אתמול היה יום לא פשוט עבורי. בשעות הצהריים

[poseidon111]

אתמול היה יום לא פשוט עבורי. בשעות הצהריים

נפרדתי מדוד שלי. לא, לא נפרדתי כי הוא נוסע לאן שהוא אלא כי הוא
כנראה עובר לעולם שכולו טוב. מורדם ומונשם ובן 90 הוא לא יחזיק מעמד.
עד לפני כחודש הוא שימש כדוגמא לרופאים עבור לימודיהם כיצד אפשר לחיות בגיל המופלג הזה. הליכה של חמש ק'מ מידי יום, מוח פורה וצלול, כתיבת מאמרים בתחום מקצועו הקודם (ד'ר לפסיכולוגיה), חיי חברה פעילים ופוריים ומראה של בן 70 ומשהו לכל היותר.
הגוף בגד באחת והמערכת נכנסה לסוג של השבתה.
היה שלום, סשה.
השאלה שאני שואל את עצמי (ולא רק) היא למה אנחנו בעצם "נפרדים" מאדם גוסס? את מי זה משרת? בטח לא אותו. אותנו? את המשפחה? האם זה לא טקס שנועד לנקות את מצפוננו כי שוב,
לחולה עצמו זה לא תורם מאומה.
אפשר לשאול את אותן שאלות לגבי טקס לווייה. אם האדם אינו מאמין האם הליכה אחר הארון אינה רק מכוח האנרציה? כי כך נהוג לעשות? הנפטר לא מודע לכך מן הסתם אז מה המשמעות של ליווי בדרך האחרונה?
בשעות הערב נודע לי שנילי (דרוקר) נפטרה בפתאומיות בגיל 48.
נילי ואני היינו חברים לפני זכייתה בתואר מלכת היופי.
היא היתה צעירה ממני באופן משמעותי לגילאים של אז.
אהבנו ונפרדנו.
יהי זכרה ברוך.

 

[dory141]

שלא תדע עוד

צער

דוד שלי ז"ל לקה ב-2006 באירוע מוחי. במשך 8 שנים הוא היה מת-חי, התנייד בכיסא גלגלים ולבסוף נפתר, שבועיים לפני פסח ב-2014.

 

[דאגרוטיפ]

משתתפת בצערך, חבר יקר.

נושא קשה בחרת, תהיות מייסרות.
אנסה להשיב ככל שאני יודעת להעיד מנסיוני.
&nbsp
כן. אנחנו זקוקים לפרידה עבור עצמנו. יש משהו מן השחרור
ומן העינוי בפרידה מאדם גוסס. ושני הדברים משרתים אותנו.
&nbsp
הליווי גם הוא נועד עבורנו. על אף שהאוויר מתמלא בהדי קריאות
פרידה וקינות חרישיות, אנו מלווים את עצמנו על שהתרוששנו מנוכחותו
ומאהבתו של אדם יקר ונוסף בחיינו. והצער על כך הוא הצער היחידי
שאנחנו מסרבים להפרד ממנו.
&nbsp
מעבר לעובדה שההשתתפות בליווי האחרון היא לכאורה לשם
כבוד המת, היא יותר לשם השתתפותם של האחרים בדרכנו האחרונה
בבוא העת. בבחינת גפן הממתין לרגע בצירתו.
&nbsp
&nbsp
&nbsp

 

[יחפהבפארק]

מרגישה את צערך ועצוב לי גם על נילי דרוקר יהי זכרה ברוך

ואכן, אנחנו מרגישים צורך להיפרד מאדם אהוב שעומד ללכת לעולמו,
וזאת אנחנו עושים בשבילנו. כדי לזכך את נשמתנו התועה והתוהה.
כשאנחנו נפרדים, זה עוזר לנו לעכל את המוות הקרב לבוא של יקירנו/אהובנו.
אנחנו מכינים את עצמנו נפשית כדי להקל על עצמנו. כדי שהכאב יהיה נסבל יותר.
עד היום כואב לי שלא נפרדתי מאימי ולא נפרדתי מאחי. כמו נשאר משהו לא סגור
ואין דרך לסגור אותו.
הספקת להיפרד וזה טוב. אולי זה לא יקל אבל זה יעזור לעכל.
כאב הלב לשמוע על נילי דרוקר ז"ל. לאבד אישה צעירה כל כך, זה באמת לפעמים
בלתי נסבל. אבל המחלות הארורות לא פוסחות על אף אחד בשום גיל.

