שבוע טוב עם יועז הנדל

שבוע טוב עם יועז הנדל


"כך נראה משבר מנהיגותי רחב היקף.
הניתוחים הפוליטיים על עתיד הקואליציה והסקרים כבודם במקומם מונח, הניתוח המשמעותי שייך לעולם אחר של נפש האדם והפוליטיקאי.
לכמה רגעים, ביום רביעי, הייתי משוכנע שישראל הנועזת חזרה אל עצמה. שהכל הונאה אחת גדולה: ישיבת הקבינט הארוכה בהיסטוריה כדי לא להחליט כלום, ההודעות של אל־ג'זירה על הפסקת אש בזמן שאצלנו, עד לרגעים אלה, אף אחד לא עמד והכריז על דבר. ישראל הנועזת, קיוויתי, מתכננת מבצע הונאה שכמוהו נראה רק במלחמת העולם השנייה. עכברי חמאס יחשבו שניצחו, ייצאו מהבונקרים כדי לחגוג בחוץ, ואז בבת אחת נחסל את שדרת הפיקוד. צה"ל ישמיד את כל המטרות הצבאיות מעל פני השטח. מבצע צבאי - אבל בתנאי הפתיחה שלנו, לא כשחמאס קובע את הזמן והמינון. ככל שעבר הזמן הבנתי שמדובר בתרחיש דמיוני, ישראל של 2018 היא אחרת. מגדל קלפים של מילים שבכל התנגשות נשארת אמת עירומה.
ישראל נמצאת במצב מצוין למרות כל הבעיות, ויש בעיות. מי שמתנגד לביקורת על הממשלה רוצה שיחשבו שהיא מושלמת. אבל אין חיה כזאת, מדינה או ממשלה מושלמת. ההישגים בהיי־טק לא מחפים על חוסר ההחלטה האסטרטגית לגבי עזה. הפגישות עם ראש ממשלת הודו לא מתקזזות עם מאות רקטות שנוחתות על תושבי הדרום. היחסים הטובים עם נשיא ארה"ב והתמיכה החשובה בישראל לא פותרים את השבטיות שמטפח פה נתניהו דרך הפוליטיקה.
מי שלא רוצה לדבר על הבעיות, מי שמנסה להעלים אותן, יתקשה להתמודד איתן.
אי־אפשר לבחור כיוון ולהתנהג כאילו הלכת לכיוון אחר. משבר האמון נובע מחוסר היכולת של נתניהו להגיד בקול שבחר להעביר כסף קטארי לחמאס, שבחר בהפסקת אש, שבחר להכיל את האירועים. שבחר מאז "צוק איתן" לא לבחור.
לנתניהו יתרונות והישגים. לרבע מהישראלים נדמה שאין לו תחליף. אבל יש לו גם רשימה ארוכה של חסרונות. החקירות וכתבי האישום מעל ראשו הם ביטוי לחלק מהן.
הבעיה המרכזית היא שבתקופתו מתפתח זן חדש של פוליטיקה - פולחן אישיות נטול חיבור אידיאולוגי. יותר מדי אנשים מחליטים אם הדרום שווה לתל־אביב או לא, אם הם בעד מו"מ עם חמאס או לא - לפי תגובות נתניהו, יותר מדי ישראלים קובעים את עמדתם בעניין סיאוב ושחיתות רק לפי פרמטר אחד: האם זה פוגע בנתניהו או לא?
כשזה המצב, מפלגת השלטון מלאה באומרי הן נטולי יכולת ביקורת. ליברמן שר ביטחון מושלם לקואליציה עד שהוא מתפטר, נדרשת הכרעת חמאס עד שנתניהו מחליט על הפסקת אש. אי־אפשר להיות ראש ממשלה תחת חקירות וכתב אישום, עד נתניהו.
