מה אספר לכם, עדין לא נרגעתי...

שיח סלימאן

Well-known member
מנהל
בדבר אחד אתה כנראה צודק

&nbsp
לא כל כך סביר שמישהו יטיח בפני מישהו אחר "יא חתיכת ילד בעל צרכים מיוחדים".
אבל זה לא בגלל המהות אלא כי לא נוח להשתמש בביטוי כל כך ארוך.
&nbsp
אם למפגר הייתה מילה חלופית קצרה יותר מן הסתם גם היא הייתה הופכת תוך זמן מה לכינוי גנאי.
 

diday

Member
גם כאן הורים נאבקים לשינוי הסטטוס, בלי להבין

שהם פוגעים בצאצא לכל חייו.
עם הסטטוס, המדינה מחויבת לתמוך בו. בלי הסטטוס במוקדם או במאוחר הוא אבוד.
 

קלייטון.ש

Well-known member
תעיר חופשי

גם במקרא המילה זקן מופיע במובן שלילי. יצחק זקן ועיניו תיכהן מראות (בראשית כז א), ופרק יח מספר על אברהם ושרה הזקנים ושרה שמבטיחים לה שתלד צוחקת בקרבה ואומרת "אחרי בלותי היתה לי עדנה, ואדוני זקן". כלומר לזקנה יש משמעויות שליליות טבעיות שהתקיימו לאורך כל ההיסטוריה. אלה משמעויות שמתלוות למצב הפיזי, ולא למילה שמציינת אותו. לא החברה של ימינו או הצעירים של ימינו הם שאשמים ביחס שלילי לזקנה. הביולוגיה אשמה.
הילד בן ה-16 יטיח בך כינויי גנאי עם כל מילה שתספק לו. מה מונע ממנו לקרוא לך "אזרח ותיק מסריח"? זה צירוף בלתי אפשרי? משהו במילים לא מסתדר?
אפשר להביא הרבה דוגמאות לתהליך שבו החלפת מילים נכשלת בניקוי משמעויות שליליות אבל אני אוהב במיוחד את דוגמת המילה "שירותים". פעם זו היתה מחראה ומשתנה. אחרי כן ניסו "בית הכבוד", "בית הכסא", והגיעו ל"שירותים". אבל כשאתה אומר "שירותים" כולם חושבים על משתנה וכולם יודעים מה עושים שם.
הניסיונות האלה לנקות משמעויות שליליות מובילים גם לדברים מוזרים. למשל המחוקק החליט להחליף את המונח "משפחה חד הורית" במונח "משפחה שבראשה הורה עצמאי". בטענה שלילד גם אחרי גירושין יש שני הורים. זה נכון אבל המשפחה התפרקה ויש שתי משפחות, ובכל אחת יש הורה יחיד, וזו הנקודה. מספר ההורים הוא הנקודה. ואף אחד לא מבין את המונח החדש כך שצריך כל הזמן להזכיר את הקודם.
ניסיונות נוספים של המחוקק שראיתי הם להחליף בדקדקנות את המונח "מעביד" במונח "מעסיק", כי "מעביד" יש לו משמעויות של נוגש עבדים. אבל את "עובד" לא החליפו. אז מה התועלת? ועוד ניסיון מוזר הוא שהחליפו את "חופשת לידה" ב-"תקופת לידה והורות". לא ברור לי לגמרי למה. אולי כי "חופשה" צורם להם שהרי ההורים עובדים קשה בזמן הזה, בטיפול בתינוק. אבל "חופשה" התייחס למצב האמא ביחס לעבודה שלה אצל המעסיק. ושוב צריך כל הזמן להזכיר את המונח הקודם כנראה כי אנשים לא יודעים על איזו "תקופת הורות" מדברים (הורות נמשכת כל חיי הילד).
לסיכום כל האנרגיה שמושקעת בניקוי השפה, היא חסרת תוחלת. משמעויות שליליות נובעות ממהותו של הדבר המסומן ולא מהסימן. תקרא לו "זקן", "אזרח ותיק" או "שלמה", כל מילה תספוג עד מהרה את המשמעויות של הקודמת.

הערות נוספות תתקבלנה בברכה.
 

