קראתי עכשיו משהו כל כך נכון בקשר לכתבה על הנוער בכנרת
כתבה אינה ברון:
"אז לא, לא נחרדתי, לא הזדעזעתי ולא הופתעתי. לא. קראתי את הכתבה של איתי ורד ׳שיכורים למוות׳ על מה שקורה בכנרת, בחופים. על הילדים השתויים, המעושנים, המסוממים. הוא הזדעזע. אני לא. הם לא אשמים, הילדים האלה. זה אנחנו, ההורים שאיבדנו את הדרך. זה הכל שלנו וזה הכל מעשה ידינו.
פעם, כשהייתי סטודנטית צעירה, שאל אותנו אחד המרצים, ׳אז מה לדעתכם יותר משפיע, הבית או הסביבה/החברה׳. נתבקשנו להציג את עמדתנו, לנמק ולהציג מחקרים התומכים בעמדתנו. אני זוכרת שטענתי שהבית הוא ורק הוא המשפיע, אולם הייתי במיעוט. מידי פעם שיניתי את דעתי וטענתי כי לסביבה חשיבות רבה יותר, אולם במהרה חזרתי לעמדתי הראשונית, הבית. הבית הוא ורק הוא. הערכים שאנחנו מקנים לילדים שלנו, האיך שאנחנו מדברים ומתנהגים. המודלינג. הילדים שלנו מסתכלים עלינו, על מי ועל איך שאנחנו וזה נצרב. נצרב להם ב DNA.
אז אל תדברו איתי עכשיו על הלם, על בושה, על איך זה קורה, על שוק ועל תדהמה. זה היה מונח לפתחנו ועכשיו זה מתפוצץ לנו בפרצוף. מעשה ידינו.
כשאתם בחוף הים, תפקחו את העיניים ותסתכלו. תסתכלו על ההורים האלה ש׳פותחים שולחן׳ מלא באלכוהול, אין שם כלום, מלבד אלכוהול. אה כן, יש שם פיצוחים. שנזרקים על החול. המון אלכוהול. כמויות. תשתו הורים יקרים, תשתו, חם בים, תשתו, רק אל תשכחו שהילדים שלכם צופים בכם, מפנימים ויתנהגו בדיוק כמוכם, עם שדרוגים.
כשאתם נוסעים בתחבורה ציבורית, תפקחו את העיניים ותראו את ההורים שלא יקומו בפני שיבה, לא יפנו מקום לאישה הרה. תסתכלו על אלה שמדברים בקול רם בסלולר, כאילו כל העולם צריך לשמוע את בעיותיהם. תסתכלו עליהם, הם שם. הם עושים זאת בפרהסיה ואף אחד מאיתנו, אבל אף אחד מאיתנו, לא מעיר, לא מעיז להשמיע טון אחר.
כשאתם בסופר, תסתכלו עליהם. הם שם. לא מסוגלים לעמוד בתור, צועקים, מדברים בחוסר כבוד לקופאית, דוחפים, עומדים בקופה המהירה עם חמשת אלפים מוצרים. תסתכלו עליהם, הם שם, והילדים שלהם איתם, צופים בהם, לומדים.
כשאתם נוהגים בכביש, תסתכלו עליהם, הם שם. נוהגים בפראות, חותכים נתיבים, צופרים, לא נותנים זכות קדימה, עוברים ברמזור אדום כשלצידם ילדיהם. תסתכלו עליהם, הם שם.
כשאתם יושבים במסעדה, תסתכלו עליהם, הם שם. מדברים בחוסר כבוד למלצר/ית, מחזירים למטבח מנות על גבי מנות, מבקשים פיצוי ועוד פיצוי, כאילו בעל המסעדה נועד לשרת אותם ורק אותם. תסתכלו עליהם, הם שם. והילדים לצידם.
כשאתם יוצאים לבלות במועדון, כן מותר לבלות במועדונים, תסתכלו עליהם, הם שם, כמה הם שותים, איך הם שותים, איך הם מתנהגים, באיזו שפה הם משתמשים. תסתכלו עליהם, הם שם.
