האם החלום הציוני פשט רגלו, והאם יש עוד טעם בו?
מעט רקע אישי-מונולוגי, ברשותכם. לחסרי עניין ממליץ לדלג.
רקע אישי המספר את סיפור הארץ המורכבת הזו ואת גילגולם של הציונות, והאחיזה במשנה פוליטית סדורה ומשתנה.
מאז ומעולם אני נוהג להתוודות ולהודות נולדתי שמאלני מבטן אימי שתחיה.
אבי שיחיה היה בעל דיעות ימניות מוצקות ומצדקות, שלא נדע.
גדלתי בבית ציוני למדי. שחינך והטמיע את ערכי הציונות וערכי הפטריוטיזם
בנו לכל אורך השנים כולן ועד לימים אלו. ולא סתם ערכים בעלמא, כי אם ערכים בפועל להתיישבות בישובי ספר עבודת אדמה חקלאית עברית, וחינוך לשירות צבאי מלא בעדיפות לשירות קרבי איכותי ככל האפשר.
לצד זה חינכו אותנו לגיבוש דיעה עצמאית, לחופש הבחירה, להתנסויות שונות בארצות אחרות, ולאהבת אדם באשר הוא אדם ללא הבדל גזע, מין ולאום כמאמר הקלישאה של מגילת העצמאות.
מעולם לא הצלחתי להיות ציוני. לא התחברתי לרעיון. לא היתה בי אהבת מולדת או פטריוטיות מיוחדת. נהפוכו, הייתי נעדר כל סממן. לא הצלחתי להתחבר רגשית להמנון, לדגל ישראל, לחג העצמאות, נאדה.
אני חושש ששלושה אירועים שהוו קווי פרשת מים עבורי עצבו את משנתי הפוליטית ואף גרמו לי לתקופה קצרה להיות אנטי-ציוני אנטי-צבאי:
סבי עליו השלום מצד אבי, איבד את השליטה הפיזית על גופו והפך משותק בכל גפיו, בפיגוע פח"ע בביתו. אבי היה עד למקרה וזה מטבע הדברים נצרב בתודעתו ובנפשו.
במסגרת שירותי הצבאי, חברי הטוב ביותר שם קץ לחייו בעקבות אי יכולותו לשאת את הפקודות במהלך שירותו בעזה באינתיפאדה.
נפשו לא עמדה לו לנוכח המראות, לנוכח ההכרח למלא את תפקידו.
חבר נוסף, נפל בשירותו הקרבי יהי זכרו ברוך.
מאוחר יותר, במלחמת לבנון, אחי שהוא עד היום שמאלן בוגד כמאמר מי מהימנים, איבד את רגלו על אדמת לבנון.
בחלוף השנים, ובמבט רטרופרספקטיבי, שבתי להיות א-ציוני, אך לא אנטי ציוני.
האהבה שלי לארץ התבטאה באהבת האנשים בה אהבת כל אותם דברים קטנים כגדולים שהופכים אותנו למה שמכונה הישראלי היפה, אהבת נופיה, אהבת תרבותה, אהבת השפה, אהבת חלקים מהמסורת היהודית.
לפני ימים מספר, במסגרת סרטו של אביב גפן על רצח רבין, וראיונות שערך עם מספר אנשים מכל הקשת הפוליטית, האזנתי בקשב רב לשופטת האהובה והמוערכת עלי הגברת דורנר.
במענה לשאלתו של אביב גפן, האם החלום הציוני פשט את רגלו?
היא השיבה ללא היסוס, ונחרצות: "לא, חלילה. נהפוכו, היום יותר מאי פעם הוא נחוץ והכרחי לשם קיומנו כעם יהודי במדינתנו. אני גאה לומר שילדיי כולם, וגם נכדיי חיים כאן בארץ, ואם יש לתקן ויש לא מעט במדינה ובשלטון, יש לעשות זאת אך ורק מכאן במדינתנו הנלחמת על זכותה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. כשאחד אינו בא על חשבון האחר".
