לפעמים ויקיפדיה ממש מרגיזה.

[יוסי ר1]

לפעמים ויקיפדיה ממש מרגיזה.

לא מזמן קראתי את "מחולת המוות" של עגנון, וסקרן אותי מה לויקיפדיה יש לחדש על הסיפור. וזה לשונה: "בסיפור "מחולת המוות או הנאהבים והנעימים" של עגנון מתפרץ בן הפריץ לחתונת זוג יהודי, רוצח את החתן וחוטף את הכלה. לאחר זמן קצר נערך טקס נישואיהם, אך החתן המת מופיע בטקס, והכלה יוצאת עמו במחול, עד שהיא נופלת מתה גם היא." אז איפה טעינו? אז ככה: לא בן הפריץ, כי אם הפריץ עצמו. לא הפריץ ולא בנו מתחתנים עם הכלה - היא נחטפת לאחר טקס הנישואין שנערך עם הבחור היהודי. החתן המת לא מופיע בשום טקס. הם לא רוקדים שום ריקוד בחייהם. את ריקוד המוות הם רוקדים אחרי ששניהם כבר מתים. בקיצור, ממש לא ברור לי למה מישהו טורח לערוך ערך בוויקיפדיה, אם העריכה שלו מרושלת בכל משפט ומילה.

 

[קלייטון.ש]

לא קראתי אבל הסיפור שהבאת מויקיפדיה

נשמע ממש טוב. אם עורך ויקיפדיה המציא אותו אז הוא בחור מוכשר.

 

[יוסי ר1]

חולת המות הוא כנראה הסיפור האחרון שעגנון

כתב ביידיש. זהו סיפור שהפשט שלו - ומה שרמוז בו - הם שני הפכים. כמעט ניגוד מלא...

 

[חיא2]

הסיפור של נגיב מחפוז

"אחרי 20 שנה" בו "זכות האדון ללילה הראשון" עוסק כמו עגנון בסוגיה האיומה הזו: "זכות הלילה הראשון".. אצל מחפוז זה הופך לסיפור נקמה אקזיזנטציאלי רב עוצמה של זהות עצמית. אצל עגנון זה סיפור על "קידוש השם"

 

[יוסי ר1]

וואללה. לא הכרתי את הספר, מכיר רק את אחרי 20 שנה של או הנרי.

(וגם את זכות הלילה הראשון...). &nbsp &nbsp אז זהו. נפלת בפח, ידידי היקר. זה לא סיפור על קידוש השם. זה מה שהמספר רוצה שתחשוב, "סיפור על קידוש השם". אבל המחבר (ולא הסופר) רוצה לספר סיפור של החטא ועונשו. תיכף אמצא ואעלה מאמר של מישהי שטוחנת את הסיפור הזה עד דק. &nbsp

 

[חיא2]

מחפוז נותן שם לסיפור שלו, כרפרור ל-או הנרי

לא נורא

מותר ליפול ב"פח". אתה יודע, אגב, שעגנון היה מאותם שלעגו לחוקרי ספרות שניסו לתת פרשנות "אחת" ו"חד משמעית" לסיפוריו. הכתיבה האירונית שלו מטבעה פנתה לאפשרויות שונות של פרשנות.

 

[אספרסו2]

מעניין

וגם אלו שכתבו את הספרים שמלווים את העם הנבחר כהצדקה להתנהגות מוזרה גרמו לדורות על דורות של בוחשים בכתביהם תוך שהם מתפלפלים על קוצו של יוד וממציאים המצאות מפרי דמיונם תוך שהם משכנעים קלי דעת ובורים בשטויות אינספור. מי שאוכל בשר פרה למשל הוא קניבל נרקופיל שכן היא היתה אישה שלבשה ביקיני פעם.

 

[יוסי ר1]

מובן שעגנון משאיר לקורא לבחור בין אפשרויות פרשנות שונות.

