קשרים בין אחים בוגרים.

[אחותו של שקספיר]

קשרים בין אחים בוגרים.

ביום שישי פגשנו חבר שסיפר לנו בין היתר על מערכת היחסים העכורה או הלא קיימת בינו ובין אחותו לאחר מות האמא הקשישה. סכסוכים על ירושה (מזערית) כעסים,עלבונות,סוגיות לא פתורות מזה שנים גרמו בעצם לנתק בינהם (והם שני אחים בלבד)
נזכרתי באחיות מסוג אחר-
קיבלתי ממישהו והתלהבתי מהתמונות שמעידות על שיני הזמן-אבל לא פחות מכך התלהבתי מהחיבוק שהופך עם השנים מחבק יותר ויותר.
4 אחיות וצלם אחד (בן זוגה של אחת מהן) כל שנה צילם אותן.
יכול להיות שזו רק "פוזה" בשביל הצילום
אבל נראה לי כאילו הקשר בינהן הופך להיות יותר ויותר צמוד.

 

[נושיתי האחת]

ראיתי את התמונות האלה. הן אכן תמונות יפות.

 

[adif11]

מדהים. באמת

 

[talitush2]

זה נושא חשוב מאין כמותו

קשר חם וקרוב בין אחים הוא חשוב. לפעמים הוא נוצר באופן טבעי, ולפעמים לא כל כך. אני רואה כאחד התפקידים של ההורים להיות מודעים לחשיבות קשר כזה, ולהשקיע בו מודעות ומחשבה.
כשהילדים קטנים וגרים באותו בית, זה בא לרוב באופן טבעי.
כשהם גדלים ועוזבים כל אחד למקומו בחיים, עם בני/בנות זוג שגם לא תמיד מסתדרים ביניהם, זה יכול להפוך לבעיה. וכאן נכנסת חוכמת ההורים ונסיון חייהם.
אני מאד מאד מודעת לנושא הזה. דואגת ליצור הזדמנויות שכולם ייפגשו. מנסה כל הזמן לקרב ביניהם.
הילדים שלי ביחסים מצויינים ביניהם, אבל במסתרי ליבי הייתי רוצה שיהיו עוד יותר קרובים וחמים. שיפנו אחד לשני לעצה, מילה טובה. וזה לא תמיד כך.
כשהם נפגשים - הכל זורם וכייפי. מעבר לזה - לא כל כך בטוחה שהם מדברים ביניהם במהלך השבוע למשל. מחליפים חוויות. מתיעצים. סתם מקשקשים.

אני ואחותי היינו כל השנים ביחסים טובים. עם השנים היו תקופות שהיינו קרובות יותר ומעט פחות, אבל תמיד בסדר. מאז שההורים נפטרו, התקרבנו עוד יותר. ולפני כשנה, כשהיא התאלמנה, עוד הרבה יותר. היא תמיד אומרת שאני המשענת שלה. ואני מאד מאד שמחה שזה כך.
זוכרת שכשקמנו מהשבעה על מות אמנו ז"ל היא אמרה לי "זהו, מעכשיו נשארנו רק אני ואת". וזה בדיוק כך.

 

[נושיתי האחת]

לי יש אח ואחות. הקשרים היו קרובים פחות ויותר לאורך השנים

ובהתאם לנסיבות. מאז שאבי נפטר, לפני 7 שנים, הקשרים רק התחזקו. לדעתי אחד הדברים שעזרו בחיזוק הקשר זה קבוצת הווטאפ שלנו. אחותי יצרה אותה ויש לנו הזדמנות לדסקס עניינים בקשר לאמא הסיעודית שלנו מצד אחד ומצד שני לצחוק ולדבר על כל דבר שבעולם.נפגשים מדי פעם ולרוב המפגשים מהנים ביותר.(שכך ימשיך. חמסה).

