עשור המשוגע של התיירות בנתב"ג
העשור המשוגע של התיירות בנתב"ג: ארבעה מיליון בחו"ל וזינוק בכניסות לארץ
השנה טסו לחו"ל פי שניים יותר מבתחילת העשור - והטירוף בלט עוד יותר בתיירות הנכנסת. איך תרמו לתפנית הגדולה מדיניות השמים הפתוחים וחברת Airbnb, האם אנחנו אמורים לשמוח או לדאוג ולאן כל זה הולך?
משה גלעד
זה לא חדש שישראלים אוהבים לנסוע, אבל בעשור האחרון הגיעה האהבה הזו לממדים פנטסטיים. ב–2010 נרשמו ארבעה מיליון יציאות של ישראלים לחו"ל. השנה מזנק המספר ליותר משמונה מיליון יציאות. יותר מארבעה מיליון ישראלים נסעו השנה לחו"ל — רבים מהם פעמיים או יותר. לפני עשור נסעו רק שני מיליון. כלומר, כמחצית מאוכלוסיית המדינה נסעה לחו"ל השנה. איני מכיר נתון דומה בעולם. אנחנו אוהבים לנסוע לחו"ל יותר מכולם. יש לנו כמובן נסיבות מקלות (חם, צפוף, הבת לומדת בחו"ל ואי אפשר לנסוע מכאן ברכבת לביירות), אבל זו עדיין תופעה מיוחדת במינה.
זה לא רק אנחנו. טירוף מוחלט בקנה מידה עולמי. זו כנראה ההגדרה היחידה שעשויה להתאים לתיאור הזינוק בתיירות, מישראל ואליה בעשור האחרון. הנתונים על מספר הנוסעים שעוברים בכל שנה בנתב"ג מצביעים על כך. ב–2010 עברו בנתב"ג בטיסות בינלאומיות 11.5 מיליון נוסעים. עשר שנים אחר כך צעדו על אותם מסועים 24 מיליון נוסעים. זה זינוק של יותר מ–100 אחוז, שלא מוכר באף מקום בעולם.
אם אהבתם את התורים השנה — חכו לשנה הבאה. ב–2020 צפוי השדה לדלג לקטגוריה של הגדולים — נמלי תעופה שבהם התנועה היא מעל 25 מיליון נוסעים. גם מספר התיירים שהגיעו דרך האוויר הוכפל. ב–2010 הנתון היה כ–1.9 מיליון, והשנה, כארבעה מיליון. יש כאלה, במשרד התיירות למשל, שחושבים שזה ההישג הגדול ביותר מאז שאברהם אבינו הגיע מחרן. אחרים מתחילים להרהר בקול רם: למה אנחנו צריכים את הנודניקים האלה והאם העסק כדאי?
לואו־קוסט אהובתי
קל לשים את האצבע על הרגע שבו החל השיגעון: הסכם השמים הפתוחים, שלנצח יירשם כהישג הגדול וכנראה היחיד של שר התחבורה דאז ישראל כץ, פתח את השערים ב–2013. חברות הלואו־קוסט פשטו על מסלולי שדה התעופה והשיטפון פרץ.
"איזיג'ט" הטיסה בשנת 2010 לישראל 130 אלף איש. השנה יעלו על מטוסיה בקווים הישראליים יותר ממיליון נוסעים. "טורקיש אירליינס", שהיתה החברה הזרה הגדולה ביותר בנתב"ג, פינתה את מקומה ל"ויזאייר" ההונגרית, עם 1.2 מיליון נוסעים בשנה. נתח השוק של "אל על", החברה הגדולה בנתב"ג, ירד משליש לרבע. השנה תטיס "אל על" כשישה מיליון נוסעים. הלואו־קוסט שולט.
חלק ממגמת השמים הפתוחים הוא צמיחה מהירה במספר היעדים שאליהם אפשר לטוס. האם חלמתם לטוס לקלוז'־נאפוקה? למה לא? זו עיר בצפון־מערב רומניה, 300 קילומטרים מבוקרשט. גרים בה 300 אלף תושבים. יש אליה טיסות לואו־קוסט בערך ב–100 שקל לכיוון. למה כדאי לטוס לקלוז'? איש לא יודע.
