הביולוגיה לא אשמה בדבר וחצי דבר
הנעורים וכוחם הוא תולדה של המאה העשרים בעיקר, עד אז.. גיל, כפי שכתב יוסי, ציין עוצמה וכוח. אתה במו פיך מצביע על שינוי תדיר ובלתי פוסק במשמעויות של מלים בקהילה הדוברת אותם, אז אני לא ממש מבין על מה תשובתך/תגובתך?
שינוי מלים הוא ערך מחנך ממדרגה ראשונה. ברור שאדם אצל עצמו נמצא, ומי שלא רואה הבדל בין מעביד לבין מעסיק, לא יבין לעולם את משמעות מעביד אצל העבד, ובטח בתרבות בעלת רגישויות אינסופיות כתרבות הישראלית החדשה. העובד אינו "עבד", כך שמשמעות העבדות במילה עובד לא קיימת. פעם שאלו - במה אתה עובד, כיום - מהו עיסוקך.. אז מדוע לדעתך השינוי סתמי ומיותר?
יש הבדל עקרוני בין משפחה חד-הורית כתוצאה מגירושין לבין משפחה חד הורית כתוצאה ממוות או מבחירה, ולכן יש צורך עמוק, בטח בבתי משפט המדקדקים גם בקטנות [ מחיר כף יד מול מחיר כף רגל בתביעות של ביטוח תאונה, למשל ], כתשלום דמי מזונות, אבטחת הכנסה, ביטוח לאומי ושאר ירקות.
המהפיכה הפמיניסטית, שינוי דמות הגברר הסטריאוטיפי ממפרנס יחיד למפרנס שותף, מהורה שלא בבית להורה שנמצא רבות בבית עד כדי "עקר בית" דרסטי ומהיר ועל המציאות הלשונית להכיר בה. לכן, ישנם גברים היוצאים לחופשת לידה, ולכן המינוח הישן חסר ערך ולא משקף את המציאות. [ הזכרתי בתגובתי הקודמת את לשון מייצרת מציאות או מציאות מייצרת לשון.
נראה לי שביאליק במסה הגאונית שלו [ ככל שהשנים עוברות ואני מבין יותר בענייני לשון אני מצליח לראות את עומק הגאונות הלשונית של ביאליק ] "
גילוי וכיסוי בלשון"
"
ומכל האמור יוצא הבדל גדול שבין לשון בעלי פרוזה ללשון בעלי שירה. הללו, בעלי הפשט, סומכים עצמם על ה"צד השוה" ועל המשותף שבמראות ובמלים, על הקבוע ועומד בלשון, על הנוסח המקובל – ולפיכך הם עוברים את דרכם בלשון בטח. למה הם דומים? למי שעובר את הנהר על פני קרח מוצק, עשוי מקשה אחת. רשאי ויכול הוא זה להסיח את דעתו לגמרי מן המצולה המכוסה, השוטפת תחת רגליו. ואלה שכנגדם, בעלי הרמז, הדרש והסוד, רדופים כל ימיהם אחרי "הצד המיַחֵד" שבדברים, אחרי אותו המשהו הבודד, אחרי אותה הנקודה, שעושה את המראות – וצרופי הלשון המכוונים להן – כחטיבה אחת בעולם, אחרי הרגע בן החלוף שאינו נשנה עוד לעולמים, אחרי נשמתם היחידה וסגולתם העצמית של הדברים, כפי שנקלטו אלו ברגע ידוע בנפש רואיהם; ולפיכך מוכרחים הללו לברוח מן הקבוע והדומם בלשון, המתנגד למטרתם, אל החי והמתנועע שבה. אדרבה, הם עצמם מחויבים להכניס בה כל רגע – על פי מפתחות מסורות בידיהם – תנועה בלתי פוסקת, הרכבות וצרופים חדשים. המלים מפרפרות תחת ידיהם: כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות כפתוחי החותם באבני החשן, מתרוקנות ומתמלאות, פושטות נשמה ולובשות נשמה. בחמר הלשון בא על ידי כך חלופי משמרות והעתק מקומות. תג אחד, קוצו של יו"ד – והמלה הישנה זורחת באור חדש. החול מתקדש והקודש מתחלל. המלים הקבועות כאלו נחלצות רגע רגע ממשבצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו. ובינתים, בין כסוי לכסוי, מהבהבת התהום. וזהו סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה. יש בה מגריַת היצר של האחריות, מן האימה המתוקה של העמידה בנסיון. ולמה הללו דומים? למי שעובר את הנהר בשעת הפשרה על פני גלידין מתנדנדים וצפים. חלילה לו להשהות את הרגל על גבי גליד אחד יותר מהרף עין, יותר מכדי קפיצת הרגל מגליד לחברו הסמוך ומחברו לחברו. בין הפרצים מהבהבת התהום, הרגל מתמוטטת, הסכנה קרובה - - -
בחרתי לצבוע אחרת את שני בעלי הלשון.
מהי אותה תהום במאמר זה? רק הרגש או למשל תופעה חברתית חדשה שחייבת בשם חדש?
לא צריך להחליט מה טוב ומה רע, כי אין טוב ואין רע. יש מלים. דא עקא כפי שציינת, מלים צוברות משמעות ועל כן לפעמים צריך להרחיק אותן בכוח, או ל"נכסן מחדש" [ ריקליימינג ].