 

[pjj]

מנסה לעודד את החיבור

אני חושבת שהקשר בין האחים הוא מאד חשוב..ולפעמים רק מאוחר יותר בחיים מבינים עד כמה..אני אחת מ4 אחיות..ובמשך החיים היו עליות ומורדות ומריבות ושטויות כמו כל משפחה..אבל עכשיו כשאנחנו כולנו כבר מזמן עברו את הארבעים..אנחנו קשורות מאד ותומכות אחת בשנייה..ומתיעצות וכו,.
אצלינו הקשר בין 3 הילדים קיים אבל פחות בין הגדול והקטן..27 ו-20 ואני מנסה ליצור הזדמנויות לקשר ..ארוחות משפחתיות וכו, אבל יותר מזה אי אפשר להכריח להיות חברים טובים..ואני כן מקוה שאולי בהמשך החיים הם יבינו כמה זה חשוב. יש לי בת באצמע 24..והיא מחוברת מאד גם לגדול וגם לקטן... אני מרגישה שאחד התפקידים שלי בתור אמא הוא לתמוך, לחזק וליצור אפשרויות לחיזוק הקשר ביניהם. אני הכי שמחה כשאני רואה שהם כן מסתדרים ועושים שטויות ביחד...
באמת אשמח לשמוע מה אתם עושים כש2 מהילדים פחות קשורים או פחות מסתדרים?

 

[אחותו של שקספיר]

ההבדל בין פחות קשורים לפחות מסתדרים

הוא הבדל מהותי, לדעתי
כי פחות קשורים-נסיבות,זמן,גיל, תחומי עיניין וכו
אבל פחות מסתדרים-מעיד על קושי כלשהו בינהם.

יש לי מספיק ילדים בוגרים או חצי מבושלים, עם שונות אישיותית ,גילאים, תחומי עיסוק. זה משתנה לאורך החיים, מה שנכון בגיל 22 -24 כשמחפשים את העתיד בעצמם, שונה כשיש בת זוג, שונה כשבוחרים אורח חיים אחר- ויש המון דינמיות בחיים .
בחרתי ללדת ילדים ב"זוגות" כדי שיהיו חברים.
,בפועל- החברויות האמיתיות שלהם כאחים בוגרים אינן עם ה"צמוד" שלהם(אישיות אחרת, מתחים מהילדות).
ויש גם קשרים שנוצרים ונפרמים בנסיבות אחרות- למשל הבת(מספר 4) מעולם לא התייחסה לאחיה היותר קטנים מעבר להיותם בובות משחק שלה. אבל כאשר בן(5) מתחיל ללמוד בירושלים כמוה, היא עזרה לו למצוא דירה,להתאקלם, חיברה אותו לחברים של חברים שלומדים אותו תחום, וכן הלאה.כלומר עדיין בפוזה של "אחות גדולה" אבל הוא כבר לא בובת המשחק שלה.
3 הגדולים חיפשו מגורים בשנים הראשונות בעיר הגדולה שיהיו במרחק הליכה סביר זה מזה, נהגו לאכול ארוחת שישי יחד (לרוב אצל אחד מהם ספציפית) אח"כ נסיבות חיים-שינוי מקום מגורים-שינה את ההרגלים.
עדיין אני רואה תכתובת בווטספ המשפחתי "אני אהיה בבית ביום שישי עד מוצ"ש..מי מגיע? " כלומר זה צורך שלהם להיפגש.

אבל לשאלתך מה עושים כשפחות קשורים? נותנים לזמן לעשות את שלו. החיים מובילים לכל מיני נתיבים ושבילים (בלי להיות פילוסופית הודית) ומה שנכון בגיל 22 ממש משתנה בגיל 25.....

