יחפהבפארק11
New member
"רעבה אני... רעבה מאוד. פת לחם לו נתת לי, את ליבי לסעוד..."
איני יודעת כיצד אני זוכרת את המשפט הזה שדיקלמתי בגיל 8 בהצגת סיום בבית הספר העממי ואני לא זוכרת מה אכלתי אתמול בארוחת הצהריים.
לפעמים נושא הזיכרון מטריד אותי. האיש שלי מזכיר לי אירועים הקשורים לילדים
או לסתם חברים ואני לא יודעת על מה הוא מדבר. אני לא זוכרת. הוא זוכר תאריכים באופן פנומינלי. זוכר ימי הולדת של כל אדם שהוא מכיר. גם מהמשפחה שלי.
אני בקושי זוכרת את יום ההולדת שלי.
אני זוכרת תמונות מגיל 4. תמונות מגיל 5. את הגננת דינה. את הפנים שלה ואת השיער הג'ינג'י שלה ואת הנמשים. אני זוכרת את המורה מכיתה א'. הייתה גבוהה ויפה והייתה לה חזיה של שפיצים. אני זוכרת את אחות בית הספר איך הייתה תוקעת מקלות בשיער שלי כדי לבדוק כינים. אני זוכרת את המורה יעל. המורה שלי מכיתה ג' עד ה' כולל. זוכרת מילה במילה כל מה שהייתה אומרת לילד שמשך לילדה את הצמה.
אבל אני לא זוכרת מתי הצבעתי לעלה ירוק. מתי הצבעתי לעזר ויצמן? מתי הצבעתי לרפול?
אני לא זוכרת אירועים של השנים האחרונות. מי התחתנה ועם מי? האם הייתי בחתונה?
כיצד זה שהזכרונות מהילדות שלי, כמו הצגת סוף שנה בבית הספר העממי, כיתה ג'. נבחרתי להיות הילדה הקטנה שבמשפחה הענייה כי הייתי קטנה וצנומה עם שתי צמות דקיקות. נראיתי אולי בת חמש והתאמתי לדמות של ילדה מורעבת. והלבישו אותי בגדים קרועים ואני הייתי מאושרת שזכיתי להגיד בהצגה כולה, משפט אחד ויחיד - רעבה אני. רעבה מאוד. פת לחם לו נתת לי את ליבי לסעוד... מציפים אותי?
שבוע ימים. שבוע ימים שיננתי את המשפט הזה כדי שלא אטעה אפילו לא במילה אחת. היה לי כל כך חשוב להראות למשפחה שלי שהנה קיבלתי תפקיד בהצגה של סוף שנה. ולראות את האור בעיניים של אימא שלי זכרה לברכה, את האושר שמציף את פניה כשהיא רואה אותי, את הקטנה, מושיטה יד ומדקלמת משפט אחד שלם.
תעתועי זיכרון.
סתם בא לי לשתף. אולי אלך פעם לפוליטיקה ומה כבר יהיה להם למתנגדיי לספר עליי ? אולי יפצחו לי את הטלפון או את ספר הזכרונות שלי מכיתה ג' ויספרו עליי
שהדבר היחיד שקיבלתי בהצגה של בית הספר, היה רק משפט אחד קטן.
איני יודעת כיצד אני זוכרת את המשפט הזה שדיקלמתי בגיל 8 בהצגת סיום בבית הספר העממי ואני לא זוכרת מה אכלתי אתמול בארוחת הצהריים.
לפעמים נושא הזיכרון מטריד אותי. האיש שלי מזכיר לי אירועים הקשורים לילדים
או לסתם חברים ואני לא יודעת על מה הוא מדבר. אני לא זוכרת. הוא זוכר תאריכים באופן פנומינלי. זוכר ימי הולדת של כל אדם שהוא מכיר. גם מהמשפחה שלי.
אני בקושי זוכרת את יום ההולדת שלי.
אני זוכרת תמונות מגיל 4. תמונות מגיל 5. את הגננת דינה. את הפנים שלה ואת השיער הג'ינג'י שלה ואת הנמשים. אני זוכרת את המורה מכיתה א'. הייתה גבוהה ויפה והייתה לה חזיה של שפיצים. אני זוכרת את אחות בית הספר איך הייתה תוקעת מקלות בשיער שלי כדי לבדוק כינים. אני זוכרת את המורה יעל. המורה שלי מכיתה ג' עד ה' כולל. זוכרת מילה במילה כל מה שהייתה אומרת לילד שמשך לילדה את הצמה.
אבל אני לא זוכרת מתי הצבעתי לעלה ירוק. מתי הצבעתי לעזר ויצמן? מתי הצבעתי לרפול?
אני לא זוכרת אירועים של השנים האחרונות. מי התחתנה ועם מי? האם הייתי בחתונה?
כיצד זה שהזכרונות מהילדות שלי, כמו הצגת סוף שנה בבית הספר העממי, כיתה ג'. נבחרתי להיות הילדה הקטנה שבמשפחה הענייה כי הייתי קטנה וצנומה עם שתי צמות דקיקות. נראיתי אולי בת חמש והתאמתי לדמות של ילדה מורעבת. והלבישו אותי בגדים קרועים ואני הייתי מאושרת שזכיתי להגיד בהצגה כולה, משפט אחד ויחיד - רעבה אני. רעבה מאוד. פת לחם לו נתת לי את ליבי לסעוד... מציפים אותי?
שבוע ימים. שבוע ימים שיננתי את המשפט הזה כדי שלא אטעה אפילו לא במילה אחת. היה לי כל כך חשוב להראות למשפחה שלי שהנה קיבלתי תפקיד בהצגה של סוף שנה. ולראות את האור בעיניים של אימא שלי זכרה לברכה, את האושר שמציף את פניה כשהיא רואה אותי, את הקטנה, מושיטה יד ומדקלמת משפט אחד שלם.
תעתועי זיכרון.
סתם בא לי לשתף. אולי אלך פעם לפוליטיקה ומה כבר יהיה להם למתנגדיי לספר עליי ? אולי יפצחו לי את הטלפון או את ספר הזכרונות שלי מכיתה ג' ויספרו עליי
שהדבר היחיד שקיבלתי בהצגה של בית הספר, היה רק משפט אחד קטן.