הנה סיפור קצר: במוצ"ש האחרון פגשתי את ח"כ אמיר אוחנה מהליכוד ב"פגוש את העיתונות". בחור לכאורה רציני שהיה דסקאי בשב"כ, נציג הלהט"בים בליכוד. השיחה עסקה בפרשת 3000. במשך רבע שעה לא הצליח אוחנה להגיד שהפרשה מטרידה אותו. הוא ישב ודיקלם סיסמאות מדף מסרים שנתניהו לא אשם. ומה מלבד נתניהו? מפקד חיל הים לשעבר, שר לשעבר, עו"ד ושליח אישי ועוד? כלום. כמו תוכי הוא חזר על הדוגמאות של רבין שלא התייחס להאשמות נגד שבס ושל המפכ"ל שלא ידע על הניצבים שלו וטען שהתקשורת קראה בכוונה לפרשה 3000 כדי לקשר לנתניהו. לבסוף אחרי שהאשים אותי בכוונות פוליטיות הסכים לומר שהפרשה מטרידה וחזר להאשים אחרים.
יותר מדי אנשים בסביבת נתניהו הפכו את הביקורת לסכנה ברורה ומיידית. את שחיקת ההרתעה מול חמאס מכילים. פוטנציאל לשחיקת ההרתעה מול ח"כ זוטר בליכוד זו כבר קטסטרופה. אוחנה הוא דוגמה. זה מעורר מחשבות נוגות בעיקר בקרב מי שנמצא בימין.
התנגש בקיר
אביגדור ליברמן, הפוליטיקאי המיומן, התנגש בקיר. מפופוליסט זול שתוקף את צה"ל בכל הזדמנות על מחדלים ביטחוניים שלא הבין בהם דבר, הפך לממלכתי ורגוע. השינוי התרחש ביום אחד, בלי התראה מוקדמת, כשנכנס למשרדו דרך שערי הקריה. מי שהחליט שכך יקרה היה נתניהו. כל מה שנותר מאותו ליברמן ישן הייתה תפיסה לוחמנית של המציאות. הוא ביקש להכריע את חמאס במבצע הבא. למרות היעדר הניסיון הצבאי שלו, הייתה בגישה הזאת הרבה חוכמה צבאית.
ויכוח אידיאולוגי נוקב ניטש בין אלה שאומרים תנו לצה"ל לנצח או תורו לצה"ל לנצח צבאית, לבין אלה שטוענים שאי־אפשר לנצח טרור. אני שייך לאסכולה שמאמינה ביכולת להכריע ארגוני טרור וגרילה בכוח צבאי, מותר לחשוב אחרת. בעבר, סביב אינתיפאדת אל־אקצה ומבצעים ברצועה - הוויכוח הזה התנהל בין שמאל לימין. הימין רצה להכריע - לפחות בדיבורים (ראו ערך נתניהו האופוזיציונר), השמאל טען שצריך להכיר במגבלות הכוח.
אנחנו בימים שונים, אם עוצמים עיניים ושומעים את דודי אמסלם ומיקי זוהר מדברים על הצורך למנוע מלחמות, על חוסר התוחלת בלחימה, אפשר לחשוב שמדובר בכנס שלום של נוער הפרחים והנרות. משבר אמון פורץ כאשר מצהירים א' ועושים ב'. השבוע זה היה בוטה.
ליברמן שמר על הגישה הימנית יותר, זו שמאמינה בהכרעה, ואז התנגש בקיר המציאות. המבצע הנוכחי שלא יצא לפועל היה הקש ששבר את גבו של ליברמן. כל מילותיו יורטו באוויר. 500 רקטות על תושבי הדרום, ולא הכרעה ולא נעליים. חברי הליכוד והבית היהודי שממעטים להשמיע ביקורת נגד נתניהו הפכו את ליברמן לשק חבטות. זו הייתה פחדנות אבל גם תמרון פוליטי. אם היה נשאר בממשלה, היה מגיע לבחירות נטול בוחרים. הוא התפטר וצימצם נזקים.
אם נתניהו רוצה להגיע לבחירות עם נקודת פתיחה טובה מהנוכחית, אין לו ברירה מלבד למנות את אהוב נפשו, נפתלי בנט, לשר ביטחון. לשכנע את כחלון. תנאי הפתיחה של בנט טובים בהרבה מאלה של ליברמן. מהיום הראשון בפוליטיקה הוא מכשיר את עצמו לתפקיד. אם לא בנט - אז בחירות עכשיו, בדרך כלל אין לנתניהו אסטרטגיה טובה יותר מלדחות."
מוזמנים לשתף
https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5403852,00.html
 
