רוני, מאיר, רושדי, הביקורת ודעתי הלא נחשבת
אמר פעם רפי לביא ז"ל (מורו של אחד יאיר גרבוז ורבים אחרים)
שעדיף לו לאמן להיות עסוק במה שהוא טוב בו.
לצייר, לכתוב, להלחין לביים ומעבר לזאת לשתוק,
כדי שיצירתו של אותו אמן תיבחן לגופה של העבודה ולא לברברת שנוצרת סביב.
ואפרופו ברברת, בשנים האחרונות אין כאן בארץ, כמו גם מעט מאוד בחול, אנשים רציניים העוסקים בביקורת עניינית, ממוקדת ומנומקת וכזאת המוסיפה איזשהו נופח להבנת היצירה או הסתכלות ריבודית מעירה ומאירה.
כאשר מבקר נחשב ומוערך,
כביכול, (ובחלונות הנכונים,) כמו למשל, אברהם בלבן, שמשסף וקורע יצירות כאלה ואחרות בביקורות הנוראיות מלאות הבוז וההתנשאות וללא הנמקה, ואחר כך יושב לו הסופר בלבן, וכותב בעצמו ספר... הביקורת תהיה... נו טוב, לא צריך להסביר יותר מדי.
היה לי העונג להשתתף באיזה פסטיבל שבו נוכחו מיטב היוצרים מכל העולם,אנשים עם כוס יין, ואיזה נישנוש בין השיניים. אנשים שישבו אי אילו שעות וכתבו ספר או עשרים, אנשים שהפיקו ממוחם הקודח כמה סיפורים ורעיונות שחלקם היו נהדרים ומונומנטאליים והיו גם כאלה שכתבו יצירות מינוריות יותר, אנשים.
היה שם פיליפ רות, ניל גיימן, סלמן רושדי וגם מאיר שלו, כולם אנשי מילים, במצב רוח טוב וחגיגי, התבדחו וריכלו בקלילות על עצמם ואחרים ועל עולמם המקצועי.
אני מספרת זאת, כי לכולם, לכל היוצרים הללו ואחרים שלא יצא לי לפגוש יש דיעות, יש אמירות על החיים ועל העולם שממנו הם שואבים את מקורות ההשראה שלהם.
לדבר עם האנשים הללו גורם לי להסתקרן ולשמוע אותם מספרים על עצמם ועולמם רק בהקשר ליצירתם. לרוב אין שם פוליטיקה פרופר, אמירות בוטות מהסוג שמירי רגב יכולה לעשות בהם איזשהו שימוש לתועלתה.
מאיר שלו הוא איש מצחיק, רהוט ולגמרי קליל, ביחס לרצינות ולכובד הראש ולמקצועיות שבו הוא כותב. אפשר לאהוב את הספרים שלו, אפשר לא. אפשר לומר שהוא ממחזר את עצמו ואפשר להינות מכל מה שהוא כותב. הדבר האחרון שאפשר לעשות, זה לבוא אליו בביקורת על החומרים שבהם הוא משתמש ביצירתו.
סלמן רושדי למשל, ולעומת שלו, הוא כוכב, סופר סטאר וסלב. אומרים עליו שאת הונו הוא עשה במניפולציות ששתל ביצירתו ושגרמו לכל העולם להאמין שהוא נרדף, בשעה שהיום הוא ממשיך להנפיק עוד ועוד יצירות שנשענות על תדמית הנרדף וסכנת החיים המרחפת על ראשו בפנטהאוז המפואר ובלימוזינות שהוא יכול להרשות לעצמו. אפשר לומר עליו כל מיני דברים ועדיין הוא כתב את "פסוקי השטן" ואת "ילדי חצות" ועוד.
ברוב עוונותי אני מכירה גם את רוני סומק. אחת מה"מגרעות" הנוראות של יוצר זה כשהיוצר מגיע לסוג של מקובל ושלא נדבר על הנורא מכל כשהיוצר הופך לקונצנזוס. או אז... אבוי... הלך עליו.
והיטיב לתאר זאת אריק איינשטיין ז"ל
כתבו שהוא מצליח מאוד
הוא נהיה מפורסם
כתבו שהוא מרוויח
כתבו שהוא חדש
בסוף כתבו שהוא מושלם.
כתבו עליו בעיתון הרבה דברים
הוא בכלל לא ידע שהוא כזה.
ואין תשובה חד משמעית לשאלה מדוע ולמה "אנחנו" כל כך רעים, ביקורתיים, צרי עין, ומזלזלים בעבודתם של חלק מהיוצרים שלנו?
נ.ב צרפתי תמונה, לא התאפקתי. פשוט להיזכר בערב המהנה הזה שלא היו בו בלבנים, וולא ויזנים ולא רגבים למיניהם.