כשאתם מחפשים חניה, תסתכלו עליהם, חונים במקומות של נכים, על אי תנועה, מפריעים לסביבה, תסתכלו עליהם, הם שם, כי כולם נועדו לשרתם.
כשאתם באסיפת הורים בבית הספר, תבקשו מהמורה של הילד/ה שלכם שתראה לכם את הוואצ שלה. תראו כמה הכפשות היא סופגת, כמה עלבונות, איך הורים מדברים אליה, כאילו היא אשמה בציונים הנמוכים של הילדים שלהם, בחוסר החינוך שלהם. תבקשו ממנה שתספר לכם על הדמעות שהיו לה בעיניים כשהורה כותב לה ׳יא בת זונה בגללך הבן שלי נכשל בבגרות׳. כן בטח בגללה. ורק בגללה. הוא רק ׳שכח׳ לציין שהבן שלו בכלל לא מגיע לביהס, נכשל בעשרה מועדים, וידיעותיו בעברית מקבילות לתלמיד חלש בכתה ג׳!
כשאתם עוברים ברחוב ורואים את מנקה הרחובות, תסתכלו עליהם, הם שם. זורקים את האשפה על הרצפה ולא בפח, מטנפים ומזהמים את הסביבה, כי יש מי שינקה אחריהם. הם שם. והילדים שלהם לצידם. רואים ומפנימים.
כשאתם תומכים בהשתמטות של הילדים שלכם מהצבא כי ׳מה עכשיו לבזבז שלוש שנים כשהוא יכול לעשות כסף׳, כשאתם תומכים בזה, לא מגנים את זה, כי יש אחרים שיתגייסו ויתרמו וילחמו ויהרגו, זה מזעזע וזה יבוא לכם לפרצוף.
ואני יכולה להמשיך עד בלי סוף!
אז אל תדברו איתי עכשיו על הלם, הפתעה, שוק ותדהמה. הורים יקרים, זה שלכם. אלו הילדים שלכם, הבאתם אותם לעולם לא רק כדי להלביש אותם במותגים ולשרת אותם, אלא כדי לחנכם ולהיות אזרחים מועילים לחברה.
אז תראו לבן שלכם איך מדברים למורה. תראו לבת שלכם שלא יושבים עם רגליים על השולחן ולועסים מסטיק כמו בהמה. תראו לבן שלכם, איך עומדים בתור, נוהגים, מתייחסים לנותני השירות. תראו לבת שלכם שאפשר להנות גם בלי אלכוהול וסמים.
צר לי אמא יקרה, אם הבת שלך, בת 166 וצריכה להיות זו שאומרת לך ׳אמא די כמה את שותה׳ כשאת מתדלקת את עצמך לפני יציאה למועדון, קצת איבדת את הדרך, אמא.
אם אתה אומר לי ׳אבל מה את רוצה מה אני יעשה (יעשה-ציטוט מדוייק) הוא לא מקשיב לי׳. יש לך בעיה קשה, אבא. הוא לא מקשיב לך כי אתה לא מנסה אפילו. כי אין לך כוח לחפירות שלו ולפרצופים שלו. כי אתה מפחד מהבן שלך. כי נראה לך שזה שאתה דופק תראש איתו ומעשן איתו ג׳וינט עושה אותך אבא סבבה. אז אתה לא אבא ובטח לא סבבה, אתה סתם אפס שלא ראוי לגדל ילדים.
אם את עסוקה כל הזמן בלסדר לבן שלך את המציאות ׳כי ככה הוא רגיל׳, ׳כי קשה לו׳, ׳כי הוא לא אוהב שאומרים לו מה לעשות׳, ׳כי יש לה פתיל קצר אל תעצבני אותה׳, ׳כי אבא שלה ואני מתגרשים בגלל זה היא ככה׳ (התגרשתם כבר לפני עשר שנים, איך זה קשור עכשיו), ויש עוד המון ׳כי׳, ויש עוד המון ׳סיבות׳ ועוד המון ׳הצדקות׳.
