אפרופו אוכל בשדה התעופה - היום בהארץ ביקורת על נתב"ג
אני מחבב נמלי תעופה כמעט כמו שאני אוהב תחנות רכבת. ההמולה העניינית, הכריזה הרב-לשונית, ההמתנה המרוגשת. בעוד שהטיסה עצמה היא לרוב חוויה די מפוקפקת, הדקות הארוכות שלפניה – בין ענייני המנהלות ועד הרגע שבו צועדים בשרוול או נוסעים עד המטוס בפייק אוטובוס - הן די אחלה, בסך הכל.
קצת קשה להתאפק ולא לאכול משהו בזמן הזה. אם זו התרגשות, אולי העצבנות וקוצר הרוח; או הרצון לדלג על מה שמוגש (או נמכר) בטיסה, אולי בכלל הכוונה לנסות לישון בה – כך או כך, אדם מוצא את עצמו רעב בנמל התעופה. וגם אם אינו רעב, אוכל בכל זאת. כי ככה זה. אתה בלימבו. הכל הגיוני ולא הגיוני גם יחד. בורקס באמצע הלילה? פיצה בשעת בוקר מוקדמת? יאללה.
לא מעט נכתב בשנים האחרונות על מחירי האוכל והקפה בנמל התעופה בן גוריון. למעשה, זו הזווית היחידה שעולה בכל פעם לגבי העניין. היא כמובן נכונה וצודקת – מדובר בחזירות ובחוסר פרופורציה מבהיל – אבל היא מפספסת אמת אחרת, פשוטה לא פחות: היצע האוכל בטרמינל 3 הוא עלוב. בנתב"ג יהיו מאושרים אם תקנו סיגריות, אלכוהול, בגדים או טלוויזיות – אבל שתאכלו משהו טעים באמת, שהוא לא רק ברירת מחדל? זה לא מעניין אף אחד.
מתחם האוכל הנתב"גי - בו עברו ב-2016 כ-17 וחצי מיליון נוסעים - מציע, נכון להיום, סניפים של רשתות "קפה ג'ו", "ארומה", "בורגר ראנץ'", "פיצה האט" ובר סושי של מסעדת "פריים". מדי פעם, עם סיום תקופת זיכיון של אחד הדוכנים, הוא מפנה את מקומו לאחר, אך המנגינה לעולם נשארת: אוכל בסיסי, פלסטיקי, לא מושקע, שמקסימום ממלא את הבטן אבל אפילו לא מנסה לשמח את הלב. ויקר, לא נשכח.
"פיצה האט" בנמל התעופה בן גוריון. קטן, שמנוני, לא מספיק טעים
"פיצה האט" בנמל התעופה בן גוריון. קטן, שמנוני, לא מספיק טעיםערן לאור
18 שקל עלה לי משולש מרגריטה ללא תוספות בדוכן של "פיצה האט". יש איזה מין הסכם לא כתוב בינינו ובין הרשת הזו: הקוטר של הפיצה הוא לא מהגדולים שיש, אבל היא מפצה על כך באמצעות בצק עבה ושמנוני. ועדיין, זה היה סלייס פיצה קטן למדי ולא באמת טעים, עם רוטב עגבניות מתוק יתר על המידה וגבינה לא איכותית מספיק. סתם פיצה בינונית מינוס, שאם היתה נמכרת מתחת לבית שלכם, לא הייתם נותנים לה הזדמנות שנייה. ולא ששאר התפריט מנסה להבריק או לחרוג מהשגרה.
שעתיים מכאן, וההבדלים מתחדדים. נמל התעופה סביהה גקצ'ן שבאיסטנבול אינו עצום כמו אחיו הגדול אטאטורק (שירת בשנה שעברה "רק" 29 וחצי מיליון נוסעים) אבל מציע קולקציה מכובדת מאוד של אופציות זלילה. גם כאן לא נפקד מקומן של רשתות המזון המהיר ("מקדונלדס", "ברגר קינג", "סבארו", "סטארבאקס"), אבל לצדן גם מסעדה איטלקית עם פיצות ופסטות מלאכת יד, בר-מסעדה עם שידורי ספורט, מזללת דוֹנר (שווארמה) עם מנות טורקיות נוספות ושני דוכנים של קפה ומאפים.
