אז מה היה לנו אתמול באח הגדול?
שם הודח ושני נשארה רק עם עדן, אינדל, עומר החדש שתיכף יודח...
האם שני תפרוש? לא. לא נראה לי שהיא תפרוש.
היא באמת היחידה שאני נהנית לצפות בה.
כשהיא מחייכת גם אני מחייכת, וכשהיא צוחקת גם אני צוחקת.
באמת. יש בה משהו שנכנס לי ללב. אני לא זוכרת מאז שפרה שאיזו מתמודדת
ממש נכנסה לי ללב כמו שני. ואת יודעת מה? אני לא מתאכזבת ממנה לרגע, גם
כשהיא עושה שטויות שאני לא הייתי עושה. גם כשהיא אומרת דברים לא במקום,
גם כשהיא צוחקת לא במקום. גם כשהיא מעשנת יותר מדי.
היום המצלמה התאהבה בה ותפסה אותה ברגעים בהם היא הייתה כל כך יפה
במיטה, מעבירה את כף ידה על זרועו של עומר והיא הסתכלה עליו והמצלמה
התמקדה בעיניה ובפניה היפות והיה בהם כל כך הרבה תום וטוב, בניגוד לכל
מה שנתפס ממנה כביכול...
יש בה כל כך הרבה. היא כל פעם מפתיעה אותי מחדש. היא פתאום נינוחה יותר.
היא ממצמצת הרבה פחות. עומר מרגיע אותה באופן בלתי מוסבר. הוא בוגר והוא נותן לה בטחון ומאפשר לה לראות את הדברים מזווית אחרת והגיונית יותר.
היא מקבלת ממנו משב רוח נעים יותר ואוהד יותר. גם אם אין שם אהבה, לפחות
הוא מכבד אותה. היא מרגישה שהוא לא סתם נדבק אליה בשביל להתקדם. הוא לא נראה כמו אחד שהמשחק הזה מעניין אותו יותר מדי והיא מבינה את זה.
היא כל כך צמאה לאהבה לאחר כל הכאפות שהיא קיבלה בבית הזה, עד שהיא מוכנה ללגום כל טיפה שמישהו מוכן לתת לה.
הנאמנות שלה לחברים היא משהו שלא יסולא בפז. אין היום אנשים כאלו. היום
אנשים מוכנים למכור את האימא שלהם בשביל נזיד עדשים. זה נדיר לראות בחורה צעירה שכל כך נאמנה למי שהיא מחשיבה כחבר שלה. זה לא משנה שאנחנו רואים
את הדברים מבחוץ בצורה אחרת, היא ראתה בשם חבר אמיתי ומרגישים אצלה
את הכאב על הדחתו בצורה הכי אמיתית. היא לא עושה הצגות למצלמה.
פשוט בחורה נדירה לימינו.
כשאני מסתכלת לעומתה על מעיין ואורנה, רואה את ההבדל הכל כך ברור וצורם לעין, אני פשוט לא מבינה. לא מבינה איך שתי פוסטמות יכולות להישאר במשחק
ולהוות איזושהי קונטרה נגדה. היא פשוט בולעת את שתיהן בלי מלח באינטליגנציה שלה, ביופי שלה, בנאמנות שלה ובחברות שלה.
אז היא הפסידה בקרב הזה, אבל לא הפסידה במלחמה. היא ווינרית.
שם הודח ושני נשארה רק עם עדן, אינדל, עומר החדש שתיכף יודח...
האם שני תפרוש? לא. לא נראה לי שהיא תפרוש.
היא באמת היחידה שאני נהנית לצפות בה.
כשהיא מחייכת גם אני מחייכת, וכשהיא צוחקת גם אני צוחקת.
באמת. יש בה משהו שנכנס לי ללב. אני לא זוכרת מאז שפרה שאיזו מתמודדת
ממש נכנסה לי ללב כמו שני. ואת יודעת מה? אני לא מתאכזבת ממנה לרגע, גם
כשהיא עושה שטויות שאני לא הייתי עושה. גם כשהיא אומרת דברים לא במקום,
גם כשהיא צוחקת לא במקום. גם כשהיא מעשנת יותר מדי.
היום המצלמה התאהבה בה ותפסה אותה ברגעים בהם היא הייתה כל כך יפה
במיטה, מעבירה את כף ידה על זרועו של עומר והיא הסתכלה עליו והמצלמה
התמקדה בעיניה ובפניה היפות והיה בהם כל כך הרבה תום וטוב, בניגוד לכל
מה שנתפס ממנה כביכול...
יש בה כל כך הרבה. היא כל פעם מפתיעה אותי מחדש. היא פתאום נינוחה יותר.
היא ממצמצת הרבה פחות. עומר מרגיע אותה באופן בלתי מוסבר. הוא בוגר והוא נותן לה בטחון ומאפשר לה לראות את הדברים מזווית אחרת והגיונית יותר.
היא מקבלת ממנו משב רוח נעים יותר ואוהד יותר. גם אם אין שם אהבה, לפחות
הוא מכבד אותה. היא מרגישה שהוא לא סתם נדבק אליה בשביל להתקדם. הוא לא נראה כמו אחד שהמשחק הזה מעניין אותו יותר מדי והיא מבינה את זה.
היא כל כך צמאה לאהבה לאחר כל הכאפות שהיא קיבלה בבית הזה, עד שהיא מוכנה ללגום כל טיפה שמישהו מוכן לתת לה.
הנאמנות שלה לחברים היא משהו שלא יסולא בפז. אין היום אנשים כאלו. היום
אנשים מוכנים למכור את האימא שלהם בשביל נזיד עדשים. זה נדיר לראות בחורה צעירה שכל כך נאמנה למי שהיא מחשיבה כחבר שלה. זה לא משנה שאנחנו רואים
את הדברים מבחוץ בצורה אחרת, היא ראתה בשם חבר אמיתי ומרגישים אצלה
את הכאב על הדחתו בצורה הכי אמיתית. היא לא עושה הצגות למצלמה.
פשוט בחורה נדירה לימינו.
כשאני מסתכלת לעומתה על מעיין ואורנה, רואה את ההבדל הכל כך ברור וצורם לעין, אני פשוט לא מבינה. לא מבינה איך שתי פוסטמות יכולות להישאר במשחק
ולהוות איזושהי קונטרה נגדה. היא פשוט בולעת את שתיהן בלי מלח באינטליגנציה שלה, ביופי שלה, בנאמנות שלה ובחברות שלה.
אז היא הפסידה בקרב הזה, אבל לא הפסידה במלחמה. היא ווינרית.
