פריז שלא הכרתםן עד היום

דניאלה1311

Active member
מנהל
פריז שלא הכרתםן עד היום כתב הניו יורק טיימס יצא למסע רגלי של 56 ק"מ סובב פריז, מקומות שרובנו לא ראינו מעולם בביקורנו בפריז. הנה מה שהוא כתב:
לא מזמן ביליתי שבוע בהליכה סביב פריז. לפני שאתם מתחילים לפהק, הרשו לי להבהיר: הלכתי את כל הדרך סביב פריז. בתחילת כל יום נעלתי זוג נעלי סאקוני חבוטות, אכלתי ארוחת בוקר עשירה במלון שלי, ליד פורט דורה (Porte Dorée), דוחס פנקס ועט בכיסי ומתקדם רגלית, בניגוד לכיוון השעון, בשולי המטרופולין האליפטית.

לא ביקרתי ברובע הלטיני, לא הייתי ברובע לה מארה (Le Marais) או במונפרנאס (Montparnasse). דילגתי על הלובר, על מוזיאון ד'אורסיי (Musée d'Orsay) ועל מגדל אייפל. לא אכלתי צדפות בלה פרוקופ (Le Procope), לא ליקקתי גלידה בברתיון (Berthillon), לא טיילתי על גדות הסיין, אם כי חציתי את הנהר כמה פעמים על פני גשרים לא ידועים. בסך הכל הלכתי כ-56 קילומטרים (בכל בוקר נסעתי במטרו אל הנקודה שבה סיימתי את מסעי יום קודם), במסלול שעבר ברבעים המרוחקים ממרכז העיר והגיע אל השוליים המרוחקים עוד יותר של העיר.

פרי ריב גוש: הכירו את הרובע המודרני החדש בפריז
כיצד מצליח תאגיד האופנה הלא-אהוד לואי ויטון לעורר אמפתיה בתערוכה שהוא עצמו מימן?
לא פקקים ולא מחלפים: חיל הרגלים עומד לכבוש את פריז
כמו טיול בפארק (עם בנימין, מיטראן ונפוליאון השלישי)
בשישה ימים של שיטוט תחת שמים נקיים מעננים, במאי בשנה שעברה, ראיתי פריז מוכרת לפרקים – מסעדות הפועלים וחנויות הטבק, המאפיות עם ארומת השמרים ושיחות הבוקר, מעגלי התנועה העמוסים – ולפרקים מפתיעה: הגוש האורבני העמוס ורחב הידיים שבו גרים מרבית תושבי המטרופולין של פריז, כ-10 מיליון נפש.

חשבתי על ההליכה כשעשוע, שיטוט חופשי בעיר שאחרי שביליתי בה זמן רב כל כך התקשיתי לראות בעיניים רעננות. אבל התברר שהשתלבתי בתנועה אזרחית שפועלת במלוא הקיטור. למעשה, נעשה מאמץ משמעותי לצייר מחדש את הגבולות הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים של פריז, לפוצץ את מה שהסופרת מירה קמדר, תושבת פרבר פנטן (Pantin), כינתה "ההיגיון הנוקשה של מרכז ופריפריה, של שייכות והדרה".

תכנון המסלול

כל מי שנסע במונית משדה התעופה לתוך העיר הבחין באופן שבו ההיגיון הזה מתממש במציאות. כביש הטבעת הרב-נתיבי הסואן המכונה בולוואר פריפריק (Boulevard Périphérique), שנסלל בשנות ה-70 על השרידים האחרונים של ביצורי העיר, הפך למחסום בלתי חדיר. בתוך הכביש ההיקפי הזה שוכנים פלאיה של עיר האורות. מחוץ לו הפרברים, או כפי שהם מכונים כאן בפי כל, la banlieue. שם יש מיזמי דיור, דוכני קבב ותסיסה חברתית. כך לפחות הם נתפשים בדמיון הקולקטיבי.

המציאות מורכבת יותר, כמובן. שוליה של פריז וטלאי העיירות הקטנות הסובבות אותם מרתקים ומגוונים. אפשר למצוא שם מחנות מהגרים דחוסים, אזורי תעשייה ששינו את פניהם ויישובים בורגניים נוחים וירוקים. אכן נתקלתי בבתי דירות גבוהים, אבל מצאתי את עצמי לא פעם צועד בפארק מוצל, לאורך מסילת רכבת נטושה שהפכה למסלול להולכי רגל או ברחוב ראשי מנומנם בעיירה, שהיה יכול להיות חלק מהשוק בצרפת הכפרית.