קצת התבלבלתם, הורים. האחריות והחובה על חינוך ילדכם שלכם, שלכם בלבד היא, ומוטלת עליכם. ואם תמשיכו לסדר לילדים שלכם את המציאות, במקום ללמד את הילדים שלכם להתמודד עם המציאות, תגדלו ילדים חלשים, חסרי יכולת התמודדות והבנת סיטואציות חברתיות, חסרי אמביציה ונטולי שאיפות, קושי בדחיית סיפוקים, מתוסכלים ואלימים.
אז אל תדברו איתי עכשיו על הלם, שוק ותדהמה. הילדים האלה שמסתובבים שם בכנרת הם הילדים שלכם. של הורים ששכחו להיות הורים כי קל יותר להיות חברים. של הורים שמפחדים להגיד לילדים שלהם לא. של הורים שמגדלים נסיכים ונסיכות שהכל מגיע להם.
לכל אחד ואחת מאיתנו סיפור חיים אחר. אצל חלקנו הוא קשה ומורכב יותר ואצל חלקנו פשוט יותר, אולם לכולנו סיפור חיים. וסיפור החיים הזה צריך למנף אותנו למעלה, לעשיה, ללמידה, לשאיפה ולהתפתחות. כשאנחנו משתמשים בסיפור החיים שלנו כדי להצדיק ולתרץ את הכשלונות, את הבעיות, את הקשיים, כאן שגינו. זו דרך שתביא אותנו רק למקום אחד, למקום של ייאוש, תסכול ואי לקיחת אחריות. למקום תמידי של קורבנות.
אז הורים יקרים, הילדים האלה בכנרת, הם אותם הילדים שמלונות בארץ ובחוץ לארץ לא מוכנים לקבל בעקבות מקרי ונדליזם. אלו הם הילדים שלכם. דמכם זורם בגופם. קחו אחריות. למדו אותם דרך ארץ והשכלה. בסדר הזה בדיוק. גדלו נינג׳ות ולא נסיכות, גדלו לוחמים ולוחמות ולא משתמטים ומשתמטות. גדלו בני אדם ולא בהמות.
אז אל תדברו איתי עכשיו על שוק, הלם, בושה ותדהמה."
כתבה אינה ברון:
"אז לא, לא נחרדתי, לא הזדעזעתי ולא הופתעתי. לא. קראתי את הכתבה של איתי ורד ׳שיכורים למוות׳ על מה שקורה בכנרת, בחופים. על הילדים השתויים, המעושנים, המסוממים. הוא הזדעזע. אני לא. הם לא אשמים, הילדים האלה. זה אנחנו, ההורים שאיבדנו את הדרך. זה הכל שלנו וזה הכל מעשה ידינו.
פעם, כשהייתי סטודנטית צעירה, שאל אותנו אחד המרצים, ׳אז מה לדעתכם יותר משפיע, הבית או הסביבה/החברה׳. נתבקשנו להציג את עמדתנו, לנמק ולהציג מחקרים התומכים בעמדתנו. אני זוכרת שטענתי שהבית הוא ורק הוא המשפיע, אולם הייתי במיעוט. מידי פעם שיניתי את דעתי וטענתי כי לסביבה חשיבות רבה יותר, אולם במהרה חזרתי לעמדתי הראשונית, הבית. הבית הוא ורק הוא. הערכים שאנחנו מקנים לילדים שלנו, האיך שאנחנו מדברים ומתנהגים. המודלינג. הילדים שלנו מסתכלים עלינו, על מי ועל איך שאנחנו וזה נצרב. נצרב להם ב DNA.
אז אל תדברו איתי עכשיו על הלם, על בושה, על איך זה קורה, על שוק ועל תדהמה. זה היה מונח לפתחנו ועכשיו זה מתפוצץ לנו בפרצוף. מעשה ידינו.
כשאתם בחוף הים, תפקחו את העיניים ותסתכלו. תסתכלו על ההורים האלה ש׳פותחים שולחן׳ מלא באלכוהול, אין שם כלום, מלבד אלכוהול. אה כן, יש שם פיצוחים. שנזרקים על החול. המון אלכוהול. כמויות. תשתו הורים יקרים, תשתו, חם בים, תשתו, רק אל תשכחו שהילדים שלכם צופים בכם, מפנימים ויתנהגו בדיוק כמוכם, עם שדרוגים.
