יחפהבפארק11
New member
החתונה המרגשת שלי
השנה התברכתי בלא מעט אירועי חתונה שגרמו לחור לא קטן בתקציב האישי שלנו, אבל אין מה לעשות, חייבים ללכת לאירועים משפחתיים ולאירועים שרוצים ללכת כי יש בהם משהו שהוא מעבר לאירוע רגיל ושגרתי.
אחד מהאירועים האלה היה אירוע שהיינו בו אמש.
אירוע חתונה של אחד מבניו של השכן. אנחנו שכנים קצת מעל עשרים שנה. את הבן אני מכירה מאז שהיה בן שש או שבע. ילד נכה יושב על כיסא גלגלים, לפעמים קם והולך קצת עם הקביים. נחבא אל הכלים. לא מדבר הרבה, כמו רוצה שהכיסא יבלע אותו. מעולם לא ראיתי אותו בוכה או מתלונן או כועס. הוריו, אבא איש צבא בחיל האוויר, אימא גננת, מהמגזר הדתי של הכיפות הסרוגות, חיים איתנו בכיף עם שכנים חילוניים למהדרין ועם חרדים קצת יותר והם תמיד מחייכים ותמיד שמחים בחלקם גם כשהם דוחפים עגלת ילד נכה אל ביתם.
הם הזמינו אותנו לאירוע חתונת הבן. אמרנו שזה אירוע שאנחנו חייבים ללכת.
ואכן זאת הייתה חתונה מרגשת מאין כמוה. החתן התרומם מכיסא הגלגלים, עבר
לקביים והתהלך באיטיות ובעוצמה לעבר החופה. האורחים מחו דמעה. אחריו הכלה הלכה בצעדים כבדים לא פחות, נאחזת בקביה, לא מביטה ימינה ולא שמאלה, צעד אחר צעד פסעה לעבר החופה. אף עין לא נשארה יבשה. מחיאות כפיים ליוו אותם.
באוויר הייתה תחושה של ניצחון. תחושה של אהבה שגוברת על כל מכשול ועל כל נכות, ואת אף אחד לא עניין שום דבר אחר.
ואני חשבתי על ההורים, נזכרתי באביו כשהייתי רואה אותו קצין צעיר ומסור דוחף יום יום את כיסא הגלגלים של בנו, מסיע אותו לכל מקום ומקום, חשבתי על יומו המאושר שבו הוא זוכה לחתן את בנו ופרץ רגשות הציף את עיניי ואת גרוני.
מוזיקה אדירה בקעה מהרמקולים,
לא מוזיקה רגילה של טראנס או ראפ או כל דבר מחריש אזניים אחר,
אלא מוזיקה מזן אחר, קצת חסידית, קצת אתנית, קצת עולמית, קצת דתית, מוזיקה מעורבבת ונמהלת שכיף לשמוע ולבלוע יחד עם הלחם החם והסלטים הטעימים.
את המנה העיקרית כבר לא אכלנו.
כולנו היינו שבעים. נשבענו שאנחנו חייבים שוב ושוב להיפגש ולשמוח גם אם אין חתונה. כולנו היינו מרוגשים כל כך מחתונה לא שגרתית. חתונה שיוצא להיות בה
פעם בחיים.
השנה התברכתי בלא מעט אירועי חתונה שגרמו לחור לא קטן בתקציב האישי שלנו, אבל אין מה לעשות, חייבים ללכת לאירועים משפחתיים ולאירועים שרוצים ללכת כי יש בהם משהו שהוא מעבר לאירוע רגיל ושגרתי.
אחד מהאירועים האלה היה אירוע שהיינו בו אמש.
אירוע חתונה של אחד מבניו של השכן. אנחנו שכנים קצת מעל עשרים שנה. את הבן אני מכירה מאז שהיה בן שש או שבע. ילד נכה יושב על כיסא גלגלים, לפעמים קם והולך קצת עם הקביים. נחבא אל הכלים. לא מדבר הרבה, כמו רוצה שהכיסא יבלע אותו. מעולם לא ראיתי אותו בוכה או מתלונן או כועס. הוריו, אבא איש צבא בחיל האוויר, אימא גננת, מהמגזר הדתי של הכיפות הסרוגות, חיים איתנו בכיף עם שכנים חילוניים למהדרין ועם חרדים קצת יותר והם תמיד מחייכים ותמיד שמחים בחלקם גם כשהם דוחפים עגלת ילד נכה אל ביתם.
הם הזמינו אותנו לאירוע חתונת הבן. אמרנו שזה אירוע שאנחנו חייבים ללכת.
ואכן זאת הייתה חתונה מרגשת מאין כמוה. החתן התרומם מכיסא הגלגלים, עבר
לקביים והתהלך באיטיות ובעוצמה לעבר החופה. האורחים מחו דמעה. אחריו הכלה הלכה בצעדים כבדים לא פחות, נאחזת בקביה, לא מביטה ימינה ולא שמאלה, צעד אחר צעד פסעה לעבר החופה. אף עין לא נשארה יבשה. מחיאות כפיים ליוו אותם.
באוויר הייתה תחושה של ניצחון. תחושה של אהבה שגוברת על כל מכשול ועל כל נכות, ואת אף אחד לא עניין שום דבר אחר.
ואני חשבתי על ההורים, נזכרתי באביו כשהייתי רואה אותו קצין צעיר ומסור דוחף יום יום את כיסא הגלגלים של בנו, מסיע אותו לכל מקום ומקום, חשבתי על יומו המאושר שבו הוא זוכה לחתן את בנו ופרץ רגשות הציף את עיניי ואת גרוני.
מוזיקה אדירה בקעה מהרמקולים,
לא מוזיקה רגילה של טראנס או ראפ או כל דבר מחריש אזניים אחר,
אלא מוזיקה מזן אחר, קצת חסידית, קצת אתנית, קצת עולמית, קצת דתית, מוזיקה מעורבבת ונמהלת שכיף לשמוע ולבלוע יחד עם הלחם החם והסלטים הטעימים.
את המנה העיקרית כבר לא אכלנו.
כולנו היינו שבעים. נשבענו שאנחנו חייבים שוב ושוב להיפגש ולשמוח גם אם אין חתונה. כולנו היינו מרוגשים כל כך מחתונה לא שגרתית. חתונה שיוצא להיות בה
פעם בחיים.