מספר גדל והולך של פקידים ופעילים קיבלו על עצמם את משימת שיפור מעמדה של פריז הגדולה (Le Grand Paris). לא יהיה מוגזם להגיד שהנחושים ביותר ביניהם הם רנו שארל וויאניי דלורם, שהקימו את אתר האינטרנט Enlarge Your Paris, "האתר שיגרום לכם לשכוח את הפריפריה".

לפני שיצאתי לטיול שלי שלחתי אימייל לשארל ולדלורם והם הזמינו אותי ל"משרדם הזמני" בפריז, ששוכן בבית קפה ברחוב פובור סן דני (Rue du Faubourg Saint-Denis). במשך שעה וחצי שני הגברים המזוקנים, עיתונאי ומפיק קולנוע וטלוויזיה, סיפרו לי על ראשיתו של עידן חדש בפריז הגדולה: קו מטרו חדש שישרת רק את הפרברים מוקם בפאתי העיר, קו החשמלית ההיקפי, שנפתח לפני 12 שנים, יורחב; הפסקת הגבייה של תעריפים מיוחדים בתחבורה הציבורית באזורים מרוחקים ממרכז העיר; המשכן החדש של הפילהרמונית הפריזאית, שתיכנן האדריכל ז'אן נובל (Jean Nouvel); ארגון מחדש של הממשל במטרופולין, שהעניק לרשויות מוניציפליות שכנות לעיריית פריז משקל רב יותר בקבלת החלטות; ועוד ועוד. הם כמובן המטירו עלי שפע הצעות לטיול.

בטיול עצמו גיליתי לא מעט אתרים שאל רובם אפשר להגיע במטרו או בחשמלית, אם אינכם מתעקשים ללכת 56 קילומטרים סביב פריז, וגם חוויתי כמה חוויות. הנה כמה מהם: טיילתי ברגל ביער, ראיתי מקרוב את לבו החנוט של לואי ה-17, האזנתי ללהקה שניגנה מוזיקה לטינית בבניין ענק שבו היה בעבר מפעל שיש, לצד היפסטרים צרפתים ששתו בירה אמריקאית. לטשתי עיניים בכמה מהבניינים היפים-מכוערים שראיתי אי פעם, שנבנו בסגנון ברוטליטסי. אכלתי פיסת פילה דקה להפליא, עם אפונה ירוקה, במסעדה שלווה שבה הלחם מוגש בשקית יוטה מיניאטורית. וביקרתי במוזיאון ריק המציג רהיטים משנות ה-30 אשר, בהעדר מבקרים אחרים וללא סדרנים נראים לעין, התקשיתי מאוד שלא לשבת עליהם.

טעות ראשונה (שחזרה על עצמה): יין בארוחת הצהריים

יש משהו שכדאי להביא בחשבון לפני שיוצאים להקיף את פריז ברגל: העיר וכל פיתוייה לא יהססו לחתור נגדכם. כבר ביום הראשון למסע שלי, אחרי בוקר שבו הלכתי צפונה מהמלון שלי ב-Boulevard Soult וחלפתי על פניהם של חנות למנעולים, סוכנות לביטוח מכוניות, סנדלרייה ונציגים אחרים של חיי היום-יום הפריזאיים, ואחרי שתעיתי בפרבר בניולה (Bagnolet) הלא נאה, הרגשתי צורך עז לאכול ארוחת צהריים. חזרתי כמה רחובות לתוך העיר והושבתי את עצמי ליד שולחן על המדרכה בבית קפה הומה אדם ברובע המכונה לה פלוס (La Pelouse). אחרי מנת היום ב-11 יורו, קנקן של יין Brouilly צונן וקרם קרמל אחד, עצם המחשבה שעלי לשוב ולעמוד על רגלי, שלא לדבר על לשוב למסלול, נראתה מושכת פחות, מה גם שלנגד עיני נמשך בלי הפסקה המחזה משובב הנפש של מאות אנשים שפוקדים את הפינה הסואנת הזאת של בלוויל. אמרתי לעצמי שמעכשיו ועד שאגיע לסוף המסלול אתנזר מיין בארוחות הצהריים (הבטחה שלא הצלחתי לקיים).