יוסי ר1

Active member
"הערות נוספות תתקבלנה בברכה"? אז תתחיל לברך:

במקרא זיקנה היא גם לציון גיל כרונולוגי על תחלואיו, אבל לא פחות מכך ציון גיל כרונולוגי על היתרונות והכבוד הנלוים לו:
"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ." הזקנים הם אנשי בינה, שיכולים להחכים את הצעירים בידע על דרכו של עולם.
ואילו משלי, שלפי המסורת נכתב בשיא אונו של שלמה, הרבה לפני זקנתו, משבח גם הוא זיקנה באשר היא - "תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם, וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה."
" עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה, בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא "
" עֲטֶרֶת זְקֵנִים - בְּנֵי בָנִים, וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם "
&nbsp
שנמשיך?
 

קלייטון.ש

Well-known member
הם היו יותר חכמים אז

אנשים כיום חושבים שההתקדמות המדעית והטכנולוגית עושה אותנו יותר חכמים מהקדמונים. בגלל שאחרי אלפי שנים תפסנו איך עובדת מערכת השמש ובגלל שיש לנו תאוריה על היווצרות היקום, ובגלל שמישהו גילה את הפניצילין, אז יוצא שאנחנו יותר חכמים.
אבל זו טעות, והיא מתחילה בגישה השגויה כאילו מדע וטכנולוגיה מעידים על חוכמה.
 

יוסי ר1

Active member
אני חושב שהעריכו אז ידע + ניסיון חיים.

היום ידע כבר לא בעייה כלל - אבל גם אחת הבעיות הגדולות שיש.
לכל בן תשחורת יש היום סלולארי, ובו אפליקציית חיפוש - כך שכמעט כל הידע האנושי בכל תחום בכל ארץ בכל תקופה נמצא במרחק הקלדת שורה אחת והמתנה של חצי שנייה.
אבל - לחלק גדול מאוד אין מושג מה עושים עם הידע הזה. איך מבינים אותו. מה המשמעות שלו. איך אני מסנטז עם מידע אחר שיש לי. איך אני מבין דבר מתוך דבר.
&nbsp
קדמונינו, עם הידע המצומצם יחסית, השכילו לדעת שהגיל נותן כלים לעיבוד המידע, ולאפשרות הגעה לתובנות מחכימות.
ולכן העריכו את הזקן.
 

קלייטון.ש

Well-known member
ואני חושב שהחיים שלהם היו הרבה יותר קשים

וכשהחיים קשים אנשים מחכימים. חיים קלים מובילים לטפשות. אנשים יותר מבוגרים ואנשים זקנים יותר חכמים כי התמודדו עם יותר קשיים ואתגרים מאנשים צעירים.
 

צליליתה

New member
אני לא חושבת שאנשים זקנים יותר חכמים

אני חושבת שהחכמה שלהם אחרת

חכמת הצעירים מתבססת על אנרגיה, כח, אימפולסיביות, חושים חדים, חשיבה מהירה, וכו, חכמת האזרחים הותיקים מתבססת על ידע, נסיון חיים, אינטגרציה של מידע, וכו.

כשאגב, נתקלתי לא מזמן במחקר מעניין שהשווה תוצאות של צעירים מול לא צעירים במגוון מטלות ומבחנים לבדיקת יכולות קוגנטיביות, ונמצא שהבעיה העיקרית של המבוגרים נובעת מהירידה שלהם בכושר הראיה והשמיעה, עובדה שאין עליה עוררין, וכשהשוו את התנאים מסתבר שאין פערים בין הקבוצות

נראה לי , לפחות מתוך קריאה, שבימים עברו ידעו להעריך טוב יותר ולנצל את הטוב שבכל גיל
 

קלייטון.ש

Well-known member
זו השאלה של ההבדל בין חוכמה ואינטליגנציה

ובכלל בין חוכמה, לתבונה, פיקחות, אינטליגנציה וכולי.
כמו שאומרים ההבדל בין חכם ופיקח שהחכם לא נכנס למצבים שהפיקח יודע איך לצאת מהם.
ואינטליגנציה, או יכולות קוגניטיביות כפי שאת אומרת, ברור שמודדת כישורים שאין להם קשר לחוכמה.
אנשים צעירים יכולים להיות פיקחים ואינטליגנטים, אבל זה שונה מהחוכמה של הזקנים. שהם בעצמם היו פעם צעירים וצברו חוכמה עם השנים.
 

שיח סלימאן

Well-known member
מנהל
ברור, אין שום קשר בין חכמה וגיל

&nbsp
ילד קטן וטיפש יגדל ויהפוך למבוגר טיפש וילד קטן וחכם יהפוך לחכם גדול.
&nbsp
מותר המבוגר על הילד הוא אך ורק הנסיון שצבר במשך שנות חייו הארוכים אבל גם זה הופך אותו לחכם רק אם יש לו את החומרה המתאימה שמאפשרת לו להפיק לקחים מהנסיון אחרת הנסיון שלו שווה לת... .
 