 

[talitush2]

מסכימה עם כל מה שנאמר מעלי

אבל עדיין - קשה להורים לעמוד מן הצד כשהם רואים את הילדים די מתעלמים אחד מהשני.
מכירה את זה מחברה טובה שלי. זה לא שהילדים רבים ביניהם או לא מסתדרים. פשוט התעלמות הדדית. אחד עדיין בבית. מבינה מאד את הקושי שלה כאם לראות את זה.כך זה היה כמעט כל השנים, למעט בשנות הילדות המוקדמות, אז שיחקו ביחד.
קשה לשים את האצבע על הסיבות שהביאו למצב הזה. אבל זה עצוב. הם בסה"כ שניים במשפחה, ובמצב של אדישות עד התעלמות. אולי אולי מתישהו בעתיד זה איכשהו ישתנה.
לדעתי יש מספר כללי אצבע לחבר בין הילדים כבר מהילדות - לינה בחדר משותף שהיום חזרה להיות מאד מקובלת עד גיל מסויים. מדברים, מקשקשים, צוברים חוויות יחד. זה נפלא. לומדים גם להסתדר וזה חיובי כשלעצמו. לחלוק מחשב, משחקים, זמן, להתחשב בשני (רעש, אור וכו'). לדעתי - רק יתרונות יש לזה, לפחות עד גיל ההתבגרות.
כדאי גם ליצור פעילויות משותפות לאחים ולכל המשפחה ביחד - טיולים משותפים, נסיעות, ארוחות, משחקים וכו'. זוכרת שהיתה לנו מסורת של משחקי קופסא כל המשפחה בשבת אחה"צ. זה היה נפלא. אגב, עד היום בהזדמנויות מסוימות אנחנו חוזרים לזה.... מומלץ בכל פה.
גם טיול או נופש משותף של כל המשפחה המורחבת - פעם ב.... זה כייף והנאה גדולים מאד.
אני מוקירה כל רגע כזה כיקר מפז. מאד מאד חשוב לי הנושא הזה.

 

[אחותו של שקספיר]

כל שבת אחרי הצהרים שיחקנו סולמות וחבלים

ואח"כ "חבילה הגיעה" ו"מונופול" אני זוכרת לצלילי פטר והזאב.
זה היה מבחינתי(כילדה) חוויה מעצבנת ביותר.
(רק אמרת משחקי קופסא בשבת אחרי הצהרים ישר עלה לי הזיכרון עם הצלילים וריח של עוגה גם של שבת ).

אגב הצאצאים שלי משחקים משחקי קופסה (הרבה יותר מתוחכמים אין לי שום סיכוי להבין את הכללים והחוקים) - חלקם ממש מכור לזה- הפך לאחרונה לסוג של להיט חברתי באוכלוסיות מסוימות.
בכל אופן- כשהם נפגשים, ואחרי ארוחת ערב וכו-ברור להם שפותחים משחק ואז מתחילים הויכוחים על איזה משחק..
אני מאמינה במשפחה-
ומאמינה שמשפחה אינה רק כשילדים צעירים (ואז אנחנו עסוקים) אלא לאורך כל השנים, ליצור את הנסיבות של "ביחד" וכשאין נסיבות טבעיות, אז אני (מודה באשמה) יוצרת נסיבות מלאכותיות (פסח,ראש השנה, יום העצמאות,ימי הולדת וכו)פחות מבחינת שמירת מסורת אלא יותר בהיבט של פעילות משותפת.
(אגב- יתכן שחלק מהחיבור שלהם לבין עצמם היה באמת הלינה המשותפת בילדות עד גיל מבוגר יחסית בבית קטן וצפוף, הצורך לחלוק וכל היתר).

 

[iris mom of two]