אבל לפעמים, בעיקר בסיפור הזה, הוא מפזר על פני השטח בלי סוף רמזים שמוליכים אותך להבנה אחת. למשל - סיפור של מוות על קידוש השם. &nbsp אבל מרומזים במובלע רמזים יותר עמומים, שנותנים פירוש הפוך לגמרי - לא מוות על קידוש השם, אלא מוות כעונש על חטאים!. &nbsp הנה מאמר של ארנה גולן, את מי שהסיפור מעניין, אני מאוד ממליץ על המאמר הנ"ל שמסביר הפוך על הפוך... &nbsp

 

[יוסי ר1]

ועוד עניין אחד, די ייחודי לעגנון דווקא -

שיש לו כמה גרסאות לכל סיפור. כל פעם שהסיפור מתפרסם פעם נוספת, יש שינויים. ובדרך כלל לא שינויי סגנון או עריכה אסטטית, אלא משפטים שמשנים את המשמעות לגמרי. &nbsp למשל - בסיפור שלו על ליל הסדר, סוף הסיפור מופיע בשתי גרסאות: באחת - שמש בית המדרש נושא את האלמנה לאשה, והסיפור נגמר באושר ואושר. (טוב, אולי גם עושר מצד האלמנה). אבל בגרסא אחרת - הם רצו להתחתן, אבל זה לא התממש, כי האלמנה רצתה לעלות לארץ, והשמש לא. ולכן נפרדו - הסיפור שהוביל כמעט לאיחוד - נגדע כי הייתה להם מחלוקת בדבר הצורך העכשווי לעלות ארצה.

 

[קלייטון.ש]

גם באהובת הקצין הצרפתי יש שני סופים הפוכים

גם שם, בסוף אחד הם מתחתנים ובסוף האחר נפרדים. אותי זה מעצבן לגמרי. לא אוהב ככה. רוצה סוף ברור ועדיף סוף טוב. סופים רעים יש די והותר בחיים הממשיים.

 

[חיא2]

אתהה מבין שגם הוא הבין שהוא מפרנס

דוקטורנטים, חוקרים, כותבי מאמרים ומה לא, בשל שינויי הגרסאות.

 

[קלייטון.ש]

לא יכול להיות מוות על קידוש השם וגם כעונש על חטאים?

הבן אדם בין כה וכה יכול למות רק פעם אחת (בכל גלגול) אז למה לא להעמיס על המוות שלו כמה שיותר דברים טובים.

 

[יוסי ר1]

בסיפור הכל יכול להיות. שאלף כדורים ירו על ג'ימס בונד,

אבל הוא ניצל (בזכות נערת בונד הנוכחית שהסיטה את הקליעים בקימורי גופה) &nbsp אבל כשאתה מספר סיפור עם "מוסר השכל", לא טוב שזה יהיה דו משמעי. והנה, עגנון בגיחוך מתחת לשפם, מביא לנו בסיפור אחד שניים, ואתה צריך לבחור למה התכוון המחבר, למה התכוון המספר, ולמה התכוון שי עגנון. &nbsp (הוא אגב מן הסתם היה אומר - תשאלו את קורצוויל. קורצוויל זה המפרש. (כשבהזדמנות אחרת נאמר שתמיד קורצוויל היה טועה בפירוש הראשון...))

 

[חיא2]

אבל, "סיפורי לקח" או "סיפורי מוסר" הצחיקו את עגנון

לפחות לדעתי, עד דמעות. בשל כך הוא כתב בצורה אירונית מובהקת [ לכתוב שיש מישור גלוי ומישור סמוי, חתרני, זה לומר: אירוניה.

 

[חיא2]

ש'ני ימות, היא היתה מורה שלי ב- BA

על אף שאינני זוכר לה חסד כלשהו, מה שאטיוד אוהב להגיד על מורים תקף לגביה, אקרא. מה כבר יקרה לי.

 

[יוסי ר1]

וואללה. לא נתקלתי בה עד שחפשתי חומר על הסיפור הנ"ל.

