משהו שכתבתי בפייסבוק שלי על הוואנה
הוואנה, שברת לי את הלב, הנפש ומה שביניהם.
בסה"כ כמעט שלוש יממות בהוואנה, ליתר דיוק 70שעות, ורק רציתי לעלות על המטוס הראשון החוצה.
הדלות, החורבן, תחושה מעיקה, עיר חשוכה; עיר עתיקה שהמבנים הספרדיים בה בקלות יכלו לעלות בפאר שלהם על אלו של ברצלונה. אבל 60 שנה של שלטון קומוניסטי השאירו בה רק חורבן וריק (חוץ מבמבני השלטון כמובן). הכבישים ריקים, ריח של גז מזהם באויר, בניינים רבים זנוחים לאחר שהתמוטטו, המדפים ריקים. גם למי שיש קצת יותר, אין מה לקנות. שום דבר להתגאות בו.
בשדה"ת מאות קובנים עומדים במסלול האדום לשלם מכס על מוצרים שהביאו מחו"ל. כי בהוואנה אין מה לקנות. שוטרות מכס והגירה, רובן צעירות בחצאיות מיני וגרבוני רשת מסתובבות ומדברות עם מי שצריך בפנים חמורות סבר. האסוציאציה היתה משמר האמזונות של קדאפי בזמנו. אמרתי ליובל - בגיל 30 הן עוברות ל- back office?
וכדי להתריס, החתימו לי את הדרכון בצמוד לויזה האמריקאית. שיהיה לי לזכרון לעשור הקרוב. וגם לאמריקאים, למה לא.
ובעיר - כל דקה או שתיים עובר רכב אחד בכבישים שבעיר אחרת במקום אחר בעולם, בטח בעיר בה גרים 2.2 מליון איש, היו סואנים ופקוקים. וכל רכב שני, שריד לתקופת המכוניות האמריקאיות והרוסיות משנות ה- 50, ה- so called אטרקציה של קובה, משאיר עכשיו שובל פיח ישר לפרצוף.
בימים שבת וראשון העיר היתה שקטה יחסית, לקחו את אוטובוס התיירים לסיבוב hop on hop off אבל איפה בכלל היינו יורדים? בהיתי שעתיים במבנים שבורים, נטושים, "ברובע החדש" יחסית במבנים חדשים אבל ברחובות ריקים. אנשים רבים בתחנות אוטובוסים עם מבטים נואשים. רכבים פרטיים כנראה שכמעט אין, ואוטובוסים? פה ושם.
ביום שני כשהעיר התעוררה למסחר הסתובבנו קצת ב"אלנבי", מרכז העיר, לאחר ביקור מודרך במפעל סיגרים. העיר היתה קצת יותר סואנת, הרבה תלמידים בתלבושת אחידה הסתובבו ועשו לי קצת יותר שמח בלב, אבל כשמציצים לחנויות, לפסאז'ים (mercado) רואים מדפים ריקים. פירות וירקות, בשר וגבינות - מה שיש נמכר במעט, ובדוכנים פתוחים ("ירקנים") ברחוב.
מציצים לבניינים ורואים חדרי מדרגות חרבים, חשוכים. אין "לובי" ו"חיפוי" כמו שאנחנו מכירים. מה שהיה, אם היה נפל ולא שופץ. המון חוטי חשמל בין הבניינים ובתוכם.
גם בטיילת המלקון שאם היתה במדינה הגיונית היו בה בניינים מפוארים, ששווים בטח המון, יש בניינים ממוטטים, בניינים עם קומות שאנשים לא גרים בהם, וקומות שאנשים כן גרים בהם, ונותרת המחשבה מה קורה לאותן משפחות כשגם הבית שלהם הופך לבלתי ראוי למגורים - לאן הם מתגלגלים?
כשנסענו אחר כך לנופש המושלם בחיינו, אמרתי למישהו - גבר, מבוגר, לבן, עשיר, פריבילג - שלא בדיוק התרשמתי מקובה, שהעיר דלה וחרבה. והוא אמר לי - "אבל האנשים שמחים". זה סיפור שסופר במשך 60 שנות קומוניזם, וע"י תיירים דשנים שבאו לסיור אנתרופולגי מרתק וחזרו לבתים הנוחים שלהם בעולם הראשון, וזה סיפור שכולו מופרך.
וכן שלושה יממות הייתי במועקה מתמשכת - כמויות של כלבים, ראיתי לפחות 100 במו עיני, מסתובבים ברחובות. עלובים, נטושים, מתגרדים, לא מלוטפים, ללא יחס. לאנשים אין לתת לעצמם, מה יעשו עם הכלבים? ולא כלבים מטילי אימים, ולא מוכי כלבת (מאיפה יביאו כלבת, האי סגור ונמליו מפוקחים היטב), כלבים חמודים, פרוותיים, מחפשים אוכל, מחפשים להתרכבל, מחפשים יד אדם אוהבת.