אם יש תובנה אחת בולטת שאפשר להפיק מיום ההליכה הראשון הזה, שהסתיים ממש עם שקיעת השמש בפנטן, בטיילת שלאורך קנאל דה ל'אורק (Canal de l’Ourcq) – אתר שדלורם תיאר יותר מפעם אחת כ"שאנז אליזה של פריז הגדולה", הוא שאזורי השוליים של פריז שימשו לא פעם מעבדת ניסויים רחבת ידיים לאדריכלות נועזת מאוד.

מעבר לבולוואר דה מרשו (Boulevards des Maréchaux), הטבעת הפנימית שסובבת את הרחובות בגבולות של פריז המוכרת לרוב התיירים, השורות האחידות של בתים מתקופת ז'ורז'-אז'ן אוסמן (מתכנן עירוני צרפתי) מפנים את הבמה לשמיכת טלאים מגוונת של סגנונות בנייה מתקופות שונות. יש שם מבנים כתומי לבנים, המכונים HBM (Habitations à Bon Marché), שהוקמו בגבולות החיצוניים של העיר בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת כשיכונים במחירים נוחים. מחיריהם היום רחוקים מלהיות שווים לכל נפש. לידם פרויקטי הדיור אדירי הממדים מהתקופה שבין מלחמות העולם, הידועים בכינוים HLM - Habitations à Loyer Modéré. מבנים אלה מייצגים את המורשת המוכרת ביותר, אם לא האהובה ביותר, של האדריכל ומתכנן הערים לה קורבוזייה (Le Corbusier), שחזון השיכון הקולקטיבי שלו רודף את אזורי השוליים של פריז כמו רוח בבטון. אם כבר הזכרנו את לה קורבוזייה, ביום הרביעי לטיול שלי נתקלתי בבית ובסטודיו שלו באחד הפרברים המערביים. זה מבנה נעים להפליא, בקנה מידה אנושי. לך תבין.


השמים התכהו ואני ישבתי על שפת תעלה בפנטן והבטתי זמן רב הפה פעור במבנה המודולרי הניאו-ברוטליסטי שבו שוכן מרכז המחול הלאומי של צרפת. הבניין, שנבנה ב-1972, תוכנן על ידי ז'אק קליש ונועד לשמש את עיריית פנטן. באופן מוזר, גוש הבטון האפור מעורר בעת ובעונה אחת התלהבות ילדותית ותחושה של איום דיסטופי. כמה ימים אחר כך עמדתי נפעם באותה מידה מול M6B2, מבנה מגורים בן שנתיים של 17 קומות, שתיכנן אדואר פרנסואה.
כנסיות ציוריות ופנינים אחרות של מורשת האדריכלות הצרפתית נמצאות, כמובן, גם מחוץ למרכז פריז, אבל הן מעטות יותר. ביום השני לטיול שלי, בעודי צולע בגלל שלפוחית נכלולית שהתנחלה על הזרת בכף רגלי השמאלית, הגעתי לשוק קטן, שבו מוכרים ממערב ומצפון אפריקה הציעו את מרכולתם – מנשאים לאייפון, משקפי שמש, תיקי יד ועוד, שפוזרו על שמיכות ושולחנות מתקפלים – והתמזגו בחצר הרחבה שבכניסה לבזיליקת סן דני (Basilique Cathédrale de Saint-Denis).

----------------------------------------
אני מפסיקה כאן את ההעתקה בתקווה שתוכלו לקרוא את הסוף בקישור שנתתי, במידה ולא ותרצו שאשלח למישהי/הו מכם את ההמשך, אשמח לעשות זאת.
https://www.haaretz.co.il/travel/pa...o.il/travel/paris/.premium-MAGAZINE-1.6977085
 
בכלל, מרגש לקרוא על כל אותם הפרוייקטים להנגשת עוד ועוד
אזורים לתחבורה ציבורית, לאופניים, להליכה ברגל. זו חשיבה עירונית כה נכונה. בשנים אלה הולכים ומכשירים בחגורה המקיפה את העיר, מסלולי הליכה לאורך ה"חגורה הקטנה", היכן שפעם היתה מסילת רכבת. אחד כזה כבר הוכשר, בדרום הרובע ה-15, יש אחד שנפתח לאחרונה, נדמה לי, ברובע ה-20, ועוד ועוד יצטרפו במשך השנים הקרובות. להכשיר עוד ועוד שטחים ירוקים לטובת ההליכה, בעיר.

