יום הזיכרון לשואה ולגבורה
געגועים לבכי
ובעיניי
קונכיית הדמעות
יבשה כדיונה של זיכרונות
סדוקה כמעונם של
חלזונות
זיכרון בסיסי
אני כבר כמה שעות מנסה למצוא פרורי זיכרון ואני לא מצליחה. מנסה לדלות מזיכרוני פרטים קטנים מבית הספר, סיפורים ששמעתי בהיותי ילדה, וכאילו כל מאגר זכרוני נמחק כלא היה.
יד נעלמה ומחקה לי את כל הקבצים.
אני זוכרת במעורפל איך ישבתי בכיתה א' ומנהל בית הספר בא לספר לנו על השואה. הוא פתח והקריא לנו קטע על אם אשר שמרה על ילדיה כאשר חיילים גרמניים נכנסו אל ביתה וקרעו את ילדיה ממנה ואת תינוקה השליכו מהחלון כדי לחסוך בכדורים...
מבחינתי זה הזיכרון הכי צורב שחקוק בי ואת הסיפור הזה שמנהל בית הספר סיפר לנו, את זה כנראה שום מחיקון לא יצליח להעלים..
שנים רבות אני נושאת איתי את סיפורי יום השואה. סיפורים על גבי סיפורים. שירים, הצגות, אנה פרנק, חנה סנש, מרדכי אנילביץ, הגטו, הפרטיזנים. שוב חוזר הניגון, משואות, יזכור, קדיש.
שנה ועוד שנה. טקסי בית הספר, אנה פרנק. מצעדי המוות, מצעדי החיים, פולין, אושוויץ, באבי יאר, טרבלינקה. ושוב הסרטים מהדהדים מתוך מקלטי הטלוויזיה. הצעקות בגרמנית. היריות, שקשוק הרכבות.
שנה אחרי שנה שאני קוראת את הסיפורים ואת הזוועות. שנים, שנים שאני שומעת את הקולות מהרדיו ומהטלוויזיה. אני רוצה לרגע אחד, לספר משהו שלא יעלה על 500 מילה ואני לא מצליחה.
והנה לרגע, הבזק פתאומי של ילדה יחפה עם שתי צמות, רצה בין הפחונים והצריפים, עומדת על קצות האצבעות מנסה להציץ מאחד החלונות ולראות את האיש הרזה עם קעקוע המספרים על הזרוע.
ושוב, התמונה נעלמת. אותו זיכרון בסיסי הולך ודועך. מוזיקה חרישית, בחירתה של סופי, אנה פרנק. על מרצפות ברלין, פרנקפורט, שטוטגארט, הלכתי כמו על גחלים לוחשות. לא זוכרת כלום. מי מוחק לי הכל מהדיסק הקשיח?
לא זוכרת כלום מלבד אותו זיכרון מעורפל של ילדה קטנה מהמעברה שיושבת בכיתה ומסתכלת על מנהל בית ספרה בחרדת קודש כמו היה האלוהים עם שיער מאפיר ומדובלל קורא בקול חנוק ומספר את הסיפור על האם הצעירה ותינוקה.
