הנה מאמר-תגובה של אחד שאני קורא
אורי קליין, לא תמיד מסכים..
לכל אלה שאינם מנויים על 'הארץ' ומפסידים כותבים ממש טובים:
- - - - - - -
קולנוע | האזרח קליין
אזהרת ספוילר: אורי קליין עונה לקוראים שטוענים שהוא מקלקל להם את הסרט
קוראים לא מעטים טוענים כלפי מבקר הקולנוע של "הארץ" כי הוא מכביר ספוילרים. הנה תשובתו של אורי קליין
פורסם ב-11.12.19
ב-2002, זמן קצר אחרי ש"הפסנתרן" של רומן פולנסקי יצא לאקרנים בישראל וכתבתי עליו ביקורת, קיבלתי מכתב מחאה זועם מאחת הקוראות. כותבת המכתב הכריזה שלעולם לא תקרא אותי עוד, כי בביקורתי קילקלתי לה את הסרט – כשגיליתי את סופו. באותה תקופה נהגתי לענות במכתב לקוראים שפנו אלי, כפי שאני עונה היום למיילים, גם אם התהליך היה מורכב יותר: לקחת דף, לכתוב בעט את תשובתי בנימוס הראוי, גם אם הופנו אלי טענות או שאלות הזויות (פעם שאל אותי קורא אם אני זוכר במקרה סרט צרפתי שרואים בו גבר חוצה כביש עם כלב. עניתי לו שאני זקוק לפרטים נוספים), לקפל את הדף, להכניסו למעטפה, לכתוב את כתובתם של הנמענים, להדביק בול ולשלוח.
גם לאותה קוראת זועמת עניתי בדרך זו. כתבתי לה שאם סרט מבוסס על אוטוביוגרפיה, סימן שכותב האוטוביוגרפיה היה בחיים כשכתב אותה, כך שמהבחינה הזאת לא חשפתי לפניה מידע שאסור היה לי לגלות: לדיסלב שפילמן, שאת סיפורו הציג סרטו של פולנסקי, אכן שרד את השואה. הוספתי שאם לא ידעה כי מלחמת העולם השנייה הסתיימה, ואני חשפתי זאת בפניה ובכך קילקלתי לה את הסרט, אני שמח לבשר לה שהמלחמה הזאת לפחות מאחורינו.
היתה זו אחת הפעמים הראשונות שהופנתה כלפי מחאה בדבר מה שאנו מכנים כיום "ספוילר". למיטב זיכרוני, המושג עדיין לא היה קיים אז או שהשימוש בו לא היה שכיח כפי שהוא היום בעקבות חדירתו של האינטרנט לחיינו ואיתו גם הטוקבקים. אינני עוקב באדיקות אחר הטוקבקים העולים לרשת בעקבות הביקורות שאני כותב, וכלל וכלל אין לי מושג על המתרחש ברשתות החברתיות, מכיוון שאינני מחובר אף לא לאחת מהן. אבל לפעמים אני מתפתה לשמוע את קול הקוראים, ואחת הטענות העיקריות המופנות כלפי היא שיש בביקורותי ספוילרים רבים מדי. טענות אלה מגיעות לעתים לידי אבסורד, והן מושמעות גם כאשר אני כולל בביקורת "אזהרת ספוילרים", האמורה לסמן לקוראים שאם אינם רוצים לדעת עוד, כדאי שיפסיקו לקרוא כאן. לא בדקתי, אבל היה מעניין לדעת אם גם מבקרי תיאטרון וספרות נאלצים להשתמש באזהרה זו כמגננה מפני "אימת הספוילרים", או רק מבקרי קולנוע וטלוויזיה, ואם כן למה.
- פרסומת -
אני קופץ 17 שנים קדימה – מ-2002 ל-5 בדצמבר השנה, היום שבו עלתה לאתר "הארץ" ביקורתי על "וארדה על אנייס", סרטה האחרון של אנייס וארדה, המוקרן כעת בישראל ובו הבמאית הגדולה נפרדת מחייה, מאמנותה ומאיתנו. לא חלף זמן רב, וכבר עלה הטוקבק הבא, שלדעתי הביא את אימת הספוילרים לשיאה האבסורדי, ואני מצטט אותו במדויק: "אורי, מספיק כבר ספוילרים. עברנו את שנות ה-80 מזמן!!!! לא טרחתי לקרוא, כדי שלא תצליח שוב לקלקל לי". כל מי שצפו כבר בסרטה של וארדה יודעים שאם יש סרט שאינו טומן בחובו סכנת ספוילרים, הרי הוא סרט זה, שבו וארדה בת ה-90 סוקרת את יצירתה ומביעה את דעותיה על קולנוע, אמנות ופוליטיקה. כמעט מיותר גם לתהות איך זה שאותו טוקבקיסט או טוקבקיסטית לא קראו כלל את הביקורת ובכל זאת יודעים שהיא כוללת לכאורה ספוילרים? זה הזכיר לי כמה פוליטיקאים מקומיים שתוקפים סרטים ישראליים בלי שראו אותם, ואף מסרבים לראות אותם, אך עושים זאת בערמומיות דמגוגית רבה יותר מאותו טוקבקיסט־ית אלמוני או פלונית.
