Anna begins cc
New member
לצאת מהארון (האנורקסיה כחלום)
נכון, זה לא הארון שכולנו מכירים, אלא ארון הנורמות החברתיות שנכפו עלינו.
סוזי שוחחה איתי היום על 2 כתבות שהיא נתקלה בהן ושהסעירו אותה.
הכתבה הראשונה הייתה זאת. טור של מיכל שם טוב מאקו.
מיכאל היא סטנדאפיסטית שמנה שכותבת טור קבוע והפעם כתבה על חבר טוב שלה ,שדרן רדיו שמזיין דוגמניות אבל מתוודה "אני בארון. אוהב שמנות ותמיד אהבתי".
הוא ממשיך ואומר:
"אני אף פעם לא הודיתי בזה, אפילו ביני לבין עצמי, כי התביישתי. חשבתי שאני דפוק כשכולם חיפשו כוסיות ואני נמשכתי לשמנמונת עם השדיים השופעים שעל הבר, או כשכולם בים בחנו חבורת בנות ואני הסתכלתי דווקא על החברה השמנמנה הקופצנית שאף אחד מהם לא הכניס לדירוגים. הייתי מזיין דוגמניות ומפנטז על תחת עסיסי כמו שהייתי רואה באתרים שהייתי גולש אליהם בלי שאף אחד ידע"
בתור בחורה עם מטען בנושא (פיזי ונפשי
) לא יכולתי שלא לכאוב כשקראתי את דבריו.
ולא, לא בגללי. לא בגלל שאני בחורה גדולה, אלא בגלל ילדות שקוראות מאמרים כאלה ומרגישות שמשיכה לשמנות היא פטיש, היא דבר אסור, היא דבר שצריך להסתיר ולהחביא.
והוא עוד ממשיך וצובט בנקודה הכואבת ואומר: "השפלתי נשים שמנות, נגעתי להן בנקודות הכי רגישות, לחצתי עליהן שיעשו דיאטה. בחוף הים הייתי מצביע על נשים ושואל בקול רם איך הן מעזות ללכת בבגד ים - דווקא על אלה שאותן הכי הייתי רוצה לחטוף עכשיו לאי בודד."
ואני חושבת על הנערה הצעירה שיצאה באותו היום מהבית, והסתכלו עליה, לחששו והצביעו, והיא חזרה הביתה והקיאה ובכתה והסתכלה במראה ושנאה את עצמה.
ואז הגיעה הכתבה השנייה שכמעט ואי אפשר לצפות בה. ילדות קטנות שמבקרות את עצמן, שונאות את עצמן, מתחילות דיאטה בגיל 7 והמילה הכי חשובה בעולם היא "רזה". הן נלחמות על אם רואים את הרווח בין הירכיים ועומדות בפוזות שונות ומשונות כדי שהרווח יהיה בולט. הן חיות כך כי זה מה שהן רואות מסביב, זו החברה שהכתיבה להן את הדרך, כי בן כיתתן מצוטט בכתבה כשהוא אומר שלא ייצא עם מלאות וכי מי שאוכלת המבורגר ליד אנשים מתנהגת לא לעניין, זה יוריד לו ממנה. אחת המצולמות בכתבה אומרת "בנים מתחילים רק עם מי שיפה" ואמא שלה שיושבת לידה אומרת "ומה זה יפה? יפה זה רזה".
וכן, כל משפט כזה מחלחל.
זו אמא שלהן שלא שמה לב שהילדה הקטנה שלה עומדת לידה כשהיא הביטה במראה ואמרה "איכס, איך השמנתי". זו אחותן הגדולה והשמנמנה שהיא בת 22 ואף פעם לא היה לה חבר כי אין בחור בין 22 שיהיה מוכן לצאת ולהסתובב עם שמנה ברחוב, לא משנה כמה הוא רוצה.
ונראה לי שהשנאה העצמית היא המקור כאן. להכל.
הנזק הוא כשאותו שדרן יודע מה הוא אוהב אבל לא מוכן להיות שלם עם עצמו, לקבל את עצמו, לתת דרור למשיכה ולאהבה,
ולנערות האלה ששונאות את עצמן כשהן מביטות במראה, ולא מאמינות שלעולם יהיו טובות כמו שהן.
ולאן זה עוד מחלחל? הרי השומן, אצלן במחשבה, הוא לא רק גורם מונע מבחינת משיכה, הוא יעכב אותן בחיים, והן לא תמצאנה חברות ואפילו יהיה להן קשה למצוא עבודה.
השקר המעוות הזה מחלחל לכל רובד, מרעיל את המחשבה שלנו ויוצר דור חדש ומפוחד של נשים שלעולן לא יהיו שלמות עם עצמן.
ואיפה אנחנו עוצרים את זה? היכן זה מחלחל גם אצלנו?
האם אתם אומרים לעצמכם "אני נמשך למה שאני נמשך כי ככה בחרתי וזה מי שאני" או לחילופין "אני מסתכלת על עצמי במראה ואוהבת אותי, לא משנה מה",
או שאתם יודעים לעצור ולומר "גם לי שטפו את המוח, גם לי יש משיכה אחרת (וזה לא משנה אם שמנה או רזה או גבוהה או שחומה או כל דבר שגרמו לכם לחשוב שזה לא לגיטימי להמשך אליו) אבל אני כבר לא יודע לעשות את ההפרדה בין האמת לבין מה שגרמו לי להאמין?"