ואחרי הקריאה את שכתבה, התרשמתי שהיא מקפידה בפרטים וגם יודעת להוציא מהם מיץ שעל פניו לא נראה שיש. &nbsp ראה לדוגמא במאמר הנ"ל, על ההבדלים בין נוסחי הסיפור השונים בסיפור מחשבות הנערה, על הצל הנופל כשהפרש מתקרב. שינוי נוסח במילה אחת נותן משמעות שונה לגמרי, והיא עומדת על זה יפה.

 

[חיא2]

איזה מזל שלא למדתי פלפולי תלמידי חכמים

וקוצו של יו"ד נותרה קצה גרפי בקצה האות יו"ד. מן הסתם אתה מבין את עמדתי ביחס למאמר הספקולטיבי, שמבסס עצמו על הנחה היסטורית בלתי מוכחת בעליל, אלא רק בקירוב [ מה שקוראין בבית המשפט - נסיבתי ] על זמן הסיפור, ומציאת שתים או שלוש נקודות דמיון בסיפור לכללים שנכתבו בפנקס ליטא כזה או אחר. מכאן לבנות תמונת חטא, תודעתי, שעליו מוענשים חתן וכלה באמצעות נבוכדנאצר העכשווי לזמן, ההיסטורי המשוער של הסיפור, הפריץ- לטעמי, לפחות, זו הגזמה, או "פרשנות יתר" או כמו שכתבתי "קוצו של יוד". ענין "הצל הנופל" - חילופי הגרסאות והתירוץ המגוחך לחילופי הגרסאות.. אבל אפילו עפ"י התירוץ שלה "כבר נכתב פעם" - ברור שהמחבר [ לא המספר ] הרהר בינו לבינו והחליט שככל הנראה גם הוא הגזים בהענשת הנערה על מחשבה בלבד. תראה - התמונה העולה מהסיפור עפ"י פרשנותה של גולן מזעזעת במיוחד - גם כך האל היהודי לא בדיוק רך, נעים אבל בסיפור שהיא כתבה, הוא מעניש באלימות ובמוות גם על המחשבה.. לידו ה"אח הגדול" אפס. אאל"ט התפיסה הדתית לא שופטת מחשבות [כי רק אלוהים יכול ] אלא מעשים, ולפחות לפי הבנתי אלוהים העניש את בני ישראל רק על מעשיהם, לא על מחשבותיהם. [ מעשה = דיבור!]. ועל מה? בגד, כתב מיוני לבעל מעה או בלבול בשכלה של כלה?? [ כיוון שהוצפתי השבוע בפרשת קרח ועדתו, אני דווקא משווה את עצמת האלימות האלוהית שם לבין האלימות דרך הפריץ של אלוהים ]. לא פלא שהיא נזקקה אח"כ לבלבל את המוח על "הסופר ש"י עגנון" שאין לה מושג בסיסי מה הוא חושב, המסקנות מהפרשנות שלה מעלות תמונת עולם דתית קיצונית וממש מסוכנת. בשלב מסוים חשבתי שאולי היא רואה בסיפור מעין מקבילה לבת יפתח, אבל האפשרויות של אינטרפרטציה חדשה, חדשנית שלא נכתבה כמותה, בסגנון הלימוד התלמודי... אני מסכם מבחינתי: הסיפור אירוני, בכך אף היא מודה, יש יסוד גלוי ויש יסוד חתרני [ מה שהיא מכנה "מספר" ו- "מחבר" ]. האירוניה מונעת הסקת כל מסקנה חד משמעית, כלומר אם אהיה נדיב מאוד- הסיפור הוא סיפור של קידוש השם, שעפ"י פתיחת תשובתה - התרסה כנגד האל בשני מובנים: קידוש השם של הזוג שפגישתם במותם מתריס כנגד אלימות העולם והיעדר השגחה אלוהית, וההתרסה השניה היא כנגד האלימות האלוהית - השגחה פרטית מוגזמת.

 

[יוסי ר1]

ואו, טחנת אותה עד דק...