אינני מפחית, כמובן, מחשיבותה של זהירות בכל הנוגע לספוילרים, כדי לא לפגוע בהנאתו של הצופה. לפיכך לא אגלה לעולם את זהותו של הרוצח בסרט מתח נוסח "רצח כתוב היטב", המוקרן כעת בישראל, ולא אחשוף שום טוויסט עלילתי האמור להפתיע את הצופים. אך הבהלה מאימת הספוילרים עלולה גם לפגוע במעשה הביקורת כפי שאני מבין אותו, ולהגביל אותו. האם באמת ניתן לדון בסרט כביצירה אמנותית, על משמעותה, אמירותיה, מעלותיה או מחדליה, בלי למקם את הדיון על הבסיס העלילתי שלה? לא תיתכן ביקורת שאינה מנומקת, וההנמקה אינה יכולה להתעלם מהיסודות הנרטיביים של סרט, עם כל הזהירות שדבר זה מחייב.
- פרסומת -
לפעמים יש לי הרגשה שחלק מהטוקבקיסטים המלינים על ספוילרים בביקורותַי עושים זאת רק כדי לתקוף (דוגמה עדכנית נוספת: בעקבות ביקורתי על "סיפור נישואים" של נואה באומבך, שאף הוא מוקרן כעת בארץ, כתב טוקבקיסט בשם זיו באלו המלים והאיות: "ספירת את כול הסרט יא דפוק!!!"), ואחרים היו מעדיפים שהביקורת תשמש להם אך ורק כמדור צרכנות, הממליץ אם כדאי להם ללכת לסרט או לא. בהקשר זה מסתמנת לאחרונה נטייה שהיא דווקא חיובית בעיני – של טוקבקיסטים הטוענים כי ברגע שאני ממליץ על סרט הם נמנעים מלצפות בו. גישה זו לגיטימית בעיני כמו זו ההפוכה לה, מכיוון שגם אלו הפועלים על פי המלצותי וגם אלה שיפעלו אוטומטית באופן הפוך להן קלטו את אמות המידה שמנחות אותי כמבקר קולנוע.
מכל מקום, לאלה המתייחסים לביקורת קולנוע אך ורק כמדור צרכנות, ואינם מתעניינים בה עצמה, אני מציע פשוט להתבונן במספר הכוכבים שהענקתי לסרט כדי להחליט אם ברצונם לצפות בו. כשלעצמי אני מכיר ביעילותו של הדירוג, אף שאינני מחובבי הענקת הציונים ליצירות אמנות. אלה מבין אנשי הקבוצה הזאת שמעוניינים בכל זאת במעט מידע נוסף, עשויים להסתפק בציון הז'אנר וארץ המוצא. ולמי ביניהם שרוצים לדעת משהו גם על עלילת הסרט, אגיד שיש בה התחלה, אמצע וסוף. בהכרזה כזו, בוודאות, אין ספוילר (למרות שהבמאי ז'אן־לוק גודאר הכריז פעם שלכל סרט צריכים להיות התחלה, אמצע וסוף, אבל לאו דווקא בסדר הזה).
משאלת לבי היא שכל מי שאכן מתעניינים בביקורת הקולנוע יצפו בסרט קודם שיקראו את ביקורתי עליו, וכך בעיית הספוילרים – שהפכה לסוג של אובססיה בעלת סימנים פרנואידיים – תיפתר מאליה. אבל אני יודע שזו אינה משאלת לב ריאלית. הפתרון היחיד הוא שאותה קבוצה מצומצמת תבדוק תחילה מהו הציון שהענקתי לסרט, תחליט אם הוא מצדיק צפייה בסרט או לא על פי יחסה אלי כמבקר קולנוע, ואם אכן תחליט לצפות בו – תקרא את הביקורת בעקבות הצפייה, תסכים לה או תתנגד לה.
השיוט בין הטוקבקים מעלה לעתים טענות מעניינות, שראוי להתייחס אליהן. המתקפה הגורפת עלי בעקבות קטילתי את סרטו של וודי אלן "יום גשום בניו יורק" (בחודש אוקטובר), למשל, כללה לא רק האשמות בספוילרים, אלא גם את הטענה הבאה: מכיוון שהעוקבים אחר כתיבתי יודעים שאינני חסיד מושבע של וודי אלן, הם צפו מה יהיה אופיה של ביקורתי על סרטו החדש, ולפיכך כדאי שאמנע להבא מלבקר את סרטיו. טענה זו מעלה את השאלה אם עדיף למבקר קולנוע לכתוב רק על במאים וסרטים שהוא אוהב – ויש לכך תקדימים בתולדות הביקורת העולמית – ובשלב מסוים לנטוש את הכתיבה על במאים וסרטים שהוא מעריך פחות, גם אם יש להם חשיבות בתולדות הקולנוע, ולוודי אלן ולכמה מסרטיו יש כמובן חשיבות שכזאת. אחשוב על כך, ובינתיים אומר לכל ציידי הספוילרים (ואגב, האם ידעתם שהאקדמיה ללשון העברית הציעה להעניק לספוילר את השם העברי המשעשע "קלקלן"?): תרגיעו.
תגיות:
קולנוע