טיסות דומות יוצאות עכשיו לטימישוארה במערב רומניה, ללובלין בפולין, לקושיצה בסלובקיה ולדברצן בהונגריה. לא יעדים חלומיים, אבל זולים. המסקנה המתבקשת (בהנחה שאין בדברצן איזו אטרקציה שמעולם לא שמעתי עליה) היא שבסוף העשור הנוכחי לא חשוב לאן טסים. לפעמים פשוט חשוב לעוף מכאן.
אויבי הסביבה
במהלך העשור הזה יצאנו לנסיעות שהלכו והתקצרו. פעם, לפני כמה עשרות שנים, נסעו לשלושה שבועות. עכשיו נוסעים גם לשלושה ימים. המחירים זולים, היעדים נראים קרובים, חופשות בישראל הן יקרות וניקוי הראש הכרחי. סוף שבוע רומנטי ברומא, או כמה ימי שופינג בברלין נשמעים בתום העשור כמתנת יום הולדת סבירה. כל זה עומד כנראה להשתנות.
2019 תיזכר כשנת המפנה. זו השנה שבה תיירות וסביבה נפגשו, כדי לצעוד יחד לעשור הבא. איך הן עושות זאת? המונח "תיירות אקולוגית" גווע השנה, אני מקווה, באופן סופי. אין דבר כזה תיירות אקולוגית. כל תיירות גורמת נזק. אפשר ורצוי לגרום פחות נזק סביבתי, אבל גם המלון הירוק ביותר והטיול הסביבתי ביותר גורמים נזק.
טיסות מסחריות אחראיות אמנם רק לשני אחוז מפליטות הפחמן באטמוספירה, אבל קל יחסית להפנות אליהן אצבע מאשימה. טיסות נהפכו השנה, בפעם הראשונה, לאויב. חברות התעופה, קל להבין, לא אהבו את הגישה הזו. ארגון התעופה העולמי יצא נגד "תהליך שיימינג לא מוצדק". לדברי אנשי הארגון קל לשים אותם על הכוונת הסביבתית בעוד שהמזהמות הגדולות הן הממשלות.
המשך קריאה בלינק הבא
https://www.haaretz.co.il/gallery/t...o.il/gallery/trip/.premium-MAGAZINE-1.8316185
העשור המשוגע של התיירות בנתב"ג: ארבעה מיליון בחו"ל וזינוק בכניסות לארץ
השנה טסו לחו"ל פי שניים יותר מבתחילת העשור - והטירוף בלט עוד יותר בתיירות הנכנסת. איך תרמו לתפנית הגדולה מדיניות השמים הפתוחים וחברת Airbnb, האם אנחנו אמורים לשמוח או לדאוג ולאן כל זה הולך?
משה גלעד
זה לא חדש שישראלים אוהבים לנסוע, אבל בעשור האחרון הגיעה האהבה הזו לממדים פנטסטיים. ב–2010 נרשמו ארבעה מיליון יציאות של ישראלים לחו"ל. השנה מזנק המספר ליותר משמונה מיליון יציאות. יותר מארבעה מיליון ישראלים נסעו השנה לחו"ל — רבים מהם פעמיים או יותר. לפני עשור נסעו רק שני מיליון. כלומר, כמחצית מאוכלוסיית המדינה נסעה לחו"ל השנה. איני מכיר נתון דומה בעולם. אנחנו אוהבים לנסוע לחו"ל יותר מכולם. יש לנו כמובן נסיבות מקלות (חם, צפוף, הבת לומדת בחו"ל ואי אפשר לנסוע מכאן ברכבת לביירות), אבל זו עדיין תופעה מיוחדת במינה.
זה לא רק אנחנו. טירוף מוחלט בקנה מידה עולמי. זו כנראה ההגדרה היחידה שעשויה להתאים לתיאור הזינוק בתיירות, מישראל ואליה בעשור האחרון. הנתונים על מספר הנוסעים שעוברים בכל שנה בנתב"ג מצביעים על כך. ב–2010 עברו בנתב"ג בטיסות בינלאומיות 11.5 מיליון נוסעים. עשר שנים אחר כך צעדו על אותם מסועים 24 מיליון נוסעים. זה זינוק של יותר מ–100 אחוז, שלא מוכר באף מקום בעולם.
