סיפור הפוך
כשהייתי בת עשרה, יצאתי עם ההורים שלי לאירופה.
 
ההורים שלי היו חסכניים בצורה הכי טיפשית שאפשר. אז אבא שלי החליט שמשדה התעופה קל להגיע לציריך ברכבת. מה שנכון. ואם כבר הגענו ברכבת לעיר, קל יהיה ללכת למלון, עם המזוודות. בזמנו (שנות ה80 המוקדמות) למזוודות לא היו גלגלים. אמא שלי לא אוהבת גבעות, ואני ואבא שלי ובעיקר אבא שלי, סחבנו את כל המזוודות (שאמא שלי ארזה עם הרבה יותר מדי משקל - זה היה לפני הגבלות משקל). המלון הוא רק שלושה רחובות מהתחנה, כך נאמר על ידי אבא שלי.
 
אממה, התחנה גדולה, ועד שיצאנו ממנה זה כבר שלושה רחובות לכוון הלא נכון. ציריך היא לא בדיוק עיר שטוחה, והמלון היה מרחק 20 דקות הליכה במעלה ההר. הגענו למלון, וההורים שלי היו חייבים לקחת את שאר היום למנוחה (היה כבר יותר זול לקחת טקסי, אם עושים חישוב). אני, שהייתי אז בת 17, רציתי לצאת להסתובב בעיר.
 
פעם אחרת, אני נסעתי לישראל בעצמי לבקור הורים. היות ואני מכירה את ניו יורק, בקשתי מבעלי שיסיע אותי לניו הייבן ומשם אגיע לאחותי בתחבורה צבורית (עם מזוודה קטנה), ובערב אצא לשדה התעופה (JFK) עצמאית. זה היה מעולה. ידעתי מה אני עושה, אני מכירה את הסאבווי, המזוודה היתה קטנטונת, והיה לי ים של זמן. יכולתי לנוח בדירה של אחותי, ולהפגש איתה לארוחת צהריים. לא היה שום צורך במונית, פשוט כי זה לא היה טיול. עדיין, בכניסה והיציאה מהסבווי נוסעים עזרו לי להעביר את המזוודה (קטנטונת, כבר אמרתי?) מעל הקרוסלה, כי לא הייתי זריזה מספיק בשבילם. לא הייתי מעיזה לעשות את זה כתיירת.