בוקר טוב הדסה וכולם
חם היום תרתי משמע.
על הבוקר, בומים נשמעים אצלי מאזור ת"א. הבית שלי הוא צפוני. מהמרפסת שלי אני צופה לנס ציונה, ראשל"צ וצפונה. אני שומעת את הבומים הרחוקים.
נכנסתי לשגרת האזעקות. אין לי כוח לפחד ואין לי חשק לפחד. עם הישמע האזעקה אני נכנסת לממ"ד בדיוק באותה הרגשה כמו שנכנסת לחדר האמבטיה לצחצח שיניים.
אתמול בצהריים קרא לי משהו מוזר.
בדרך כלל אני לא שומעת אזעקות בגלל איטום כפול של הזגוגיות. צופרים חלשים. מזגן. טלוויזיות פועלות. הכל ביחד, מתכון בטוח לאי שמיעת האזעקה.
אבל לא זה העניין. חיממתי לי את ארוחת הצהריים שלי והתיישבתי לי בסלון לאכול לבדי מול הטלוויזיה. לפתע אני שומעת אזעקה עולה ויורדת. עזבתי בשקט את הארוחה ונכנסתי
לי לממ"ד ותוך כדי אני מנסה להתקשר לבת שלי כדי לבדוק אם גם היא שומעת את האזעקה. לא הצלחתי לתפוס אותה ובטלוויזיה לא הופיעה שום כתובית המבשרת על אזעקה
באזור מגוריי.
חזרתי לסלון ופתאום אני שמה לב, שדלת הוויטרינה לא סגורה לגמרי אלא נשאר חריץ קטן שדרכו הרוח הצפונית חדרה והשמיעה שריקות עולות ויורדות...
נפל לי האסימון. עכשיו הבנתי סוף סוף איך זה ששמעתי אזעקות. זה היה מוזר מצד אחד, אבל גם מצחיק נורא מצד שני. חייכתי ואמרתי לעצמי איך העצבים שלנו מתעתעים בנו
בימים כה מתוחים.
מסקנה. לא משנה כמה ננסה לחזור לשגרה ולנסות לחיות עם זה. הגוף שלנו תמיד יהיה במתח בלתי פוסק, כל צפצוף או כל צופר משטרתי מקפיץ אותנו. האוזניים שלנו מתחדדות,
העיניים שלנו מנסות לראות רחוק כמה שיותר לראות אם נפל טיל ואיפה נפל. יש דברים שאי אפשר להתרגל אליהם לעולם. פעם ראשונה שאני מבינה על בשרי את מה שתושבי
שדרות והסביבה מרגישים כבר שנים רבות על בשרם.
יום שקט ורגוע שיהיה כאן לכולם
http://www.youtube.com/watch?v=0714IbwC3HA