אם אהבתם את התורים השנה — חכו לשנה הבאה. ב–2020 צפוי השדה לדלג לקטגוריה של הגדולים — נמלי תעופה שבהם התנועה היא מעל 25 מיליון נוסעים. גם מספר התיירים שהגיעו דרך האוויר הוכפל. ב–2010 הנתון היה כ–1.9 מיליון, והשנה, כארבעה מיליון. יש כאלה, במשרד התיירות למשל, שחושבים שזה ההישג הגדול ביותר מאז שאברהם אבינו הגיע מחרן. אחרים מתחילים להרהר בקול רם: למה אנחנו צריכים את הנודניקים האלה והאם העסק כדאי?
לואו־קוסט אהובתי
קל לשים את האצבע על הרגע שבו החל השיגעון: הסכם השמים הפתוחים, שלנצח יירשם כהישג הגדול וכנראה היחיד של שר התחבורה דאז ישראל כץ, פתח את השערים ב–2013. חברות הלואו־קוסט פשטו על מסלולי שדה התעופה והשיטפון פרץ.
"איזיג'ט" הטיסה בשנת 2010 לישראל 130 אלף איש. השנה יעלו על מטוסיה בקווים הישראליים יותר ממיליון נוסעים. "טורקיש אירליינס", שהיתה החברה הזרה הגדולה ביותר בנתב"ג, פינתה את מקומה ל"ויזאייר" ההונגרית, עם 1.2 מיליון נוסעים בשנה. נתח השוק של "אל על", החברה הגדולה בנתב"ג, ירד משליש לרבע. השנה תטיס "אל על" כשישה מיליון נוסעים. הלואו־קוסט שולט.
חלק ממגמת השמים הפתוחים הוא צמיחה מהירה במספר היעדים שאליהם אפשר לטוס. האם חלמתם לטוס לקלוז'־נאפוקה? למה לא? זו עיר בצפון־מערב רומניה, 300 קילומטרים מבוקרשט. גרים בה 300 אלף תושבים. יש אליה טיסות לואו־קוסט בערך ב–100 שקל לכיוון. למה כדאי לטוס לקלוז'? איש לא יודע.
טיסות דומות יוצאות עכשיו לטימישוארה במערב רומניה, ללובלין בפולין, לקושיצה בסלובקיה ולדברצן בהונגריה. לא יעדים חלומיים, אבל זולים. המסקנה המתבקשת (בהנחה שאין בדברצן איזו אטרקציה שמעולם לא שמעתי עליה) היא שבסוף העשור הנוכחי לא חשוב לאן טסים. לפעמים פשוט חשוב לעוף מכאן.
אויבי הסביבה
במהלך העשור הזה יצאנו לנסיעות שהלכו והתקצרו. פעם, לפני כמה עשרות שנים, נסעו לשלושה שבועות. עכשיו נוסעים גם לשלושה ימים. המחירים זולים, היעדים נראים קרובים, חופשות בישראל הן יקרות וניקוי הראש הכרחי. סוף שבוע רומנטי ברומא, או כמה ימי שופינג בברלין נשמעים בתום העשור כמתנת יום הולדת סבירה. כל זה עומד כנראה להשתנות.
2019 תיזכר כשנת המפנה. זו השנה שבה תיירות וסביבה נפגשו, כדי לצעוד יחד לעשור הבא. איך הן עושות זאת? המונח "תיירות אקולוגית" גווע השנה, אני מקווה, באופן סופי. אין דבר כזה תיירות אקולוגית. כל תיירות גורמת נזק. אפשר ורצוי לגרום פחות נזק סביבתי, אבל גם המלון הירוק ביותר והטיול הסביבתי ביותר גורמים נזק.
טיסות מסחריות אחראיות אמנם רק לשני אחוז מפליטות הפחמן באטמוספירה, אבל קל יחסית להפנות אליהן אצבע מאשימה. טיסות נהפכו השנה, בפעם הראשונה, לאויב. חברות התעופה, קל להבין, לא אהבו את הגישה הזו. ארגון התעופה העולמי יצא נגד "תהליך שיימינג לא מוצדק". לדברי אנשי הארגון קל לשים אותם על הכוונת הסביבתית בעוד שהמזהמות הגדולות הן הממשלות.
המשך קריאה בלינק הבא
https://www.haaretz.co.il/gallery/t...o.il/gallery/trip/.premium-MAGAZINE-1.8316185