ולבכות.
לבכות זה מזכך.

 

[שפירא מאיר]

לכל הטכסים הללו שתי סיבות

א.
כמו שאמרת, למת זה לא נותן שום דבר, ולכן הטכס מיועד לחיים לפעמים בגלל מסורת ללוות את המת בהלוויה, קצת שהחיים יראו איך יתנהגו אליהם במותם, גם קצת עשיית רושם, גם כאלו שעושים זאת בגלל הדת.
ולפעמים אולי גם לטיהור המצפון.

ב.
הליווי של מישהו עד מותו, הוא בהחלט אקט פסיכולוגי.
בסדרה "דר' קווין רופאה במערב", משחק גם בילי קיד המפורסם שהתחתן עם נזירה (שניהם זקנים) את הדמויות שיחקו זמר העם ג'וני קש המפורסם ואשתו זמרת העם המפורסמת ג'ו קרטר קש.

בסרט הם מגיעים לעיירה קולוראדו ספרינגס, ושם הרופאה מזהה אצלו שחפת (אז בלתי ניתנת לריפוי) . בביקור נוסף, הוא טען שהבריא אבל רוצה להתגרש מאשתו כי היא מציקה לו וממררת את חייו.
בסוף דר' מייק הצליחה להוציא ממנו שהוא כל כך אוהב את אשתו, שלא רצה שימיו האחרונים איתה יהיו זכרון רע של סבל וייסורים, ולכן לא סיפר לה למה באמת הוא רוצה להתגרש.
ואז הוא קיבל את התשובה מדר' קווין:
"התחתנתם לטוב או לרע לבריאות או לחולי לאושר או לעוני, כאשר אתה מגרש את אשתך לפני מותך הצפוי, אתה מונע מאשתך את הזמן החשוב ביותר בינייכם ואת האפשרות להיפרד ממך בשלבים כדי שתוכל להשלים עם מותך, את הזיכרון האחרון ממך, ולא שתישאר בהלם מוחלט כשתשמע על מותך".

זה שכנע את השניים, וזה אמנם נכון, מי שמלווה את מי שעומד למות, גם נותן לגוסס הרגשה טובה וגם לעצמו כאשר הכל קורה לאט ובשלבים ולא במכה אדירה אחת.

 

[sashalola]

ב"ספר החיים והמתים הטיבטי"

ב"ספר החיים והמתים הטיבטי" מספרים על התהליך הזה של ההכנה, הליווי והפרידה. ומדברים על זה היוצא לדרכו ועל הנשארים בעולם החסר את זה שהלך.
אומנם השפה והמושגים לקוחים מעולמם וממשנתם של הבודהיסטים הטיבטים,
אבל אפשר למצוא המון רעיונות לתשובות על השאלות ששאלת, ואפשר למצוא בספר הזה גם כמה רעיונות שיכולים לתת כיוונים מעניינים לתהיות שהאעלת.
אני מצאתי בספר הזה הרבה נחמה אחרי מות אמי האהובה.
היא מתה חבוקה בידיים שלי, והרגשתי את הרגע הזה שבו פסקה להיות.
זה היה רגע עוצמתי, הניתוק. אני זוכרת עד היום את התחושה, שלכמה רגעים הרגשתי התעלות ריגשית כמו סוג של אופורייה... אחר כך השתלטה עלי העצבות הגדולה.
התנחמתי מאוד בידיעה שניפרדנו, סגרנו את כל הקצוות. דיברנו על הכל לפני לכתה. הייתה לה שנה להכין אותנו לחסרונה.
הלוויה הייתה קשה ואכזרית. כל הטקס... עם הגופה המכוסה בסמרטוט שחור ומאובק, שוכבת על השיש הקר, וקריעת הבגד, והבור עם הבלטות... אני למשל תוהה איך הייתי חווה את הקבורה אם הלוויה הייתה בסגנון הנהוג אצל הנוצרים או אצל ההודים. לא יודעת. לא יודעת. אולי הבוטות הזאת הכרחית. כולם הצטופפו והתחבקו וניחמו זה את זה, והניחו פרחים ואחר כך באו לעשות "אפטר פארטי" בבית. אהבתי את השבעה. ואני מודה לדת היהודית שהמציאה את המנהג הזה.
הליווי, הפרידה, הלוויה והשבעה זאת חבילה שאנחנו רובינו כנראה זקוקים לה.
משתתפת בצערך

