אלה הן שאלות החוקרות את מהות השרידה האנושית
רציונליזציה, או הכחשה הינם כלים פסיכולוגיים בסיסיים לצורך שרידה והמשך חיים. א/נשים רבות-ים נעזרים בכלים אלה על מנת לקום בבקר ולהמשיך לחיות במקום לזרוק עצמם לנהר הקרוב.
יש טענות חדשות, שבניגוד לתיאורית הגן השורד, השורדים הםן החיידקים במעיים שלנו, הם אחראים לתודעה שלנו ולכל הקורה אצלנו ומטרתם היחידה, להמשיך לשרוד, מכאן ברור איך אדם כמו החזן, עם שיני הסוס שהרכיב לעצמו ממשיך במעשיו ה"ילדותיים".
לגבי הפולשים לחנווני לחנותו או מנהג העולם לקנות כלות מהמזרח, אלו שטרם למדו את "הבלי חירויות הפרט ונשים במיוחד ", גברים מערביים מזדקנים בכל העולם כדוד המלך מוצאים אושרם בחיק אבישג תאילנדית/פיליפינית/הודית/סינית או אחרת. התיאוריה הגברית חושבת, כמו בכיבוש השטחים וההסברים מדוע "טוב להיות כבוש ולא חופשי", שנשים אלו מרוויחות מהקשר. הן מרוויחות בטחון כלכלי, רמת חיים גבוהה, ואולי אפילו הן שולחות כסף למשפחתן. לבי , באמת לבי, לאותם גברים אומללים, שלא הצליחו למצוא בנות זוג ונאלצים להרחיק אלפי קילומטרים על מנת למצוא בת זוג, שכפי שנרמז כאן, לא בהכרח או באמת אוהבת אותם.
ובאשר לתעלול שני העכברים מהכפר בחנות העירונית. נסעתי באוטובוס והיו בו שני בני תשחורת מיפו, שצעקו, קפצו, קיללו ואיזו גברת צעקה עליהם שיפסיקו. ביני וביני גיחכתי ונזכרתי בנעוריי עת באוטובוס צפוף לגמרי עישנו, צעקנו, קיללנו ועשינו את כל הדברים שאסור.
כשזה נוגע לאנשים מבוגרים, אני תוהה ביני לביני - מהיכן ואיך מתעורר הצורך הזה להתמקיין, להפוך ל"טריקסטר" .. האם רמת הפגיעה היתה כלכך גבוהה, שמצדיקה התנהגות חוליגנית?