אני מסתכלת

על אמא שלי ואחותה.
&nbsp
הן עדיין מתנהגות לפעמים כאילו היו ילדות קטנות, עם ריבים של ילדות קטנות. שתיהן עמוק לתוך ה80. ההורים שלהם לא עשו כלום לקרב אותן. ההפך, והריבים שלהן עדיין של אמא אהבה אותי יותר אבא אהב אותך יותר. אבל...
&nbsp
הן עדיין מדברות כל יום. דודה שלי עוזרת כלכלית לאמא שלי. הן עדיין דואגות מאד את לשניה. שתיהן כאבו נורא כשאח שלהן נפטר. הקשר איתו לא היה כל כך הדוק, אבל עדיין היה קשר.
&nbsp
אני מסתכלת על הקשר שלי עם אחיות שלי, ועל הקשר שלו עם האחים שלו. יש קשר, בני הדודים נפגשים. זה מה שהילדים שלי ראו, ורואים. לבן הדודה שלהם (בן 22) חשוב להגיע אלינו, במיוחד עם הבת שלי נמצאת (הם יותר כמו אחים מבני דודים).
&nbsp
אני מסתכלת על הקשר בין הילדים שלי. הם כל כך שונים, אבל... הם תמיד דואגים אחד לשניה. כשהבן התקשה בכתיבת מאמר לאוניברסיטה, הוא התקשר לאחותו. כשהבת הצטרכה עזרה במתמטיקה היא פנתה לאחיה. כשנמאס להם מאיתנו הם מדברים אחד עם השניה. הם יוצאים ביחד, רק שניהם. יש להם שיחות בינהם שאני לא מבינה ולא מוזמנת אליהם. זה תענוג!

 

[wxyz2006]

 

[נהורית1]

לא תמיד אפשר להאשים את ההורים, אבל...

נתק וסיכסוכים בין אחים בדרך כלל קורים מאפליית ההורים את אחד האחים. כאשר אח אחד מרגיש מופלה, נותן להורים אך לא מקבל מהם התייחסות הוגנת, הרי בבגרות כל התסכול מתפרץ, בעיקר עם מות ההורים.
במקרה הזה, יש אח ואחות. אני מניחה שהאחות די עזרה לאמא בבית, די השגיחה, כשהאח, למשל, נהנה יותר מתשומת לב או אפילו הטבות כלכליות. מצב כזה יוצר תמיד תסכול גדול. 'למה אני התורמת בבית לא מקבלת את מה שהוא מקבל בלי לתרום'.
מה שאני מציעה, לדבר עם האח, שאם אכפת לו, שישב וידבר עם האחות ליישב את ההדורים. חבל, הם יחידים, דם אינו מים, וכדאי שישלימו.

 

[אחותו של שקספיר]

המון הנחות יסוד-

כל הנחות היסוד על האחות שעזרה בבית (דווקא לא, היא מין פריקית כזו והוא ה"מבוגר המיושב האחראי" )
על הטבות כלכליות (גם לא. אם אלמנה לאורך שנים, הוא זה שתמך וסעד אותה, בעוד האחות התפרפרה טיילה ולא הייתה מאד מיושבת (לא בדעתה ולא גיאוגרפית)

אגב העובדה שאח אחד במשפחה חש מופלה לרעה- לא תמיד היא פונקציה של התנהגות ההורים, אלא של התפיסה העצמית שלו את מקומו במשפחה.
יש לי חברה- שאני יוצאת מעורי כשאני רואה איך אבא שלה (אמיד מאד) מפלה אותה לרעה, שני אחיה קיבלו ממנו (חומרית) דירות,רכבים וסיוע בכלל ואילו היא---משמעותית הרבה פחות.
והיא--לא חושבת ככה. היא לא מרגישה מופלית.
כך שהתחושה של אפליה לא פעם היא סובייקטיבית.


אני מאד מסכימה שכדאי שישבו ללבן את ההדורים.
הוא לא מוכן.
הוא טוען שנפגע ממנה (אחותו) יותר מדי פעמים ,ספג (בשביל האימא) וכיום לא עוד.

 

[נהורית1]

אם כך, נגזר עליהם להתנתק זה מזה.

או,קיי. המצב הפוך, זה הוא שנתן המון להורים והיא התפרפרה.עדיין נשאר המצב שהאחד נותן המון להורים והשני לא נותן כלום. הרי גם כאן יש מצב של קיפוח של האח לעומת אחותו. משקעים כאלה לא ניתנים תמיד לגישור. האח כנראה, סבל מהאחות הלא אכפתית, והנה הגיע הזמן שהכל יוצא החוצה.
ממש חבל.

 

[אחותו של שקספיר]

למה קיפוח? למה אפליה?