נכון, זה לא הארון שכולנו מכירים, אלא ארון הנורמות החברתיות שנכפו עלינו.
סוזי שוחחה איתי היום על 2 כתבות שהיא נתקלה בהן ושהסעירו אותה.
הכתבה הראשונה הייתה זאת. טור של מיכל שם טוב מאקו.
מיכאל היא סטנדאפיסטית שמנה שכותבת טור קבוע והפעם כתבה על חבר טוב שלה ,שדרן רדיו שמזיין דוגמניות אבל מתוודה "אני בארון. אוהב שמנות ותמיד אהבתי".
הוא ממשיך ואומר:
"אני אף פעם לא הודיתי בזה, אפילו ביני לבין עצמי, כי התביישתי. חשבתי שאני דפוק כשכולם חיפשו כוסיות ואני נמשכתי לשמנמונת עם השדיים השופעים שעל הבר, או כשכולם בים בחנו חבורת בנות ואני הסתכלתי דווקא על החברה השמנמנה הקופצנית שאף אחד מהם לא הכניס לדירוגים. הייתי מזיין דוגמניות ומפנטז על תחת עסיסי כמו שהייתי רואה באתרים שהייתי גולש אליהם בלי שאף אחד ידע"
בתור בחורה עם מטען בנושא (פיזי ונפשי
ולא, לא בגללי. לא בגלל שאני בחורה גדולה, אלא בגלל ילדות שקוראות מאמרים כאלה ומרגישות שמשיכה לשמנות היא פטיש, היא דבר אסור, היא דבר שצריך להסתיר ולהחביא.
והוא עוד ממשיך וצובט בנקודה הכואבת ואומר: "השפלתי נשים שמנות, נגעתי להן בנקודות הכי רגישות, לחצתי עליהן שיעשו דיאטה. בחוף הים הייתי מצביע על נשים ושואל בקול רם איך הן מעזות ללכת בבגד ים - דווקא על אלה שאותן הכי הייתי רוצה לחטוף עכשיו לאי בודד."
ואני חושבת על הנערה הצעירה שיצאה באותו היום מהבית, והסתכלו עליה, לחששו והצביעו, והיא חזרה הביתה והקיאה ובכתה והסתכלה במראה ושנאה את עצמה.
ואז הגיעה הכתבה השנייה שכמעט ואי אפשר לצפות בה. ילדות קטנות שמבקרות את עצמן, שונאות את עצמן, מתחילות דיאטה בגיל 7 והמילה הכי חשובה בעולם היא "רזה". הן נלחמות על אם רואים את הרווח בין הירכיים ועומדות בפוזות שונות ומשונות כדי שהרווח יהיה בולט. הן חיות כך כי זה מה שהן רואות מסביב, זו החברה שהכתיבה להן את הדרך, כי בן כיתתן מצוטט בכתבה כשהוא אומר שלא ייצא עם מלאות וכי מי שאוכלת המבורגר ליד אנשים מתנהגת לא לעניין, זה יוריד לו ממנה. אחת המצולמות בכתבה אומרת "בנים מתחילים רק עם מי שיפה" ואמא שלה שיושבת לידה אומרת "ומה זה יפה? יפה זה רזה".
וכן, כל משפט כזה מחלחל.
זו אמא שלהן שלא שמה לב שהילדה הקטנה שלה עומדת לידה כשהיא הביטה במראה ואמרה "איכס, איך השמנתי". זו אחותן הגדולה והשמנמנה שהיא בת 22 ואף פעם לא היה לה חבר כי אין בחור בין 22 שיהיה מוכן לצאת ולהסתובב עם שמנה ברחוב, לא משנה כמה הוא רוצה.
ונראה לי שהשנאה העצמית היא המקור כאן. להכל.
הנזק הוא כשאותו שדרן יודע מה הוא אוהב אבל לא מוכן להיות שלם עם עצמו, לקבל את עצמו, לתת דרור למשיכה ולאהבה,
ולנערות האלה ששונאות את עצמן כשהן מביטות במראה, ולא מאמינות שלעולם יהיו טובות כמו שהן.
ולאן זה עוד מחלחל? הרי השומן, אצלן במחשבה, הוא לא רק גורם מונע מבחינת משיכה, הוא יעכב אותן בחיים, והן לא תמצאנה חברות ואפילו יהיה להן קשה למצוא עבודה.
השקר המעוות הזה מחלחל לכל רובד, מרעיל את המחשבה שלנו ויוצר דור חדש ומפוחד של נשים שלעולן לא יהיו שלמות עם עצמן.
ואיפה אנחנו עוצרים את זה? היכן זה מחלחל גם אצלנו?
האם אתם אומרים לעצמכם "אני נמשך למה שאני נמשך כי ככה בחרתי וזה מי שאני" או לחילופין "אני מסתכלת על עצמי במראה ואוהבת אותי, לא משנה מה",
או שאתם יודעים לעצור ולומר "גם לי שטפו את המוח, גם לי יש משיכה אחרת (וזה לא משנה אם שמנה או רזה או גבוהה או שחומה או כל דבר שגרמו לכם לחשוב שזה לא לגיטימי להמשך אליו) אבל אני כבר לא יודע לעשות את ההפרדה בין האמת לבין מה שגרמו לי להאמין?"