חיא2

New member
בדיוק , החומרה..

לכן יש מאמץ אדיר של מערכות חינוך בכל העולם [ אצלנו זה בעייתי, כי בחברה סמכותנית, עם שרי חינוך שמאמינים שה' הוא השליט היחיד, ולכן אין מצבי כאוס או חסרי עקרונות או תשובות ] להפוך את ההוראה למעין הנחייה, ולקדם לימוד מיומנויות מורכבות של חשיבה ועבודה בצוותים.
 

חיא2

New member
מצטרף לדבריך יוסי ומוסיף קצת..

כיום אין בעיה בנגישות אל הידע. אבל איך מטפלים בידע, איך מנתחים אותו, איך בודקים אמיתותו, יישימותו, חשיבותו?
כולנו דוקטורים מומחים באישור אוניברסיטת גוגל, ביה"ס לרפואה על שם גוגל, וחלקנו מסרבים לקבל טיפול רפואי בגלל המנטור הגדול. זו תוצאה של נגישות לידע, ואפס מיומנויות לגעת בידע זה, למעט ליקוטו ואיתור מידע בו.
 

שיח סלימאן

Well-known member
מנהל
להתחיל לברך ? אני מקווה שאתה לא רומז לאיוב.

&nbsp
&nbsp
כן. הPC התחיל בתקופה הרבה יותר קדומה ממה שחושבים.
 

חיא2

New member
רק אם אתה מניח א-פריורית שהפחד מיהווה

זהה לפחד מקבוצות מיעוט .
 

צליליתה

New member
פעם, בשיחה על דא והא

סיפרתי משהו על איש שחור
ואחד הנוכחים התחרפן נוסח ממש זעקת איך את לא מתביישת? לא אומרים שחור, אומרים אפרו אמריקאי

אלא שבמקרה הזה האיש השחור היה יליד ניו יורק שאבות אבותיו הגיעו מהדומיניקנה, או משהו באיזור.

אמריקאי כן, אפרו ממש לא

אם אני מבינה נכון את הלך הרוח הנוכחי , היום בהחלט pc לדבר על אדם שחור, בדיוק כמו שמדברים על אדם לבן.
 