כנס שלום של נוער הפרחים- אהבתי

" אם עוצמים עיניים ושומעים את דודי אמסלם ומיקי זוהר מדברים על הצורך למנוע מלחמות, על חוסר התוחלת בלחימה, אפשר לחשוב שמדובר בכנס שלום של נוער הפרחים והנרות."
 

Hameln

New member
יועז הנדל הוא משעמם (שלא לומר סמולני והמחנה האדום)


 

Hameln

New member
יש לך טעות

יועז הנדל לא מדקלם רק תשבחות והלל לממשלת ימין, לנתניהו ולכן הוא משעמם (שלא לומר סמולני והמחנה האדום). ברור כשמש שהמניעים שלו פוליטיים
(ריבוי סימני הקריאה הופך את הנקודה הזאת לא רק לנכונה אלא גם למאוד משמעותית
) וכידוע, התבטאויות ממניעים פוליטיים (שהם לא דברור הממשלה) אסורות בתכלית האיסור.
 
סמאלני ומחנה אדום? לך תפשפש קצת בקורותיו

משעמם או לא--- זה עניין של גישה אישית.
בעיניי- לא משעמם.
אם כי אני לא אוהבת במיוחד את הקו שהוא נוקט בחלק גדול מהמאמרים שלו.
 
ואפשר להמשיך עם יועז הנדל שמסתמן כאיש החכם בשטח

"נכתב לפני שנפתלי בנט הוריד את תקרת הזכוכית של עצמו.
מה זה ימין?
לפעמים אויבים מועילים בדרכים לא צפויות. הערבים שגרו פה פתרו לנו בעיה קשה ב־1948 כשסירבו לקבל את תוכנית החלוקה של האו"ם, והבריחה ההמונית שלהם לידי אלה שהיו אמורים לזרוק אותנו לים פינתה שטח ונכסים לטובת המדינה שקמה. מצרים תרמה ב־1956 לברית עם צרפת ובריטניה, שיש אומרים שבזכותה יש לנו היום את הנשק האסטרטגי. ב־1967 תרמו מדינות ערב מלחמה שחילצה אותנו מגבולות מצור וסכנה קיומית. חיזבאללה, שלא מרצונו ולא מרצוננו, הפך ב־2006 את הצפון לאזור צימרים שקט. הרוסים ותמיכתם בערבים בימי המלחמה הקרה הפכו אותנו לבעלי ברית קרובים של האמריקאים. גם טראמפ הוא תוצר של תהליך, וכך גם האוונגליסטים. והנה, בשבוע שעבר תרם חמאס את תרומתו לדמוקרטיה הישראלית: מתוך תמרון פוליטי הוא הרים מסך מעל הפוליטיקה המפלגתית שלנו, והשאיר את השחקנים עירומים על הבמה.
בעשור האחרון – מאז חזרתו של נתניהו לפוליטיקה – ניגשים הישראלים להצביע בקלפי על פי היריב הדמיוני שלהם. יש המונים שמצביעים לנתניהו כי הוא לא שמאל. ויש המונים שהצביעו למחנה הציוני ויש עתיד כי הם לא נתניהו. זה מספיק לעם שטוח וחסר אידיאולוגיה ובעיות. זה לא אמור להספיק לעם סגולה, בטח שלא כשמדובר בביטחון, כלכלה ומדיניות באזור כמו שלנו. הטענה האחרונה של נתניהו נגד כחלון ובנט היא שלא מפילים ממשלת ימין, אולם נשאלת השאלה: אם הימין מנהל משא ומתן עם חמאס, מעביר לו כסף ומכיל טרור – אז מה זה בכלל ימין, ומה משמעות הטקסטים והזהות הפוליטית של חלק גדול מהמצביעים?