כשאתם נוסעים בתחבורה ציבורית, תפקחו את העיניים ותראו את ההורים שלא יקומו בפני שיבה, לא יפנו מקום לאישה הרה. תסתכלו על אלה שמדברים בקול רם בסלולר, כאילו כל העולם צריך לשמוע את בעיותיהם. תסתכלו עליהם, הם שם. הם עושים זאת בפרהסיה ואף אחד מאיתנו, אבל אף אחד מאיתנו, לא מעיר, לא מעיז להשמיע טון אחר.
כשאתם בסופר, תסתכלו עליהם. הם שם. לא מסוגלים לעמוד בתור, צועקים, מדברים בחוסר כבוד לקופאית, דוחפים, עומדים בקופה המהירה עם חמשת אלפים מוצרים. תסתכלו עליהם, הם שם, והילדים שלהם איתם, צופים בהם, לומדים.
כשאתם נוהגים בכביש, תסתכלו עליהם, הם שם. נוהגים בפראות, חותכים נתיבים, צופרים, לא נותנים זכות קדימה, עוברים ברמזור אדום כשלצידם ילדיהם. תסתכלו עליהם, הם שם.
כשאתם יושבים במסעדה, תסתכלו עליהם, הם שם. מדברים בחוסר כבוד למלצר/ית, מחזירים למטבח מנות על גבי מנות, מבקשים פיצוי ועוד פיצוי, כאילו בעל המסעדה נועד לשרת אותם ורק אותם. תסתכלו עליהם, הם שם. והילדים לצידם.
כשאתם יוצאים לבלות במועדון, כן מותר לבלות במועדונים, תסתכלו עליהם, הם שם, כמה הם שותים, איך הם שותים, איך הם מתנהגים, באיזו שפה הם משתמשים. תסתכלו עליהם, הם שם.
כשאתם מחפשים חניה, תסתכלו עליהם, חונים במקומות של נכים, על אי תנועה, מפריעים לסביבה, תסתכלו עליהם, הם שם, כי כולם נועדו לשרתם.
כשאתם באסיפת הורים בבית הספר, תבקשו מהמורה של הילד/ה שלכם שתראה לכם את הוואצ שלה. תראו כמה הכפשות היא סופגת, כמה עלבונות, איך הורים מדברים אליה, כאילו היא אשמה בציונים הנמוכים של הילדים שלהם, בחוסר החינוך שלהם. תבקשו ממנה שתספר לכם על הדמעות שהיו לה בעיניים כשהורה כותב לה ׳יא בת זונה בגללך הבן שלי נכשל בבגרות׳. כן בטח בגללה. ורק בגללה. הוא רק ׳שכח׳ לציין שהבן שלו בכלל לא מגיע לביהס, נכשל בעשרה מועדים, וידיעותיו בעברית מקבילות לתלמיד חלש בכתה ג׳!
כשאתם עוברים ברחוב ורואים את מנקה הרחובות, תסתכלו עליהם, הם שם. זורקים את האשפה על הרצפה ולא בפח, מטנפים ומזהמים את הסביבה, כי יש מי שינקה אחריהם. הם שם. והילדים שלהם לצידם. רואים ומפנימים.
כשאתם תומכים בהשתמטות של הילדים שלכם מהצבא כי ׳מה עכשיו לבזבז שלוש שנים כשהוא יכול לעשות כסף׳, כשאתם תומכים בזה, לא מגנים את זה, כי יש אחרים שיתגייסו ויתרמו וילחמו ויהרגו, זה מזעזע וזה יבוא לכם לפרצוף.
ואני יכולה להמשיך עד בלי סוף!
אז אל תדברו איתי עכשיו על הלם, הפתעה, שוק ותדהמה. הורים יקרים, זה שלכם. אלו הילדים שלכם, הבאתם אותם לעולם לא רק כדי להלביש אותם במותגים ולשרת אותם, אלא כדי לחנכם ולהיות אזרחים מועילים לחברה.
