בתיאוריה של הספרות מבחינים בין 3 קולות
-בעיקר בפרוזה, שם הענין מורכב מאוד, וכתוצאה מכך, בביקורת של ספרים שאינם "פרוזה אמנותית" אלא סתם "פרוזה"
: הסופר - האדם החי שישב וכתב, וחשב, והגה וכו' [ פעמים רבות יש לו צוות שעוזר לו: עורך או עורכים, קורא ראשון, חברים, מומחים שונים, יועצים וכו' ] - אני מתייחס רק לטקסט אמנותי. [ספרי מתח/משטרה וכו' נעזרים רבות באנשים מהתחום כדי להפוך את הסיפור לריאליסטי יותר]. מחבר - דמות ביניים בין הסופר לבין המספר. ככל שהמחבר קרוב לסופר, כך הטקסט יהיה יותר ביוגרפי, עד האאוטוביוגרפיה, וככל שהמחבר מתרחק מהסופר כנראה נקרא סיפור שמפריד בין הריאלי לבין הבדיוני [ המחבר ]. נוטים לייחס למחבר את ענין העמדה ביחס ל.. , גישות אידיאולוגיות, פוליטיות וכו' שאפשר להסיק מהסיפור/הרומאן. כפי שראית במאמר של ארנה גולן, היא הפרידה באופן נוקשה מאוד בין המחבר לבין המספר, ולבסוף נסתה לאזן את שתי הדמויות באמצעות חיטוט בעגנון הביוגרפי, האדם שעמד וכתב. המספר - הקול שמספר את הסיפור. לפעמים אין דמות מאחורי הקול, ואנחנו קוראים לו "מספר כל יודע", לפעמים יש לו דמות [ ואם זה מספר בגוף שלישי, כזה שלרגע לא אומר אני ] ברור שהמחבר [ראה הסבר קודם ] טורח שנדע מיהו, מהי עמדתו וכו' ישנו מספר בגוף ראשון, זה שמספר על עצמו. לפעמים הוא רק עד [ ואז הגיבור הוא דמות אחרת, מה שמייצר מערכת אירונית מורכבת בתוך הסיפור ], כזה שרואה ומדווח, יש שהוא הגיבור, הסיפור הוא עליו. לגבי מספר בגוף ראשון עולה תמיד שאלת המהימנות [ ודוק, אצל גולן העיסוק המופרז ברשימות של קהילה מטרתו הפיכת המספר למהימן כמה שאפשר יותר, על מנת לבסס אירוניה במתח בין שני המישורים של הסיפור - מישור גלוי - קידוש השם [המספר ] מישור סמוי - עונש על חטא הגאווה/היבריס [המחבר] ולא אירוניה הנובעת ממהימנות או חוסר מהימנות של המספר. בוודאי שהסופר לעולם אינו מספר. גם בסיטואציית ההיגוד הכי אינטימית- הורה וצאצאו/תו, המספר - האם או האב אינם המספר של הסיפור. דבר אחרון - גישות מודרניסטיות בחקר הספרות נוטות מאוד לעמדה שיש לחקור ולחפש את התשתית [ אינפראטקסטורה] של כל יצירה, כי היא האמת. בטח אתה זוכר את התיאוריה של חומסקי על הדקדוק הגנרטיבי ועל תבנית היסוד ממנה השפה נוצרת - is generated . מכאן גם בספרות התחילו לחפש מבני על ומבני עומק [ לאחרונה קראתי ספרון שכתב בנימין הרושבסקי - ריתמוס הָרחבוּת אצל אצ"ג, ושם הוא מנכיח בצורה הבולטת ביותר את אופיה של הקריאה הסטרוקטורליסטית בשירה. משקל דו קומתי, מבני עותק תימאטיים וכו' בדרך כלל, הגישה הזו בנויה על שרטוט של מבני על ומבני עומק. הפוסטמודרניזם בכלל לא מאמין שיש מצב כזה של גובה-עומק, בטח לא בלשון, שהיא כל כולה רק סימנים ולא כלום. לכן שיטת הקריאה והכתיבה הפוסטמודרניסטית תצרף צירופים ובאמצעות סמיכות ה"דברים" זה לזה תעלה "אמת" כלשהי. אם ארנה גולן לא היתה מנסה באמצעות הענין ההיסטורי והצגת מקור היטורי ראשוני לשקף עמדת עומק [ אמת!], אלא רק היתה מציבה כאפשרות את הענין ההיסטורי כרצף של דבריה, זו היתה כתיבה פוסטמודרניסטית מובהקת.
-בעיקר בפרוזה, שם הענין מורכב מאוד, וכתוצאה מכך, בביקורת של ספרים שאינם "פרוזה אמנותית" אלא סתם "פרוזה"
