והנה כמה מילים על נתניהו ועל התקשורת הישראלית
"היה באמת נאום יפה, הרבה מחיאות כפיים
עוד לא חלפו 48 שעות מהנאום של נתניהו בעצרת האו"ם, זה שכוון לשעה שמונה בערב שעון ישראל כדי שכל מהדורות החדשות תשדרנה אותו לנתינים, משל היו דברי אלוהים חיים ולא דברי ראש ממשלה שנמנע מלהתראיין לתקשורת הישראלית מזה שנים, ואין אחד שיוכל לומר בבירור – רגע, אז מה בעצם נאמר שם? מה הבשורה שראש הממשלה מביא לעולם ולנו? מה התכנית? מה החזון? האם מישהו יכול להצביע על השורה התחתונה? מעין סיכום מנהלים או בשפתו העממית של הנואם "אין דה תכלס"? שהרי נאום כזה, שהושקעו בו משאבים רבים של הציבור, צריך שתהיה לו תוצאה, צריך שיביא לתכנית עבודה, צריך שיביא להמשך אחרת מה הועילו חכמים בתקנתם?
אל דאגה, מדובר בשאלות רטוריות בלבד - כל העולם יודע וגם אנחנו שהנאום הזה איננו נאום עבודה, נתניהו לא בא להפשיל שרוולים ולעבוד, נתניהו בא לתת מופע, מופע לעולם ולנו – מופע תעמולה זול אך מהוקצע – מופע שנתי, מופע שהוא לא מוותר עליו כי הוא יודע שברגע שהוא ירד מהבמה יבואו אחרים להחליף אותו – ממש כמו אמן מזדקן שמעלה מופע של חומרים ישנים ובדיחות ארוכות זקן רק כדי לא להישכח, רק כדי לא להעלות אבק – רק כדי להיות רלוונטי – שהרי אם מדברים עליך, אתה רלוונטי.
אין לי טענות לנתניהו, זה מה שהוא עושה במשך שני עשורים, אומר את אותן מנטרות, נואם נאומים ריקים – שהרי אם מישהו היה שם הקלטה של אחד מנאומיו הקודמים אף אחד לא היה חש בהבדל – יש לי טענה לתקשורת הישראלית המתקרנפת – זו שנתניהו מצמצם את כוחה, מתעמר בה, מלגלג עליה, מחליף את הכתבים המקצועיים במריונטות הסרות למרותו, חובט בה חדשות לבקרים, מציב בראשה שר כל כך אידיוט ועילג רק כדי להמשיך ולשלוט בה – והיא, כמו כל אישה מוכה, משתפת אתו פעולה במופע האימים הזה.
קחו לדוגמא את ברק רביד, כתב רציני שאני מעריכה עד מאוד, הוא עומד עם אוזנייה ומיקרופון בפתח בניין האו"ם ואומר שוב ושוב בטון רציני לגיל תמרי "ממתינים לנאום" וכך גם שאר הכתבים – ואני רוצה לשאול את ברק רביד - אתה באמת ממתין לנאום? אינך מכיר את נתניהו? אינך יודע מה הולך להיות שם? אתה באמת מאמין שאלה דברים ששווה להקשיב להם? ששווה לשדר אותם בשידור חי? ששווה לפרשן אותם? וברק רביד לא היה לבד – עשרות כתבים יצאו לטיול השנתי בניו יורק, ותאמינו לי שקשה לעמוד בקסם של ניו יורק בסתו וגם הסיילים לא רעים.
נתניהו הוא עריץ, כבר עכשו הוא שולט שלטון ללא מיצרים בעם, בכנסת, בתקשורת – אין אופוזיציה, אין שר שיעז לעשות משהו באופן עצמאי ובקרוב הוא ישלוט גם במערכת אכיפת החוק. נתניהו לא יכול היה לבסס את שלטון העריצות שלו ללא משתפי הפעולה שלו – ויש לו מנגנון משומן בכל הערוצים, מנגנון שמתפשט גם לשליטה במנגנון הציבורי ועוד מעט תהיה לו שליטה גם במנגנון התרבותי – אנחנו נאכל ונשתה את נתניהו 24/7 ולא יהיה מוצא – עד שנתחיל לחשוב כמוהו ונהפוך לאזרחים ממושמעים במדינה טוטליטרית – נאמנות בתרבות, נאמנות בחינוך, נאמנות במחשבה.
לתקשורת במדינה דמוקרטית יש תפקיד חשוב, תפקיד מהותי, בלעדיה דמוקרטיה איננה דמוקרטיה, היא אמורה להביא את כל מגוון הקולות במערכת הפוליטית והיא אמורה לבקר את השלטון, היא אמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה והיא לא אמורה להיות זרוע ביצוע של השלטון – כשתקשורת הופכת להיות זרוע הביצוע של השלטון, כשהיא נענית לכל גחמה של העריץ, כשהיא מראיינת אותו רק בתנאים שלו, כשהיא הופכת לכלי שרת – היא לא רק מועלת בתפקידה היא משתפת פעולה.
בלב כבד אפשר לומר שהתקשורת בישראל לא רק שאיננה חופשית, לא רק שיש עיתונאים, שדרים, כתבים ושאר אנשי חצר מטעם – אלא שהיא עברה כבר את השלב האל חזור בו עיתונאים מתביישים שהם עיתונאים מטעם, נהפוך הוא – הם נמצאים בכל ערוץ טלוויזיה, בכל תכנית רדיו והם נותנים את הטון – התקשורת בישראל היא יד ימינו, תרתי משמע, של נתניהו – הוא שולט בה ללא מיצרים. חישבו לרגע על תיק 4,000 תיק זה מגלם את כל מה שנתניהו חלם עליו – גוף תקשורת ענק הסר למרותו ולמרות רעייתו, המשדר רק חדשות טובות ומחמיאות על משפחת השלטון, המעלים כתבות שאינן נוחות לשלטון – גוף תקשורת פרטי של השלטון כמו במיטב העריצויות.
ולי יש טענות לתקשורת הישראלית שאיננה מנצלת את כוחה כדי להילחם במנגנון העריצות של נתניהו אלא נכנעת לו, משתפת איתו פעולה. אתם צריכים להתבייש שאתם מעדיפים את האינטרסים האישיים הפרטיים שלכם על פני טובת המדינה – וזה לא על לשון המליצה, זו האמת."
רינה ענתי