רשימת ההחלטות של נתניהו כראש ממשלה כוללת כמה מהלכים שנדמה שמחייבים בחינה מחודשת עכשיו. הנה מקצתם: הקפאת התיישבות באיו"ש לעשרה חודשים, נאום בר אילן שמכיר בזכות הפלסטינים למדינה, הקפאה מתמדת בירושלים המזרחית, פינוי יישובים, שחרור של מעל אלף מחבלים בפעימות ועסקאות, העברת שכונות בעיר הבירה ירושלים לפיקוד צבאי, הפסקת בניית מכללות צבאיות בהר הצופים מפני שמדובר בשטח הפקר, חיזוק הרשות הפלסטינית כאמצעי הפרדה מ־40 אחוז משטחי יהודה ושומרון. השארת המסתננים ללא פתרון ממשלתי, החלטה לדחות פינוי חאן אל־אחמר לעומת מימוש פינוי של יהודים, הכלה מול הטרור בעזה ומשא ומתן קבוע עם חמאס. לו היינו מביאים תייר זר ומספרים לו על מה מרבית הוויכוחים בישראל, ולאחר מכן מציגים לו את הרשימה הזו – הוא היה ודאי טוען שמדובר בראש ממשלה מהשמאל.
כך, לכאורה, השמאל הישראלי היה אמור לתמוך בנתניהו, והימין אמור היה להתנגד לו – אז למה זה לא קורה? את התשובה לשאלה הזו קיבלו הישראלים השבוע “הודות” לעימות מול חמאס ולניסיונות של ראש הממשלה להימנע מבחירות: כשנתניהו מדבר על ממשלת ימין, הוא למעשה מדבר על עצמו.
מה זה נתניהו? ניהול סיכונים שמרני, שבו לא מהמרים ולא מוסרים שטח (אם כי גם לזה היה כבר שותף בקריירה שלו), לצד זיקה חיובית למתיישבים ביהודה ושומרון וקפיטליזם בריא עם עידוד של שוק חופשי. אלה העקרונות היחידים שיש לנתניהו להציע. לא תוכנית מדינית פורצת דרך לסיפוח שטח, לא הכרעת האויבים הקרובים, לא חיסול האיום האיראני – רק הרבה מאוד פרגמטיזם לצד הצהרות מלאות פאתוס על מה שלא קורה. למעשה, העקרונות האלה הם גם העקרונות של חלק גדול מהמרכז הישראלי, שמונה כ־40 מנדטים, ואפילו של חלקים קטנים בשמאל הציוני שנואש מרעיון השלום האוטופי. היחידים שנשארים מחוץ למשחק הם אנשי השמאל (המצומק) שמאמין בפתרון מדיני עכשיו וחזרה לקווי 67'. השאר – גם אם לא הפנימו – הם נתניהו בהשקפתם ובמעשיהם, שאוהבים את הפריחה הכלכלית והשמרנות המדינית.
חמאס הרים מסך מעל העובדה הזאת. לנתניהו יש ניסיון יותר מאחרים. הוא פוליטקאי ומדינאי מיומן, אבל שם זה נעצר – האידיאולוגיה שלו לא שונה מזו של רוב הפוליטיקאים האחרים במרכז. השמירה שהוא מדבר עליה היא עליו, על כישוריו ועל הרצון שלו בתפקיד. לא על הימין. ניתן היה לראות זאת גם במסיבת העיתונאים שלו אמש, כשדיבר על מצב ביטחוני רגיש שמחייב הימנעות מבחירות. מצבים ביטחוניים רגישים לא חסרו לנו בשנים האחרונות: היה רגיש כשמינה את ליברמן בזמן אינתיפאדת סכינים, מלחמת אזרחים בסוריה, חדירה של איראן ורוסיה. היה רגיש כשרצה ללכת לבחירות בגלל תאגיד השידור הציבורי. אם ליברמן, בנט, שקד וכחלון מוכנים ללכת לבחירות, ייתכן שהרגישות סובייקטיבית. √"
 
למעלה