ויטרינת המאפים ב"Mado Cafe" בנמל התעופה סביהה גקצ'ן באיסטנבול. לא ביתי - אבל אותנטי
ויטרינת המאפים ב"Mado Cafe" בנמל התעופה סביהה גקצ'ן באיסטנבול. לא ביתי - אבל אותנטיערן לאור
הוויטרינה המגרה של אחד מהם, "Mado Cafe", לא השאירה הרבה מקום להתלבטות. הזמנתי מאפה מאורך ממולא בשר וריבוע של סו-בורק עם גבינה שעלו 30 לירות טורקיות (שכמעט שוות בערכן לשקל). מאפה הגבינה, למרות שלא חומם דיו, היה טעים; דפים דקים ועדינים של בצק יופקה, העליון שבהם שחום ופריך, שביניהם משובצת בנדיבות גבינה מלוחה. מאפה הבשר היה מוצלח אף יותר – גדול, עמוס בבשר כבש שמנוני ומתובל היטב ובפיסות קטנטנות של פלפלים, שיצרו מעין גרסה סגורה של לחמג'ון. בסך הכל דוכן מאפים בדיוטי פרי, אין לי אשליה שאיזו אופה טורקייה אותנטית עמלה עליהם שם במטבח האחורי, ועדיין זה היה ביתי במידה ומספק מאוד.
לנמל התעופה ארלנדה, צפונית לסטוקהולם (כ-25 מיליון נוסעים ב-2016), הגעתי בשעת צהריים שדרשה ארוחה מלאה יותר. לא פחות מ-50 מסעדות, בתי קפה ומזללות פזורים בו, מחציתם בטרמינל 5 הגדול. הבחירה נפלה דווקא על הדוכן שאליו השתרך התור הארוך ביותר - "MAX", סניף של רשת ההמבורגרים הוותיקה בשוודיה, שחוגגת בשנה הבאה יום הולדת 50.
תשכחו מה"בורגר ראנץ'" המקומי, גם מענקיות ההמבורגרים החו"ליות. "MAX" היתה יכולה להתחרות בכבוד בכל דיינר המבורגרים תל אביבי עדכני. אלו לא רק הטריות שבהקה מכל מרכיב באוכל וההקפדה על תוצרת שוודית מקומית, אלא בעיקר התפריט המגוון והמודרני, שמצד אחד מדגיש את היותן של המנות "ירוקות" מבחינה סביבתית ובריאותית, ומנגד קורץ גם לגדול חובבי הג'אנק. ולמרות שמדובר בנמל תעופה, והקהל שבוי וממהר, אפשר לבחור כאן לא פחות מ-12 המבורגרים מבשר בקר, ששה שעשויים מעוף ועוד שלושה צמחוניים (כולל המבורגר גבינת חלוּמי מפתה במיוחד), לצד תוספות שגרתיות יותר ופחות, וגם שתייה במילוי חוזר ובמחיר מגוחך.
מסקציית ה"דה לוקס" הזמנתי ארוחה של צ'יזבורגר שהוגש בתוך לחמניית בריוש, צ'יפס דק עם מעטה פריך במיוחד ושתייה (90 קרונות שוודיות, כ-36 שקל) ותוספת של חמישה מקלות מוצרלה (31 קרונות שוודיות, כ-13 שקל). ההמבורגר – מבשר טרי או מקסימום מקירור, בוודאי לא קפוא ממפעל - היה מצוין, בעל מרקם גס יחסית לז'אנר; לחמניית הבריוש הרכה החזיקה אותו טוב באופן די מפתיע, כשהגבינה ובמיוחד רוטב חלפיניו מעולה העניקו עסיסיות נוספת. מכאן גם נשלחת קריאה להמבורגריות המקומיות, רשתות ועצמאיות – הבו לנו מוצרלה סטיקס, אין נשנוש כיפי מהם.
חזרתי, במציאות וגם בטקסט הזה, לנקודת ההתחלה המבאסת: נתב"ג. בתל אביב בפרט ובישראל בכלל יש אוכל רחוב מעולה, מהטובים בעולם. באמת. אף לא פירור ממנו מצליח להשתחל מבין דלתות הטרמינל שלנו. למה שלא יוגשו שם, למשל, הפלאפל-שניצל-סביח של "הקוסם"? ההמבורגר של עומר מילר? הפיצה של "ברוקלין"?
לאחרונה פורסם כי מכרז חדש בנמל התעופה יבטיח מחירים שפויים יותר לקפה וקרואסון. כשיסיימו לטפל בזה, יש עניין חשוב לא פחות לדאוג לו.
http://www.haaretz.co.il/food/street-food-review/.premium-1.3921094