חלק ממה שהוא מתאר כאן ידוע למי שרוצים לקרוא עוד ולהרחיק מהמרכז, זו עיר באמת פנטסטית שבה אפשר פשוט לצאת וללכת. כבר עברו 5 שנים מאז ביקרתי לאחרונה ואני מתכננת בשנים הקרובות חזרה לשם. הייתי פשוט עושה את זה, יוצאת מהמלון והולכת בלי לדעת לאן. לאנשהו, בסוף אני מגיעה גם לקצה השני של העיר. ותמיד עוד התפתחויות, עוד מוזיאונים נפתחים, עוד הסבה של מבנים ישנים לטובת הקהילה.

אני מסכימה עם מה שהוא אומר לגבי היין בארוחת הצהריים, למרות שבימים אלה אני שותה מעט מאוד אלכוהול אם בכלל. אני מרחיבה את זה לארוחה גדולה. עד לאחרונה הייתי די היסטרית לגבי הרעיון של החשיבות שהצהריים תהיה הארוחה החשובה ביום. זה אכן כך בישראל. אבל כשאני באירופה זה כבר לא כך. כי אם אני אפילו חושבת על יין, זה חייב להיות לפני השינה כי זה מרדים. וארוחה קצת יותר עשירה מהרגיל, גם כן בערב (לא מאוחר מדי) אבל כבר לא בצהריים, כדי שלא להרגיש כובד אחר כך.

במיוחד שהיום בטיולים שלי אני הולכת יותר ויותר בטבע. לאכול אבל בצורה מתונה כדי לשמור על מרץ.
 

דניאלה1311

Active member
מנהל
מסכימה לדברים שכתבת
בארץ אוכלים צהרים "כבדים" (בלי יין) ובערב בן זוגי בכלל לא אוכל ואני אוכלת משהו קל וגם זה יחסית מוקדם. כשאנחנו בארופה מסתבר שאוכלים אכן ארוחת ערב מלאה אבל אצל הגרמנים לפחות, זה משהו בין 6 ל-7 בערב לפעמים 7:30.
&nbsp
הכתבה הזו על פריז גרמה לי לחשוב שאולי ניסע לפריז ונתרכז בדברים הלא שגרתיים/תיירותיים, בתקווה שאולי נצליח להשחיל עוד טיול כזה של שבוע.
 

לאונידס

Active member
יש חשיבות עצומה להנגשה של תחבורה ציבורית לתושבים המקומיים
אבל אם אין במקום אטרקציה תיירותית אזי אין בכך תועלת לתייר.
לדוגמה אני מאוד מקווה שמתל אביב תהיה תחבורה ציבורית טובה לערי הלווין כמו בת ים ראשון למיון רמת גן גבעתיים הרצליה וכו' (וגם בתוך תל אביב עצמה), אבל אני לא חושב שבזכות ההנגשה תגיע תיירות משמעותית לגבעתיים או פתח תקווה.
&nbsp
ובנייני ברוטליזם לא עושים לי את זה.
כל אחד וטעמו האישי, לטעם שלי יכול להיות מקרה יוצא דופן של בנין מסויים מעניין אבל ככלל הסגנון לטעמי מכוער.
כך שאם זוהי עיקר החוויה של אותו כתב מהניו יורק טיימס - אני מוותר.
וכמו שאמרתי, אין לי ויכוח עם טעמו של אותו כתב, זהו טעמי האישי.
&nbsp
ארוחות הן באמת עניין תרבותי, לא מתחבר לשעועית ברוטב עגבניות + נקניקיות לארוחת בוקר, מבחינת הבריטים זו ארוחת בוקר מצויינת.
 

xfwind

New member
 

sitvaniyot

New member
מעניין מאד - על זה עוד לא חשבתי
מזכיר לי באחד מטיולי ללונדון עליתי כל יום על קו אחר בתחתית ונסעתי לתחנה הסופית. שם התחלתי לשוטט ברגל. הכרתי שכונות של מהגרים מארצות שונות, ראיתי שווקים מעניינים ועוד ועוד. לפעמים נכנסתי לפאב לשוחח עם המקומיים, במקום אחד כאישה שלחו אותי לחדר נפרד שבו ישבתי לבד. נו טוב זה היה לפני שנים.
מאז עשיתי זאת גם בניו יורק ועוד מקומות. שווה.
 
למעלה