כן, נשבר לי הלב.
הוואנה, שברת לי את הלב, הנפש ומה שביניהם.
בסה"כ כמעט שלוש יממות בהוואנה, ליתר דיוק 70שעות, ורק רציתי לעלות על המטוס הראשון החוצה.
הדלות, החורבן, תחושה מעיקה, עיר חשוכה; עיר עתיקה שהמבנים הספרדיים בה בקלות יכלו לעלות בפאר שלהם על אלו של ברצלונה. אבל 60 שנה של שלטון קומוניסטי השאירו בה רק חורבן וריק (חוץ מבמבני השלטון כמובן). הכבישים ריקים, ריח של גז מזהם באויר, בניינים רבים זנוחים לאחר שהתמוטטו, המדפים ריקים. גם למי שיש קצת יותר, אין מה לקנות. שום דבר להתגאות בו.
בשדה"ת מאות קובנים עומדים במסלול האדום לשלם מכס על מוצרים שהביאו מחו"ל. כי בהוואנה אין מה לקנות. שוטרות מכס והגירה, רובן צעירות בחצאיות מיני וגרבוני רשת מסתובבות ומדברות עם מי שצריך בפנים חמורות סבר. האסוציאציה היתה משמר האמזונות של קדאפי בזמנו. אמרתי ליובל - בגיל 30 הן עוברות ל- back office?
וכדי להתריס, החתימו לי את הדרכון בצמוד לויזה האמריקאית. שיהיה לי לזכרון לעשור הקרוב. וגם לאמריקאים, למה לא.
ובעיר - כל דקה או שתיים עובר רכב אחד בכבישים שבעיר אחרת במקום אחר בעולם, בטח בעיר בה גרים 2.2 מליון איש, היו סואנים ופקוקים. וכל רכב שני, שריד לתקופת המכוניות האמריקאיות והרוסיות משנות ה- 50, ה- so called אטרקציה של קובה, משאיר עכשיו שובל פיח ישר לפרצוף.
בימים שבת וראשון העיר היתה שקטה יחסית, לקחו את אוטובוס התיירים לסיבוב hop on hop off אבל איפה בכלל היינו יורדים? בהיתי שעתיים במבנים שבורים, נטושים, "ברובע החדש" יחסית במבנים חדשים אבל ברחובות ריקים. אנשים רבים בתחנות אוטובוסים עם מבטים נואשים. רכבים פרטיים כנראה שכמעט אין, ואוטובוסים? פה ושם.
ביום שני כשהעיר התעוררה למסחר הסתובבנו קצת ב"אלנבי", מרכז העיר, לאחר ביקור מודרך במפעל סיגרים. העיר היתה קצת יותר סואנת, הרבה תלמידים בתלבושת אחידה הסתובבו ועשו לי קצת יותר שמח בלב, אבל כשמציצים לחנויות, לפסאז'ים (mercado) רואים מדפים ריקים. פירות וירקות, בשר וגבינות - מה שיש נמכר במעט, ובדוכנים פתוחים ("ירקנים") ברחוב.
מציצים לבניינים ורואים חדרי מדרגות חרבים, חשוכים. אין "לובי" ו"חיפוי" כמו שאנחנו מכירים. מה שהיה, אם היה נפל ולא שופץ. המון חוטי חשמל בין הבניינים ובתוכם.
גם בטיילת המלקון שאם היתה במדינה הגיונית היו בה בניינים מפוארים, ששווים בטח המון, יש בניינים ממוטטים, בניינים עם קומות שאנשים לא גרים בהם, וקומות שאנשים כן גרים בהם, ונותרת המחשבה מה קורה לאותן משפחות כשגם הבית שלהם הופך לבלתי ראוי למגורים - לאן הם מתגלגלים?
כשנסענו אחר כך לנופש המושלם בחיינו, אמרתי למישהו - גבר, מבוגר, לבן, עשיר, פריבילג - שלא בדיוק התרשמתי מקובה, שהעיר דלה וחרבה. והוא אמר לי - "אבל האנשים שמחים". זה סיפור שסופר במשך 60 שנות קומוניזם, וע"י תיירים דשנים שבאו לסיור אנתרופולגי מרתק וחזרו לבתים הנוחים שלהם בעולם הראשון, וזה סיפור שכולו מופרך.
וכן שלושה יממות הייתי במועקה מתמשכת - כמויות של כלבים, ראיתי לפחות 100 במו עיני, מסתובבים ברחובות. עלובים, נטושים, מתגרדים, לא מלוטפים, ללא יחס. לאנשים אין לתת לעצמם, מה יעשו עם הכלבים? ולא כלבים מטילי אימים, ולא מוכי כלבת (מאיפה יביאו כלבת, האי סגור ונמליו מפוקחים היטב), כלבים חמודים, פרוותיים, מחפשים אוכל, מחפשים להתרכבל, מחפשים יד אדם אוהבת.
כן, נשבר לי הלב.