המאמר מבסס עצמו על הנחת עובדות היסטוריות שונות במועדים שונים (גזירות ועד הרבנים). אני לא בקיא באיזה גזירות גזרו באיזו שנה, אבל חזקה עלי שאם הכותבת ציינה מה היה מתי, יש לה על מה לסמוך, אחרת היו קוטלים אותה אפריורית, ר"ל עוד לפני שהיו נכנסים לדון בעצם הטענות. &nbsp הפרשנות שלה מעלה אל קנא ונוקם באופן המחמיר ביותר. נכון גם לי זה היה קשה מאוד. אבל קשה זה לא אומר שלא אפשרי שזה מה שעגנון רצה להביא - העמדת חטא העובר על גזירת ראשי הקהילה - לחטא שדינו מוות, בעיקר בעידן בו פוגרומים היו מעשי יום יום. &nbsp חילופי גרסאות - לענ"ד דווקא כאן בהחלט יש מקום לומר שכל שינוי בניסוח, כמעט מחייב שינוי בטענה אותה טוען המספר. אחרת לא היה מתקן רק קצת סגנון. &nbsp מסכים שהיומרנות לקבוע מה דעת עגנון בנושא היא יומרנות, אבל לא עניין מופרך, כשמחפשים משמעות וטעמים למה שכתב. &nbsp

 

[חיא2]

ידוע לך על מישהו שטרח להגיב למאמר הזה?

הסברה המושתתת על ציטוטים רבים, וקירובי ענין אפשרית, אבל לדעתי היא תוספת אישית של חקרני עגנון, ולא חוקרי עגנון*. אני בטוח ששמת לב למעבר שלה מציטוטי המקרא שמציגים דמות מסוימת מאוד, שגילומה, לדעתה, הוא הפריץ. לא בכדי כתבתי ולא בטעות "נבוכדנאצר" ולא בכדי נזדקקה החוקרת לציטוטין מובהקים מירמיהו. בשלב הזה של הקריאה כבר חשבתי שאני קורא עוד אלגוריה, והכלה היא עם ישראל והחתן הוא המשיח. לטעמי ארנה גולן כתבה אינטרפרטציה יפה בה היא כתבה סיפור חדש לגמרי, בגישות פרשנויות ליברליות ופוסטמודרניסטיות מאוד, זו בהחלט פרשנות לגיטימית. דא עקא, שהיא כתבה אותה בשלהי המודרניזם, ולא בטוח כלל שהמושג "פוסטמודרניזם" היה מוכר לה, ר"ל, הטכניקה והאסטרטגיה של כתיבה ריזומית [ לא הירארכית אלא באמצעות צירוף ענינים זה לזה ללא חיפוש ה"אמת" הוודאית]. לגבי מעמד הסופר ויצירתו - ההיסוס בו כתבה נבע מכך שהיא חלקה על דעת האידיאולוגיה הפרשנית של החוג לספרות בירושלים באותה תקופה - ניו-קריטיצזם ו"ויתור על דמות הסופר הקונקרטי בהליך הפרשנות". היא התיחסה לאדם. שמת לב שהיא נמנעה מאמירה המכילה "פסיכו/פסיכולוגיה" בדבריה, זו זהירות אקדמית ראויה. ולסופה של תשובה - המאמר שכתבה מרתק, דווקא בגלל המופרכות שלו, לטעמי, ולו רק הכלים בהם השתמשה, האינטדסציפלינריות הרבה, הרחבת השיח והדיון. -------------------------- * השימוש בשמו של עגנון מצביע אל המספר ולא אל הסופא הביוגרפי-ההיסטורי עצמו. זו מטונימיה קלישאתית שמקובלת מאוד בכתיבה על יצירות ספרות או אחרות.

 

[יוסי ר1]

אני לא בטוח שיש לי כלים להבין כל שכתבת על הגישות פרשניות

ולגבי "עגנון" כסופר או כמספר - העמוד האחרון במאמר מדבר בצורה ברורה ביותר על עגנון האיש והסופר, דמות מובחנת מ"המספר".