Anna begins cc
New member
על שמרים ונחמה.
היום הייתה לי תובנה מעניינת לגבי עצמי.
כבר לפני כמה ימים, כשהתחיל מזג האוויר הנפלא הזה, רציתי לגשת למטבח. בניתי על קלאסיקה - עוגיות שוקולד צ'יפס חמות, רכות מבפנים, קריספיות מבחוץ, מפוצצות חמאה ושוקולד. איזה ריח טוב יותר מזה ניתן להעביר ברחבי הבית כשבחוץ משתוללת סערה?
עבדתי די קשה ביומיים האחרונים, ולא הספקתי לגשת לזה. מרכיבי העוגיות (אגלה לכם שגם נטיפי חמאת בוטנים של ריסס היו עתידים להיות מעורבים) נשארו מיותמים על השיש.
היום היה יום רע, מכל מיני סיבות. העיקרית היא שלקוח שמאד רציתי לסגור איתו (עד כדי שנסעתי למרכז כדי להפגש איתו, ואני בדרך כלל נמנעת מלרדוף אחר לקוחות) החליט לבחור בדרך אחרת, ושבוע שלם של הכנה ירד לטימיון.
זה לא שזה לא קורה לי, קורה לא מעט, כמובן, אבל הפעם היהירות שלי היא שהכניעה אותי. הייתי משוכנעת שזה שלי בכיס. וזה לא היה. והדחייה, כמו כל דחייה, צורבת מעט (ועבורי דחייה במישור המקצועי צורבת הרבה יותר מאשר דחייה במישור האישי.)
אז אחרי כל היום הזה, והבאסה, ידעתי שהדבר היחיד שיציל אותי זו האפיה, חברתי הטובה. היא תמיד נאמנה לי, תמיד מרגיעה, תמיד מנחמת יותר מכל דבר אחר.
הבטתי בשיש שהיה עמוס במרכיבי העוגיות, פיניתי אותו לחלוטין וניגשתי לארון להוציא חבילה טרייה של שמרים.
כאן, הבנתי באותו הרגע, יעזור רק לחם.
פתחתי את אריזת הואקום הנעימה לקול פססססטטט עדין, שיש רק לשמרים, ודחפתי את אפי עמוק פנימה. ריח של רוגלעך, של בירה, של יין הציף לי את הנחיריים. יש אנשים שסולדים מן הריח החריף של שמרים, עבורי הוא החיים עצמם.
הכנסתי אל קערת המיקסר את הקמח המדוד והמנופה, הוספתי את השמרים, את החלב, את הביצים, וכבר כמעט והרחתי את ריח החלה המתוקה שעומד להתפשט בבית. הוספתי עוד כף אחת של דבש לתערובת. שיהיה אקסטרה מתוק.
שעת ההתפחה היא מענגת מאין כמוה. הידיעה שבמטבח, בתוך קערה, יש יצור חי, שהולך וגדל ותופח, ועוד מעט יהיה חלה, היא ידיעה שבעצמה מספקת את כל הנחמה הדרושה. ואז.. לגשת אל הקערה בתום השעה, להרים את המגבת ולראות בצק חלק ודביק, שהכפיל את נפחו.. זה מרחיב וממלא את הלב, לא פחות.
כשהחלות הקטנות והמתוקות יצאו מן התנור, שחומות, אוויריריות, מריחות כמו חורף ודבש, הרגשתי שהנחתי את כל היום הזה ותלאותיו מאחוריי.
ולמה בעצם אני מספרת לכם את כל הסיפור המשמים הזה? כי פתאום הבנתי, שאפילו בתוך הנחמה, יש דרגות מסויימות. עוגיות עושים כשיש עגמומיות קלה באוויר, אבל כשממש עצוב - חייבים שמרים. חייבים לראות משהו שנוצר, יש מאין.
מי ידע?
וכדי שזה לא יהיה סתם פוסט נרקסטיסטי ומרוכז בעצמו(י),
אשאל אתכם- מה הנחמה שלכם? מה אתם עושים כשיש יום רע? מה מרגיע לכם את הנפש?
והאם גם לכם יש דרגות? יש פעילות שמתבצעת אחרי כאבי לב קטנים ופעילות ששמורה רק לעצב גדול?