אני מודה ומתוודה, זה היכה בי. לראשונה בחיי, הבנתי כי אני ציוני. אני גאה להיות ציוני. אני רוצה להמשיך להיות ציוני. אין לי עוד רצון או צורך להגר מכאן. ואם אני מוצא צורך הכרחי והשרדותי להאבק על ערכי המדינה, על ערכי היהדות, על ערכי הדמוקרטיה אעשה זאת אך ורק כאזרח המדינה הנאמן לה.
אז, שרוני במענה ארוך, מייגע ומפורט לשאלתך, זה אחד מהקווים שהשתנו במשנה הסדורה הפוליטית שלי ואני שמח שכך.
הפוסט הזה כולו מוקדש לאדם אהוב ומוערך עלי מאוד, פוסידון. במסגרת שיחותנו וחברותנו לאורך השנים, אני גאה לומר לך שגם אתה היוות למעשה את התשתית לשינוי המבורך הזה. הזרעים שנטעת בתודעתי לבסוף הבשילו לכדי מימוש.
בראשית השיחות הללו כל שיח על הציונות עוררו בי חלחלה. התנגדות. הייתי למעשה בעד מדינה דו-לאומית. נחרדתי מהרעיון שערבים ישראלים אינם יכולים להיות אזרחים שווים לי ושהמדינה לא תכלול בסממניה גם את עובדת היותם בני האדמה הזו. וראה זה פלא, מי היה מאמין.
אני קורא לך, ולחבריי השמאלנים, לא להרים ידיים בשום אופן. לא להכנע ליאוש, ויהיו הסיבות אשר יהיו, והצורך להקנות לילדנו הזדמנות טובה יותר לחיים טובים יותר בגולה, אין לנו את הפריבלגיה הזו יותר.
כל אחד ואחד מאתנו אחראי לעתידה של המדינה ולהיותנו עם יהודי הזכאי למדינה יהודית דמוקרטית בארצו במיוחד לנוכח המציאות המכואסת שטופחת לנו על הפנים מדי יום ביומו. זה צו השעה. הנתגייס?
אתם מוזמנים כמובן לשטוח ולגולל את סיפורכם האישי, או את דעתכם על הרעיון הציוני, על שלל יתרונותיו חסרונותיו ועל גלגוליו השונים.
מעט רקע אישי-מונולוגי, ברשותכם. לחסרי עניין ממליץ לדלג.
רקע אישי המספר את סיפור הארץ המורכבת הזו ואת גילגולם של הציונות, והאחיזה במשנה פוליטית סדורה ומשתנה.
מאז ומעולם אני נוהג להתוודות ולהודות נולדתי שמאלני מבטן אימי שתחיה.
אבי שיחיה היה בעל דיעות ימניות מוצקות ומצדקות, שלא נדע.
גדלתי בבית ציוני למדי. שחינך והטמיע את ערכי הציונות וערכי הפטריוטיזם
בנו לכל אורך השנים כולן ועד לימים אלו. ולא סתם ערכים בעלמא, כי אם ערכים בפועל להתיישבות בישובי ספר עבודת אדמה חקלאית עברית, וחינוך לשירות צבאי מלא בעדיפות לשירות קרבי איכותי ככל האפשר.
לצד זה חינכו אותנו לגיבוש דיעה עצמאית, לחופש הבחירה, להתנסויות שונות בארצות אחרות, ולאהבת אדם באשר הוא אדם ללא הבדל גזע, מין ולאום כמאמר הקלישאה של מגילת העצמאות.
מעולם לא הצלחתי להיות ציוני. לא התחברתי לרעיון. לא היתה בי אהבת מולדת או פטריוטיות מיוחדת. נהפוכו, הייתי נעדר כל סממן. לא הצלחתי להתחבר רגשית להמנון, לדגל ישראל, לחג העצמאות, נאדה.
אני חושש ששלושה אירועים שהוו קווי פרשת מים עבורי עצבו את משנתי הפוליטית ואף גרמו לי לתקופה קצרה להיות אנטי-ציוני אנטי-צבאי:
סבי עליו השלום מצד אבי, איבד את השליטה הפיזית על גופו והפך משותק בכל גפיו, בפיגוע פח"ע בביתו. אבי היה עד למקרה וזה מטבע הדברים נצרב בתודעתו ובנפשו.