אז תראו לבן שלכם איך מדברים למורה. תראו לבת שלכם שלא יושבים עם רגליים על השולחן ולועסים מסטיק כמו בהמה. תראו לבן שלכם, איך עומדים בתור, נוהגים, מתייחסים לנותני השירות. תראו לבת שלכם שאפשר להנות גם בלי אלכוהול וסמים.
צר לי אמא יקרה, אם הבת שלך, בת 166 וצריכה להיות זו שאומרת לך ׳אמא די כמה את שותה׳ כשאת מתדלקת את עצמך לפני יציאה למועדון, קצת איבדת את הדרך, אמא.
אם אתה אומר לי ׳אבל מה את רוצה מה אני יעשה (יעשה-ציטוט מדוייק) הוא לא מקשיב לי׳. יש לך בעיה קשה, אבא. הוא לא מקשיב לך כי אתה לא מנסה אפילו. כי אין לך כוח לחפירות שלו ולפרצופים שלו. כי אתה מפחד מהבן שלך. כי נראה לך שזה שאתה דופק תראש איתו ומעשן איתו ג׳וינט עושה אותך אבא סבבה. אז אתה לא אבא ובטח לא סבבה, אתה סתם אפס שלא ראוי לגדל ילדים.
אם את עסוקה כל הזמן בלסדר לבן שלך את המציאות ׳כי ככה הוא רגיל׳, ׳כי קשה לו׳, ׳כי הוא לא אוהב שאומרים לו מה לעשות׳, ׳כי יש לה פתיל קצר אל תעצבני אותה׳, ׳כי אבא שלה ואני מתגרשים בגלל זה היא ככה׳ (התגרשתם כבר לפני עשר שנים, איך זה קשור עכשיו), ויש עוד המון ׳כי׳, ויש עוד המון ׳סיבות׳ ועוד המון ׳הצדקות׳.
קצת התבלבלתם, הורים. האחריות והחובה על חינוך ילדכם שלכם, שלכם בלבד היא, ומוטלת עליכם. ואם תמשיכו לסדר לילדים שלכם את המציאות, במקום ללמד את הילדים שלכם להתמודד עם המציאות, תגדלו ילדים חלשים, חסרי יכולת התמודדות והבנת סיטואציות חברתיות, חסרי אמביציה ונטולי שאיפות, קושי בדחיית סיפוקים, מתוסכלים ואלימים.
אז אל תדברו איתי עכשיו על הלם, שוק ותדהמה. הילדים האלה שמסתובבים שם בכנרת הם הילדים שלכם. של הורים ששכחו להיות הורים כי קל יותר להיות חברים. של הורים שמפחדים להגיד לילדים שלהם לא. של הורים שמגדלים נסיכים ונסיכות שהכל מגיע להם.
לכל אחד ואחת מאיתנו סיפור חיים אחר. אצל חלקנו הוא קשה ומורכב יותר ואצל חלקנו פשוט יותר, אולם לכולנו סיפור חיים. וסיפור החיים הזה צריך למנף אותנו למעלה, לעשיה, ללמידה, לשאיפה ולהתפתחות. כשאנחנו משתמשים בסיפור החיים שלנו כדי להצדיק ולתרץ את הכשלונות, את הבעיות, את הקשיים, כאן שגינו. זו דרך שתביא אותנו רק למקום אחד, למקום של ייאוש, תסכול ואי לקיחת אחריות. למקום תמידי של קורבנות.
אז הורים יקרים, הילדים האלה בכנרת, הם אותם הילדים שמלונות בארץ ובחוץ לארץ לא מוכנים לקבל בעקבות מקרי ונדליזם. אלו הם הילדים שלכם. דמכם זורם בגופם. קחו אחריות. למדו אותם דרך ארץ והשכלה. בסדר הזה בדיוק. גדלו נינג׳ות ולא נסיכות, גדלו לוחמים ולוחמות ולא משתמטים ומשתמטות. גדלו בני אדם ולא בהמות.
אז אל תדברו איתי עכשיו על שוק, הלם, בושה ותדהמה."