חיא2

New member
הביולוגיה לא אשמה בדבר וחצי דבר

הנעורים וכוחם הוא תולדה של המאה העשרים בעיקר, עד אז.. גיל, כפי שכתב יוסי, ציין עוצמה וכוח. אתה במו פיך מצביע על שינוי תדיר ובלתי פוסק במשמעויות של מלים בקהילה הדוברת אותם, אז אני לא ממש מבין על מה תשובתך/תגובתך?
שינוי מלים הוא ערך מחנך ממדרגה ראשונה. ברור שאדם אצל עצמו נמצא, ומי שלא רואה הבדל בין מעביד לבין מעסיק, לא יבין לעולם את משמעות מעביד אצל העבד, ובטח בתרבות בעלת רגישויות אינסופיות כתרבות הישראלית החדשה. העובד אינו "עבד", כך שמשמעות העבדות במילה עובד לא קיימת. פעם שאלו - במה אתה עובד, כיום - מהו עיסוקך.. אז מדוע לדעתך השינוי סתמי ומיותר?
יש הבדל עקרוני בין משפחה חד-הורית כתוצאה מגירושין לבין משפחה חד הורית כתוצאה ממוות או מבחירה, ולכן יש צורך עמוק, בטח בבתי משפט המדקדקים גם בקטנות [ מחיר כף יד מול מחיר כף רגל בתביעות של ביטוח תאונה, למשל ], כתשלום דמי מזונות, אבטחת הכנסה, ביטוח לאומי ושאר ירקות.
המהפיכה הפמיניסטית, שינוי דמות הגברר הסטריאוטיפי ממפרנס יחיד למפרנס שותף, מהורה שלא בבית להורה שנמצא רבות בבית עד כדי "עקר בית" דרסטי ומהיר ועל המציאות הלשונית להכיר בה. לכן, ישנם גברים היוצאים לחופשת לידה, ולכן המינוח הישן חסר ערך ולא משקף את המציאות. [ הזכרתי בתגובתי הקודמת את לשון מייצרת מציאות או מציאות מייצרת לשון.
נראה לי שביאליק במסה הגאונית שלו [ ככל שהשנים עוברות ואני מבין יותר בענייני לשון אני מצליח לראות את עומק הגאונות הלשונית של ביאליק ] " גילוי וכיסוי בלשון"
"ומכל האמור יוצא הבדל גדול שבין לשון בעלי פרוזה ללשון בעלי שירה. הללו, בעלי הפשט, סומכים עצמם על ה"צד השוה" ועל המשותף שבמראות ובמלים, על הקבוע ועומד בלשון, על הנוסח המקובל – ולפיכך הם עוברים את דרכם בלשון בטח. למה הם דומים? למי שעובר את הנהר על פני קרח מוצק, עשוי מקשה אחת. רשאי ויכול הוא זה להסיח את דעתו לגמרי מן המצולה המכוסה, השוטפת תחת רגליו. ואלה שכנגדם, בעלי הרמז, הדרש והסוד, רדופים כל ימיהם אחרי "הצד המיַחֵד" שבדברים, אחרי אותו המשהו הבודד, אחרי אותה הנקודה, שעושה את המראות – וצרופי הלשון המכוונים להן – כחטיבה אחת בעולם, אחרי הרגע בן החלוף שאינו נשנה עוד לעולמים, אחרי נשמתם היחידה וסגולתם העצמית של הדברים, כפי שנקלטו אלו ברגע ידוע בנפש רואיהם; ולפיכך מוכרחים הללו לברוח מן הקבוע והדומם בלשון, המתנגד למטרתם, אל החי והמתנועע שבה. אדרבה, הם עצמם מחויבים להכניס בה כל רגע – על פי מפתחות מסורות בידיהם – תנועה בלתי פוסקת, הרכבות וצרופים חדשים. המלים מפרפרות תחת ידיהם: כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות כפתוחי החותם באבני החשן, מתרוקנות ומתמלאות, פושטות נשמה ולובשות נשמה. בחמר הלשון בא על ידי כך חלופי משמרות והעתק מקומות. תג אחד, קוצו של יו"ד – והמלה הישנה זורחת באור חדש. החול מתקדש והקודש מתחלל. המלים הקבועות כאלו נחלצות רגע רגע ממשבצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו. ובינתים, בין כסוי לכסוי, מהבהבת התהום. וזהו סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה. יש בה מגריַת היצר של האחריות, מן האימה המתוקה של העמידה בנסיון. ולמה הללו דומים? למי שעובר את הנהר בשעת הפשרה על פני גלידין מתנדנדים וצפים. חלילה לו להשהות את הרגל על גבי גליד אחד יותר מהרף עין, יותר מכדי קפיצת הרגל מגליד לחברו הסמוך ומחברו לחברו. בין הפרצים מהבהבת התהום, הרגל מתמוטטת, הסכנה קרובה - - -
בחרתי לצבוע אחרת את שני בעלי הלשון.
מהי אותה תהום במאמר זה? רק הרגש או למשל תופעה חברתית חדשה שחייבת בשם חדש?
לא צריך להחליט מה טוב ומה רע, כי אין טוב ואין רע. יש מלים. דא עקא כפי שציינת, מלים צוברות משמעות ועל כן לפעמים צריך להרחיק אותן בכוח, או ל"נכסן מחדש" [ ריקליימינג ].
 

קלייטון.ש

Well-known member
התהום היא תהום קיומית, אמת שמעבר למילים

ביאליק מתאר את השפה והמילים ככיסוי בלבד למה שלא ניתן להאמר, ואת המילים המתחלפות כניסיון לחצוץ בפני מהותם הפנימית של הדברים: "הרי הדבר ברור, שהלשון לכל צרופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם... אם בכל זאת הגיע האדם לידי דבור ודעתו מתקררת בו, אין זה אלא מגודל פחדו להשאר רגע אחד עם אותו ה"תהו" האפל, עם אותה ה"בלימה" פנים אל פנים בלי חציצה."
הפרוזה, לפי ביאליק, הולכת בנתיב הבטוח של השפה היומיומית. לעומתה השירה משחקת במילים ובמשמעותן, סוטה מהנתיב הבטוח, ולכן בין מילות השירים מתגלה אותה תהום קיומית שהלשון הרגילה מנסה לכסות.
 

חיא2

New member
וכשאתה מצליח ליצור גשר מעל התהום

זו יצירת המילה בעקבות המציאות ולא להיפך..
 
למעלה