במסגרת שירותי הצבאי, חברי הטוב ביותר שם קץ לחייו בעקבות אי יכולותו לשאת את הפקודות במהלך שירותו בעזה באינתיפאדה.
נפשו לא עמדה לו לנוכח המראות, לנוכח ההכרח למלא את תפקידו.
חבר נוסף, נפל בשירותו הקרבי יהי זכרו ברוך.
מאוחר יותר, במלחמת לבנון, אחי שהוא עד היום שמאלן בוגד כמאמר מי מהימנים, איבד את רגלו על אדמת לבנון.
בחלוף השנים, ובמבט רטרופרספקטיבי, שבתי להיות א-ציוני, אך לא אנטי ציוני.
האהבה שלי לארץ התבטאה באהבת האנשים בה אהבת כל אותם דברים קטנים כגדולים שהופכים אותנו למה שמכונה הישראלי היפה, אהבת נופיה, אהבת תרבותה, אהבת השפה, אהבת חלקים מהמסורת היהודית.
לפני ימים מספר, במסגרת סרטו של אביב גפן על רצח רבין, וראיונות שערך עם מספר אנשים מכל הקשת הפוליטית, האזנתי בקשב רב לשופטת האהובה והמוערכת עלי הגברת דורנר.
במענה לשאלתו של אביב גפן, האם החלום הציוני פשט את רגלו?
היא השיבה ללא היסוס, ונחרצות: "לא, חלילה. נהפוכו, היום יותר מאי פעם הוא נחוץ והכרחי לשם קיומנו כעם יהודי במדינתנו. אני גאה לומר שילדיי כולם, וגם נכדיי חיים כאן בארץ, ואם יש לתקן ויש לא מעט במדינה ובשלטון, יש לעשות זאת אך ורק מכאן במדינתנו הנלחמת על זכותה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. כשאחד אינו בא על חשבון האחר".
אני מודה ומתוודה, זה היכה בי. לראשונה בחיי, הבנתי כי אני ציוני. אני גאה להיות ציוני. אני רוצה להמשיך להיות ציוני. אין לי עוד רצון או צורך להגר מכאן. ואם אני מוצא צורך הכרחי והשרדותי להאבק על ערכי המדינה, על ערכי היהדות, על ערכי הדמוקרטיה אעשה זאת אך ורק כאזרח המדינה הנאמן לה.
אז, שרוני במענה ארוך, מייגע ומפורט לשאלתך, זה אחד מהקווים שהשתנו במשנה הסדורה הפוליטית שלי ואני שמח שכך.
הפוסט הזה כולו מוקדש לאדם אהוב ומוערך עלי מאוד, פוסידון. במסגרת שיחותנו וחברותנו לאורך השנים, אני גאה לומר לך שגם אתה היוות למעשה את התשתית לשינוי המבורך הזה. הזרעים שנטעת בתודעתי לבסוף הבשילו לכדי מימוש.
בראשית השיחות הללו כל שיח על הציונות עוררו בי חלחלה. התנגדות. הייתי למעשה בעד מדינה דו-לאומית. נחרדתי מהרעיון שערבים ישראלים אינם יכולים להיות אזרחים שווים לי ושהמדינה לא תכלול בסממניה גם את עובדת היותם בני האדמה הזו. וראה זה פלא, מי היה מאמין.
אני קורא לך, ולחבריי השמאלנים, לא להרים ידיים בשום אופן. לא להכנע ליאוש, ויהיו הסיבות אשר יהיו, והצורך להקנות לילדנו הזדמנות טובה יותר לחיים טובים יותר בגולה, אין לנו את הפריבלגיה הזו יותר.
כל אחד ואחד מאתנו אחראי לעתידה של המדינה ולהיותנו עם יהודי הזכאי למדינה יהודית דמוקרטית בארצו במיוחד לנוכח המציאות המכואסת שטופחת לנו על הפנים מדי יום ביומו. זה צו השעה. הנתגייס?
אתם מוזמנים כמובן לשטוח ולגולל את סיפורכם האישי, או את דעתכם על הרעיון הציוני, על שלל יתרונותיו חסרונותיו ועל גלגוליו השונים.