דעתי היא שאין כאן סולידריות
או יכולת לשים את עצמך במקום האחר/ת. אם קבוצה של אנשים קשי יום בוחרת בצעדים כאלה, זה אומר דרשני. ואין צעד שעשוי להיות אפקטיבי, שאינו פוגע באחרים. אחרת לא משיגים כלום.
אם היה כאן שלטון ראוי עם נורמות מוסריות בסיסיות, הנושא של קיום בכבוד לקבוצות אוכלוסיה מוחלשות היה גם הוא נפתר. אבל באווירה של איש ואישה לעצמם, זה המצב.
אני צריכה להדגיש שהתגובה הזאת שלי היא עקרונית. אם היתה לי טיסה קרובה, הייתי מרגישה אחרת. כעס אולי, בעיקר חשש ממה יהיה עם מקומות לינה בחו"ל, האם יישמרו לי האם לא.
כשחזרתי מחוץ לארץ בשבוע שעבר המזוודה שלי לא הועמסה בשדה. התברר שזו היתה שביתה של סבלים שפוטרו לכאורה כי היו עובדים זמניים. בפועל אמרו לי בחברת שירותי הקרקע, שלדעתם יש צורך בסבלים נוספים, לאור כניסתה של ראיינאיר לשדה. ברגע עצמו כעסתי, הרמתי את הקול אפילו. אבל היה לי ברור כבר אז, שיש פרופורציות. אני לא הורסת את הגב שלי בעבודת כפיים, אני לא צריכה לנסוע מרחק רב הלוך וחזור כדי לקחת את המזוודה, בסך הכל אני חלק ממיעוט פריבילגי שכרגע לפחות, חייו אינם בסכנה כלכלית, שלא לדבר על קיומית. אז באתי יום אחר ולקחתי את המזוודה, שעמדה בשדה 27 שעות.
אם לא היו שובתים הסבלים, היה איזושהי סיכוי לחזרתם לעבודה? לא. הם היו חייבים לגרום נזק כלשהו כדי שיתייחסו אליהם.