הוא בחר על פי אישיותו -וסגנון החיים שלו- להיות מבוגר אחראי
היא בחרה- על פי אישיותה וערכיה- באורח חיים אחר לגמרי.
אנשים שונים למרות שהם אחים.
אבל כיום כל מה שנותר להם זה אחד את השני
את חושבת שזה כעס ופער שלא ניתן לגישור?
זה היה ככה לאורך כל החיים היא תמיד הייתה פריקית והוא תמיד היה הרציני...אז למה להתנתק היום כשזו המשפחה השורשית (משפחת המוצא) היחידה שנותרה לך?

 

[בת האש]

כל מה שנותר להם?

לא ברור לי מאיפה הדלות מרצון הזו. מאיפה ההנחה שכל מה שיש זה האחים. לי יש אח, ובן זוג, וילדים, וחברים וחברות שחלקם איתי עשרות שנים. ויש לי גם הרבה דברים שהם לא אנשים.
&nbsp
אני לא חושבת שיכול לצאת משהו טוב מההנחה ש"שכל מה שנותר להם זה אחד את השני". זו הנחה של צמצום, שיוצר לחץ על אנשים להיות בקשר, אולי תחושת אין ברירה.
&nbsp
אילו דברים טובים יכולים לצאת מזה?
&nbsp
לפעמים אנשים שמרגישים שאין להם ברירה חוץ מלהסתדר מצליחים למצוא דרך לחיות ביחד. ולפעמים הם רק סובלים זה מזה כל החיים, בשם המשפחתיות הקדושה. מה טוב בזה?
&nbsp
&nbsp

 

[אחותו של שקספיר]

בהעדר הורים חיים

כל מה שנותר מהמשפחה הראשונית זה הוא והיא.
ברור שלכל אחד מהם יש עולם מלא ,משפחה וחיים.
לא זו הכוונה שיאחזו אחד בשני
אבל לאורך כל שנות חיי האם- הם (הוא) התגבר על הכעסים על האחות
וכיום-ניתק את הקשר איתה.

 

[בת האש]

המשפחה הראשונית זה עניין תרבותי

יש כאלו שיכלו את הסבם והסבתות כחלק מהמשפחה, יש כאלו שיש להם קשרים קרובים עם בני הדודים, יש כאלו שחיים במשפחות מורכבות ויש להם חצאי אחים ואחים חורגים למיניהם.
ועד היום יש תרבויות אחרות בהם סופרים קרבה עד הדור השביעי. עדיין יש הבדלה בין אמא ואבא לכל השאר, אבל כל קרובי המשפחה באותה שכבת גיל הם דודים ודודות, ואחים ואחיות.
&nbsp
אפשר לבחור משפחה. וזו לדעתי לא רק זכות אלא גם חובה. אפשר לבחור חברים שיהיו קרובים ונאמנים כאחים, ואפשר לוותר על אחים.
&nbsp
יכול להיות שהוא כבר מזמן סובל את אחותו בקושי, והתגבר על זה רק כדי לא לצער את אימו. במקרה כזה, אני צטערת בשבילו על ההקרבה המטופשת שלו, ושמחה בשבילו שהוא סוף סוף השתחרר מהסבל שלו.
&nbsp
אנשים שומרים על קשר עם אנשים שהם אוהבים ונהנים מחברתם. אם מישהו סובל מקרובי המשפחה שלו, בשביל מה לשמור על קשר? למה לסבול? חיים רק פעם אחת.

 

[נהורית1]

קבלת תשובה יפה מבת האש.

זה שהוא 'בחר על פי אישיותו', לא אומר שהוא ויתר לאחותו הפריקית. היא התנערה מאחריות והכל נפל עליו. לא בטוחה שזה לא השאיר אצלו משקעים. חוץ מזה, מה הקשר עם הירושה אם היא בכלל מזערית? כנראה שלא הירושה היא זו שמעוררת ריבים אלא משקעי העבר.

 

[אימם]

נראה לי שאת טועה

נראה לי שעם השנים כולנו משמינות יותר ויותר
ולכן שה לנו להכנס לתמונה אחת כולן יחד אז מצטופפים