היום הייתה לי תובנה מעניינת לגבי עצמי.
כבר לפני כמה ימים, כשהתחיל מזג האוויר הנפלא הזה, רציתי לגשת למטבח. בניתי על קלאסיקה - עוגיות שוקולד צ'יפס חמות, רכות מבפנים, קריספיות מבחוץ, מפוצצות חמאה ושוקולד. איזה ריח טוב יותר מזה ניתן להעביר ברחבי הבית כשבחוץ משתוללת סערה?
עבדתי די קשה ביומיים האחרונים, ולא הספקתי לגשת לזה. מרכיבי העוגיות (אגלה לכם שגם נטיפי חמאת בוטנים של ריסס היו עתידים להיות מעורבים) נשארו מיותמים על השיש.
היום היה יום רע, מכל מיני סיבות. העיקרית היא שלקוח שמאד רציתי לסגור איתו (עד כדי שנסעתי למרכז כדי להפגש איתו, ואני בדרך כלל נמנעת מלרדוף אחר לקוחות) החליט לבחור בדרך אחרת, ושבוע שלם של הכנה ירד לטימיון.
זה לא שזה לא קורה לי, קורה לא מעט, כמובן, אבל הפעם היהירות שלי היא שהכניעה אותי. הייתי משוכנעת שזה שלי בכיס. וזה לא היה. והדחייה, כמו כל דחייה, צורבת מעט (ועבורי דחייה במישור המקצועי צורבת הרבה יותר מאשר דחייה במישור האישי.)
אז אחרי כל היום הזה, והבאסה, ידעתי שהדבר היחיד שיציל אותי זו האפיה, חברתי הטובה. היא תמיד נאמנה לי, תמיד מרגיעה, תמיד מנחמת יותר מכל דבר אחר.
הבטתי בשיש שהיה עמוס במרכיבי העוגיות, פיניתי אותו לחלוטין וניגשתי לארון להוציא חבילה טרייה של שמרים.
כאן, הבנתי באותו הרגע, יעזור רק לחם.
פתחתי את אריזת הואקום הנעימה לקול פססססטטט עדין, שיש רק לשמרים, ודחפתי את אפי עמוק פנימה. ריח של רוגלעך, של בירה, של יין הציף לי את הנחיריים. יש אנשים שסולדים מן הריח החריף של שמרים, עבורי הוא החיים עצמם.
הכנסתי אל קערת המיקסר את הקמח המדוד והמנופה, הוספתי את השמרים, את החלב, את הביצים, וכבר כמעט והרחתי את ריח החלה המתוקה שעומד להתפשט בבית. הוספתי עוד כף אחת של דבש לתערובת. שיהיה אקסטרה מתוק.
שעת ההתפחה היא מענגת מאין כמוה. הידיעה שבמטבח, בתוך קערה, יש יצור חי, שהולך וגדל ותופח, ועוד מעט יהיה חלה, היא ידיעה שבעצמה מספקת את כל הנחמה הדרושה. ואז.. לגשת אל הקערה בתום השעה, להרים את המגבת ולראות בצק חלק ודביק, שהכפיל את נפחו.. זה מרחיב וממלא את הלב, לא פחות.
כשהחלות הקטנות והמתוקות יצאו מן התנור, שחומות, אוויריריות, מריחות כמו חורף ודבש, הרגשתי שהנחתי את כל היום הזה ותלאותיו מאחוריי.
ולמה בעצם אני מספרת לכם את כל הסיפור המשמים הזה? כי פתאום הבנתי, שאפילו בתוך הנחמה, יש דרגות מסויימות. עוגיות עושים כשיש עגמומיות קלה באוויר, אבל כשממש עצוב - חייבים שמרים. חייבים לראות משהו שנוצר, יש מאין.
מי ידע?
וכדי שזה לא יהיה סתם פוסט נרקסטיסטי ומרוכז בעצמו(י),
אשאל אתכם- מה הנחמה שלכם? מה אתם עושים כשיש יום רע? מה מרגיע לכם את הנפש?
והאם גם לכם יש דרגות? יש פעילות שמתבצעת אחרי כאבי לב קטנים ופעילות ששמורה רק לעצב גדול?