 

[יחפהבפארק]

היום אני מבינה כמה הפרידה הזאת חשובה

את אימי איבדתי לפני 41 שנים.
הייתי בהריון עם ילד בן 3 ואיש בצבא.
היא הייתה חולה מאוד אבל אף אחד לא הכין אותנו למותה הקרב ולא רמז לנו שעלינו להיפרד ממנה. היא נפטרה שעתיים לאחר שעזבתי אותה מבלי להיפרד ממנה.
לא היה לי זמן להתאבל ולעכל. זמן קצר לאחר מותה היינו צריכים לעבור דירה לעיר אחרת. ראשי היה טרוד בדברים אחרים. רק אחרי עשרים שנה, שיחה עם פסיכולוג חבר, גרמה לי להתאבל על אימי. בכיתי ללא הפסק כאילו והיא נפטרה שעתיים קודם לכן. רק לאחר מכן שחררתי אותה. רק אחרי עשרים שנה סגרתי מעגל.

 

[poseidon111]

תודה על ההמלצה. אני חייב לומר יחד עם זאת שאני מוצא את

טקס הקבורה דווקא כאחד מרגעי השפל של "כבודו" של הנפטר.
מונח כשק תפוחי אדמה כשאפשר לראות את אבריו השמוטים מתחת לאותה פיסת בד, לאחר מכן ההליכה עד לקבר כשהגפיים זזים עם תנועת האנשים, הנחתו באדמה
על ידי שני אנשים שרק רוצים ללכת הביתה כמה שיותר מהר והסיום עם כיסוי הגופה בבלוקים של בניין.
לו היה הנפטר מונח בארון עץ ולא זוכה למלמולים חסרי הפשר של הרב ב500-1000
שקל, היה הרבה יותר טוב. זה תעשייתי, כל ההלווייה הזו וזה לא אנושי בעיני.
אני יודע והוריתי שבהגיע זמני אני רוצה את הקבורה האלטרנטיבית, ללא רב וללא כל נציג שלא מדבר אלי או אל קרובי כהוא זה.
אני רוצה מוסיקה מתאימה ואני רוצה שגופתי לא תאכל על ידי רמשים.
את מבינה את כוונתי.

 

[אריק בד חביב]

 

[קייזר סוזי]

זה כמו שיש את הקטע ההוא של להתנצל בפני הגוסס על הכל ולבקש סליחה.
&nbsp
אני לא יודעת מאיפה זה בא, אף פעם לא יצא לי באמת להפרד..
למעט סבתא שלי שהייתה מורדמת וכבר הבנו שזה הולך להגמר, אבל היא לא שמעה אותי.
&nbsp
טקס הלוויה הוא לא בהכרח אם אתה מאמין או לא, הוא בעיקר לחלוק כבוד אחרון.
זה מיועד לנו ולמצפון שלנו לדעתי, ולמי שמאמין שהמתים עדיין יכולים לראות ולשמוע אותנו.
&nbsp
שלא תדעו עוד צער