה הולכת ומתמעטת. מכיוון שאינני רואה התקדמות במצבה אלא להיפך. היא משמינה, מוזנחת. הבריאות שלה לא משתפרת אלא להיפך. הלוואי והיא כבר תבין שהיא צריכה לשנות את הכיוון ולהתחיל חיים חדשים, ואולי גם שינוי בגישה ובכל מה שקשור לעזרה נפשית. אנחנו גם רוצים מאוד שהיא תפסיק את לימודיה, שלטענתה ימשכו רק עוד שנה וזה בכלל לא נראה ככה. כיוון שהיא משקיעה את כל כוחותיה בלימודים היא לא מחפשת בן זוג.

 

[mykal]

כמה דברים לדבריך,

1)מבינה את הכאב שלך, ואת הצער, ושולחת לך

לחיזוק.
2)הבת שלך כבר בת 35, בן אדם בוגר, שאחראי על חייו,
את מספרת על המצב של היום, לעומת ההתנהלות בבית,
השאלה ממתי ההתנהגות החריגה שלה, ביחס לעולם, מה קרה שם?
האם טופלה שם כשקרה השינוי.
3)את כותבת שאת אוהבת אותה--האם היא יודעת/מרגישה בזה?
לא מספיק שאת מכריזה, יש התנהגויות שמראות אכפתיות, את מגיעה לבקר אותה במעונות? את מעודדת אותה בלימודים? ההתנהגויות שלנו
משדרות את רגש כלפי מושא האהבה.
4)האם יש מישהו קרוב אליה מהמשפחה, כדי שיוכל לתוך ביניכם
ובין האנשים שהיא ניתקה קשר איתם, אם כן כדאי להשקיע בבנית קשרים,
טובים וחדשים.

מאחלת לך הרבה נחת.

 

[מלו111]

בתי

היא כבר לומדת כל כך הרבה זמן, שזה כבר לא לימודים זה מסטיק. כל אדם שפוי היה כבר מחליט שזה די והותר. כל אדם היה מקדיש זמן לכל דבר, ולא משקיע יותר מנאמר עד 6 שנים. אבל פה ישנה בעיה שאני מבינה אותה כבריחה מהחיים. אנחנו כן מבקרים אותה מדי פעם והיא גם מגיעה לבקר אותנו, אבל זה תמיד נגמר בקרע שנובע מסתם דברים פעוטים שנעשים ענקיים כי היא זאת שרואה אותם כל כך משמעותים. היא משקיעה כל כך הרבה זמן וכוחות בלימודים עד שלא נותר בה עוד למשהו נוסף ולכן כך אני מבינה, כל דבר פעוט משפיע ואז מגיע הברוגז שהוא בעצם הכוח שלה. היא לא מבינה או שלא איכפת לה מעצמה, מכיוון שהברוגזים האלה מפחיתים מכוחותיה. היא בודדה מאוד, היא כל שנה נתקלת באנשים צעירים ממנה ואין שום סיכוי למצוא אפילו חברות עם נשים. כי הפער גדל והיא מזניחה את עצמה כיוון שאין לה גם כספים לטיפוח, היא בדיכאון שלא מוצהר ולא מוכרז על ידיה. אנחנו רק מחכים עד מתי המצב הזה ישתנה. אמנם היא היית אצל פסיכולוג רק פעמיים אבל היא לא רואה שום צורך להמשיך טיפול. אלא רק להתלונן נגדי, אמה. המצב לא פשוט כיוון שהיא לא רוצה לקבל את האמת ואת המצב שלה שצורך עזרה. היא עקשנית ועומדת על שלה ובמיוחד מתנגדת לכל שינוי בחייה. כל הסימנים להבין שהיא לא במצב טוב.

 

[mykal]

שלחתי לך מסר.

 

[adif11]

מרשה לעצמי לתת לך עצה

שאת יכולה לאמץ או לא כרצונך, כמובן.
מאחר ואינכם יכולים/מצליחים לשנות את הגישה שלה, תנסו לשנות את הגישה שלכם.
קל לאמר , קשה לבצע. לדעתי שווה ניסיון.
נסו לקבל כל מה שהיא עושה עם חייה כדבר חיובי. הדקו את הקשר איתה, תתענינו בלימודים שלה, נסו לשדר לה שאתם מעריכים את מה שהיא עושה.
אין לכם מה להפסיד.
אני מקצרת ולא מעמיסה עלייך פה את כל התיאוריה.
אם יענין אותך לשמוע עוד. תגידי וארחיב.

 

[אחותו של שקספיר]

ברור שיש אכזבות

גם מהילדים.
אנחנו בני אדם עם ציפיות ורגשות ומחשבות ורצונות
וכאשר דברים לא מתרחשים איך שאנחנו מצפים
אז יש אכזבה (ות)
כל אחד מילדיי איכזב אותי חלק מהפעמים
(וכל אחד מהם שימח אותי בפעמים אחרות).
אני רק מנסה (לא תמיד מצליחה) לא להעמיס עליהם את הציפיות שלי
כי אם הוא לא בדיוק רופא או עורך דין--- אז לא נורא

 

[adif11]

בודאי

בשני המישורים. גם במה שקשור ביחס אלינו ההורים, לפעמים היינו רוצים יותר תשומת לב מהם, וגם במובן שההשגים שלהם הם לא תמיד מה שהם יכולים ומה שקיווינו.
אבל אלה החיים. לא תמיד מקבלים מה שרוצים ב 100% ולא תמיד מגיעים בדיוק לאן שרצינו וחיים עם זה ברוח טובה.
למזלי הרב הפער בין הציפיות שלי (שהן לא נמוכות במיוחד בשני המישורים כאמור, בעיקר בכל הקשור ליחס אלי) לבין המציאות הוא לא עד כדי כך גדול כך כך שאני לא מרגישה שיש מקום להסתובב מאוכזבת ומתוסכלת.
נהנית ממה שיש ומברכת על כך.

 

[נהורית1]

כגודל הציפיות כן גודל האכזבה.

האכזבה באה תמיד כאשר מצפים למשהו וזה לא קורה. את מצפה מהילדים שכשאת מתקשרת הם יענו מיד, והם לא. האם שאלת פעם למה הם 'מסננים' אותך? אולי אין להם זמן? אולי הם בדיוק בישיבה בעבודה, או בערב, מקלחים את הילדים? אולי השיחות איתך לא נעימות להם? כי לפי הכותרת, את בטח גורמת להם לרגשי אשמה שהם לא עונים לטלפון, ולכן לא נעים להם לדבר איתך.
אומרים שאמא אחת יכולה לגדל וכו', אבל שוכחים שאותם עשרה ילדים עסוקים בעשרה ילדים משלהם.
אני אישית לא מצפה מהילדים לשום דבר. נתתי מה שיכולתי ועדיין נותנת מה שיכולה, וכשהם באים לבקר, או אני הולכת אליהם, אני מברכת על כל פגישה, בלי לתת לילדים הרגשת אי נוחות. לכן אני מציעה להרפות. אל תתקשרי אליהם בתדירות גבוהה, תתרכזי במה שיש לך, בהובי, בבילויים עם בן זוגך, זה בהחלט יכול לעזור לך וגם הקשרים עם הילדים יכולים להיות יותר מועילים.
המשך יום נעים.